בשם האב

ביום ראשון השבוע, כשסנ"צ מיה סטולרו שמעה את הדיווח המשטרתי הראשוני על פיגוע הדריסה בשכונת ארמון הנציב בירושלים, ליבה החסיר פעימה. התמונות המחרידות של המשאית הדוהרת אל תוך קבוצת החיילים ודורסת אותם החזירו אותה שנה וחצי לאחור, לפיגוע שהפך את חייה. באותה שכונה ממש, בערב ראש השנה 2015, נהרג אביה, אלכסנדר לבלוביץ', שהיה הקורבן הראשון בגל הטרור הנוכחי. בעוד עשרה ימים ייגזר עונשו של המחבל שהרג אותו.

"העיתוי מצמרר בעיניי", אומרת סטולרו. "מייד חשבתי על המשפחות של החיילים שנהרגו, שחייהן הולכים להשתנות לעד. הכאב לא ניתן לתיאור, החוסר בלתי נסבל וההתמודדות היומיומית מייסרת. לפחות הפעם המחבל חוסל. כי לראות את המחבלים האלה עומדים מול מערכת המשפט הישראלית כשהם מחייכים ומרוצים מעצמם, קורע את הלב בכל פעם מחדש". 

רק לפני שלושה שבועות נכנסה סטולרו לאולם 217 בבית המשפט המחוזי בירושלים בתחושה רגעית של הקלה. זה היה הרגע שחיכתה לו יותר משנה: הקראת גזר דינו של עבד דוויאת, הצעיר שהשליך את האבן לעבר מכוניתו הנוסעת של אביה. כמו בעבר, היא התיישבה בשורה הראשונה והתעלמה במופגן מספסל הנאשמים. כשהשופט רפאל כרמל הודיע שדחה את מתן העונש ל־23 בינואר, נפלו פניה.

לרגע התכווצה במקומה, כמו ניסתה להיבלע ברחש שמילא את החלל, אבל אז התעשתה וביקשה מהשופט לאפשר לה לדבר. ברגליים רועדות התקדמה לעבר דוכן העדים, עיניה הדומעות נעוצות בנקודה נעלמה בקיר שממול.

"התעייפנו", אמרה בקול מרוסק מכאב. "אחי, אחותי ואני רוצים שההליך המשפטי יסתיים ושהנאשם יקבל את העונש המקסימלי, כדי שהצדק ייצא לאור. אבא שלי לא יחזור יותר, החיים כבר לא יהיו כמו בעבר, אבל אנחנו רוצים לפחות לישון בשקט".

בסיום הדיון מיהרה סטולרו (39) לחזור לעבודתה בשפרעם. כבר ארבעה חודשים שהיא משמשת קצינת משאבי אנוש במינהלת החדשה לשיפור שירותי המשטרה ביישובים הערביים. אף על פי שאביה איבד את חייו בגלל שנאה של ערבי כלפי יהודים, היא אמורה לבחון צעירים מוסלמים לתפקידים במשטרה ולשלבם ביחידות השונות. 

"המון אנשים הרימו גבה כשהתמודדתי על המשרה הזאת. אמרתי להם שמי שעשה את הפיגוע נגד אבא שלי שייך לקומץ קטן במגזר הערבי. הוא לא יגרום לי להתחרט על התפקיד או לחשוב אחרת". 

איך אביך היה מגיב אם היית יכולה לספר לו על התפקיד הזה?  

"מייד אחרי קבלת הדרגה והתפקיד הלכתי לקבר שלו. אני יודעת שהוא היה תומך בי בשמחה, בגאווה וללא סייג. אבא האמין שכל האנשים שווים, בלי קשר לדת, גזע, מין או מוגבלות.

"המינוי הנוכחי מציב בפניי אתגר, שמתעצם לנוכח הטרגדיה המשפחתית. הפיגוע הוא בדיוק הסיבה למה חשוב לגייס כמה שיותר שוטרים מוסלמים, ועד כמה נחוץ שהם יטמיעו נורמות חדשות באוכלוסייה הערבית. כששני המגזרים יפעלו יחד, תחת אותו אינטרס, בהגנה משותפת על המדינה, נוכל להוביל לשינוי ולהביא לירידה בפיגועים". 

•  •  •

בחודש האחרון לחייו ביקר לבלוביץ' בביתה של מיה במעלה אדומים יותר מהרגיל. הוא בילה שעות רבות עם שלושת נכדיו, דניאל (17), ליאל (14) ואריאל (10), לקח אותם למקום עבודתו - מעון "אילן" בשכונת גילה, שם שימש מנהל התפעול. ומדי שבת בצהריים, בתום צעדת הבוקר הקבועה שלו, היה בא אליהם לביקור. 

ביום חמישי, 10 בספטמבר 2015, שלושה ימים לפני שנהרג, נפגשה המשפחה המורחבת בחתונה במודיעין. "אבא היה צמוד אלי ואל האחים שלי, ניר וסופי", נזכרת סטולרו. "הוא רצה לרקוד רק איתנו, ולא הפסיק גם כשהנכדים צחקו עליו.

"כשאחותי ואני הודענו שאנחנו חוזרות הביתה, הוא ממש התחנן שנישאר. ראיתי שמאוד קשה לו, ובאותו רגע לא הבנתי למה. בדיעבד, הוא התנהג כמו מישהו שעומד למות, אבל לא היתה לי שום תחושה שמשהו רע עומד לקרות. אמרתי לו שלא יתאכזב, כי הרי ניפגש שוב בעוד יומיים".

בשבת בצהריים, כשאביה בן ה־64 בא שוב לבקר, הבחינה מיה שהוא שקט מהרגיל. "הוא נכנס לחדר של אריאל, ובמשך שעות שיחק איתו מונופול. בקושי דיברנו, למרות שהוא נשאר אצלנו עד מאוחר בלילה. הוא הספיק לדבר עם בעלי שמעון ולסגור איתו על ארוחה משותפת, בעקבות התערבות.

"אחרי שיצא, שמעון אמר שמשהו לא בסדר עם אבא שלי, ושצריך לשמור עליו. עניתי שאולי עוברת עליו תקופה לא טובה, ותיכננתי לדבר איתו ביום ראשון בלילה. לרגע לא תיארתי לעצמי שהביקור הזה בשבת יהיה הפעם האחרונה שאני רואה אותו".

זירת הפיגוע שבו נרצח לבלוביץ'. "מי שפגע באבא שלי שייך לקומץ קטן במגזר הערבי. הוא לא יגרום לי להתחרט או לחשוב אחרת" // צילום: אריק אבולוף כב״ה ירושלים

ביום ראשון בבוקר, ערב החג, נסעה סטולרו עם בעלה והילדים לבית מלון באילת. זו היתה הפעם הראשונה שהיא לא מארחת את המשפחה בביתה לארוחת החג. אביה, הגרוש מאמה, בחר לחגוג עם חברים מירושלים. כשסיים את הסעודה, בסביבות השעה 23:30, לקח עימו חברה ואת בתה ונסע מכיוון רמת רחל לעבר שכונת הר חומה.

זמן קצר לפני כן יצאו חמישה צעירים פלשתינים מהכפר צור באהר הסמוך. ארבעה מהם ירדו אל עבר הכביש ברחוב אשר וינר כדי ליידות אבנים על מכוניות נוסעות, החמישי נותר למעלה כתצפיתן.

עבד דוויאת התמקם על אי תנועה בין שני נתיבים, עטוף בדגל ירוק של חמאס. כשהבחין בפנסי מכונית המאזדה של לבלוביץ', לקח את האבן שהגישו לו חבריו והמתין עד שהרכב התקרב למרחק של מטר ממנו. האבן, במשקל קילו, ניפצה את החלון ופגעה בעוצמה בראשו של לבלוביץ'.

הרכב סטה ימינה, פגע בעמוד תאורה, הסתחרר, פגע בגדר המתכת והידרדר לכיוון הוואדי, עד שפגע בעץ ונעצר. לבלוביץ' פונה במצב אנוש לבית החולים שערי צדק, ושם נקבע מותו. 

"אזרח שהגיע ראשון לזירה סיפר לנו שאבא היה בחיים זמן קצר אחרי הפיגוע", אומרת סטולרו. "הוא הספיק להוריד את המשקפיים, ואז שתי הידיים שלו צנחו למטה, שנייה לפני שהאמבולנס הגיע. הפרמדיקים ניסו להחיות אותו, ללא הצלחה. הם לא ידעו שבגלל ההתנגשות בית החזה שלו נמעך מההגה, דבר שגרם לקריעה של הלב. אבא רק עצם עיניים, וזהו". 

•  •  •

מאז היום ההוא היא מתייסרת על החלטתה לחגוג את ראש השנה הרחק מהוריה. היא אפילו לא הספיקה לאחל לאביה חג שמח. לאחר ארוחת החג עלתה עם משפחתה לחדר, וכולם פרשו לישון, כדי להספיק לקום למסע אופניים בכיוון גבול מצרים.

"בחצות שמעתי את הטלפון של שמעון מצלצל, וחשבתי לרגע שמדובר בהשכמה. ברגע שהוא ענה לשיחה, גם הטלפון שלי צילצל. בן משפחה אמר לי: 'הגרוע מכל קרה'.

"כשוטרת, הבנתי את המשמעות. שאלתי רק 'איך אבא מת?' והוא אמר שהיתה תאונת דרכים. ביקשתי מאמא שתיסע לבית החולים ותוודא שאכן מדובר באבא, ובמקביל הערתי את הילדים".

הנסיעה הארוכה לירושלים היתה מסויטת. "בכיתי כל הדרך, ובמקביל ניסיתי להרגיע את הילדים. הטלפון לא הפסיק לצלצל, הרבה חברים מהמשטרה. כששמעתי את הפרטים הראשונים על זריקת האבן, הבנתי שמדובר בפיגוע.

"אין לי מושג איך תיפקדתי. עצרנו בבית להוריד את הילדים, ומשם המשכתי לבית החולים. אספתי את אמא שלי, וביחד נסענו להודיע לאחותי בירושלים. במקביל, היינו צריכים לאתר את אחי בניו יורק, חששנו שהוא יקרא על האירוע באינטרנט.

"רק בסביבות 9 בבוקר הגעתי לזירה. הכל פונה משם, גם האוטו. נראה כאילו אף אחד לא נהרג שם. רק סימני הצמיגים נשארו על הכביש".

בשעות הראשונות היא תיפקדה כמו קצינת משטרה ולא כמו בת שכולה. לאחר שפורסם שאביה נפטר לכאורה מהתקף לב, ביקשה שהגופה תנותח. לאחר מכן התפנתה לחפש טיסה מהירה עבור אחיה ניר, לאתר בני משפחה ששהו באירופה ולהתקשר למקום עבודתו של אביה במעון, כדי שהחוסים לא יקבלו את הבשורה המרה מצפייה בטלוויזיה. 

"ידעתי שאני חייבת להיות קרה ומפוקסת. כשיש משימות, מתרכזים פחות בכאב. לא מחטטים בשאלה איך אבן אחת משנה חיים שלמים".

הספקת לראות אותו לפני הקבורה?

"ביקשו מאיתנו לזהות אותו לפני ההלוויה. ניר ואני החלטנו לעשות את זה ביחד, אבל הרגליים שלי קפאו. לא הייתי מסוגלת. בכיתי. ניר לא ויתר לי. ראיתי שהפנים של אבא נותרו שלמות. גם אמא שלי ואחותי נכנסו, עמדנו ביחד חבוקים".

אמרת לו משהו?

"שאני אוהבת אותו".

מבצע המעצר של המחבלים התבצע כעבור עשרה ימים, עם צאת יום כיפור. סטולרו, ששמעה שהכוחות נערכים בארמון הנציב, נסעה לחמ"ל. אמרה לשוטרים שאבא שלה האמין במשטרה, וגם היא סומכת עליהם.

"היה חשוב לי לשמוע שהמחבלים נתפסו, אבל לא היתה שום הקלה, כי אבא שלי לא יחזור".

•  •  •

התלאות של המשפחה לא הסתיימו עם מעצרם של חמשת החשודים, שניים מהם קטינים. סטולרו ואחֶיה הגיעו לכל הדיונים בבית המשפט והשתדלו להתעלם מפניהם המחייכות של הנאשמים. כתב האישום הוגש כעבור זמן קצר, אבל את סעיף הרצח, שלו ייחלה המשפחה, החליפו הריגה, גרימת חבלה חמורה ויידוי אבנים לעבר כלי תחבורה. 

"מאוד התאכזבתי, אבל זה החוק במדינה. אבן עדיין לא מוכרת ככלי רצח, ולא ניתן להוכיח כוונה לרצוח. מבחינתי מדובר בהחמצה, כי יש הבדל משמעותי בין מאסר עולם לעונש של 20 שנה על הריגה. האפשרות להרתעה פוספסה כאן.

"לבוא בכל פעם לבית המשפט ולראות שאין לנאשמים שום חרטה בעיניים - זה שיגע אותי. למרות זאת לא ויתרתי, כי הרגשתי שאני הקול של אבא שלי".

המחבל, עבד דוויאת

לפני שלושה חודשים החליטה הפרקליטות להגיע להסדר טיעון עם אחד הקטינים. התגובה הראשונה של המשפחה היתה זעם, "אבל בעצת עורך הדין שמלווה אותנו, מרדכי עופרי, שמרנו על ראש פתוח. יש חמישה נאשמים, אז למה שאחד מהם לא יחזק את התיק נגד השאר?

"הבנתי שהנער שאיתו הגיעו להסדר הוא לא זה שהשליך את האבן, אלא זה שמסר אותה למחבל. זה הרגיע אותי, למרות שנגזרו עליו רק תשע שנות מאסר. לא ידעתי שביום שבו יוגש ההסדר לאישור בית המשפט, גם דוויאת יבקש הסדר. כשראיתי את עורך הדין שלו ניגש אל התובעת, עו"ד לי־זו וולפוס, הבנתי מייד במה מדובר.

"בפרקליטות מחוז ירושלים הבהירו לנו שבמסגרת ההודאה שלו הם יבקשו עונש של 18 שנות מאסר, שנתיים פחות מהמקסימום על עבירת הריגה. ההבדל אולי נשמע פעוט, אבל זאת הצהרה עקרונית.

"סירבנו בתוקף, אבל זה לא עזר. לפני חודשיים הוגש ההסדר עם דוויאת לבית המשפט, ועכשיו אנחנו מחכים לגזר הדין שלו ולהמשך המשפט של שלושת הנאשמים האחרים". 

ניסיתם להילחם בהחלטה? 

"הדרך היחידה היא לשנות את החוק. ועדת החוקה, חוק ומשפט התכנסה לפני חודשיים לדיון, והזמינו גם אותי ואת האחים שלי. שם שמעתי שהיו מקרים של דקירה שבהם הורשע התוקף רק בהריגה. זה אבסורד. אם אדם זורק אבן או דוקר על רקע לאומני, מתוך שנאה, אז אין לו כוונה להרוג? אבן היא לא כלי רצח? זה הרי מה שקרה עם אבא שלי ועם הילדה אדל ביטון".

הצעת החוק, שלפיה ישונה מדרג עבירות ההמתה בחוק העונשין, הכולל כיום רצח, הריגה וגרימת מוות ברשלנות - עברה בכנסת בקריאה ראשונה בינואר 2016 ומונחת על שולחן ועדת החוקה, חוק ומשפט. על פי ההצעה, בין היתר, ניתן יהיה להאשים אדם ברצח אם יוכח יסוד נפשי נוסף: אדישות כלפי התוצאה הקטלנית. ביום שלישי הקרוב תמשיך הוועדה את דיוניה בנושא בהשתתפות נציגים ממשרד המשפטים, ממשרד מבקר המדינה ומהמכון הישראלי לדמוקרטיה. 

"בינתיים, למרות התמשכות ההליכים המשפטיים ועבודת הוועדה, אנחנו רוצים להנציח את אבא ולהזכיר כיצד הוא נהרג. חנכנו מחלקה סיעודית חדשה במעון שבו עבד אבא, דבר שהוא דיבר עליו המון. בנוסף, אח שלי פנה לפזמונאי נועם חורב, שכתב על אבא את השיר 'לראות במקומך'. קובי אפללו ביצע את השיר, והוא מושמע לתלמידי כיתות י"ב במהלך הטיסות לפולין". 

•  •  •

סטולרו גדלה בבית עם מודעות חברתית. אמה, שרה, עובדת זה שנים במשרד החינוך. האב עבד במעון הנכים במשך 26 שנים. מיה ואחיה, סופי (41) וניר (30), בילו את ילדותם במעון, שהפך עבור אביהם לבית שני. 

"הוא בנה את המקום מהיסודות והכיר כל חוט, כל צינור ניקוז וכל לבנה בקיר. ראינו איך החוסים אוהבים אותו ואיך הם נגעו לליבו. הוא לא היה רק איש של בנייה ואחזקה, אלא הפך לאיש סודם. אם למישהו נגנב כסף, אבא הגיש בשמו תלונה במשטרה. אם לחוסה היה חסר רהיט, הוא חיפש בין קרובי משפחה וחברים, או אירגן מגבית. 

"כשהיינו ילדים, חגגנו את כל החגים במעון. בסופי שבוע היינו באים לארוחות ערב, ובחופשות סייענו בקייטנות. מגיל צעיר ראינו אנשים על כיסאות גלגלים או בעלי מוגבלות נפשית, והעובדה הזו הפכה את שלושתנו לרגישים לשונה". 

בגיל 16 החלה להתנדב במד"א. לעיתים היתה בורחת מבית הספר, כדי לא לפספס משמרת. ב־1995 התגייסה לצה"ל וסיימה את הטירונות בהצטיינות. "הציעו לי שתי הצעות: להיות מ"כית במחנה 80 או להצטרף למחזור הראשון של שח"מ, שירות חובה במשטרה. בחרתי להיות שוטרת, כי הרגשתי שמדובר בתפקיד הכרוך בהצלת חיים. 

"זו היתה אהבה ממבט ראשון. אבא היה מאושר מהבחירה שלי, למרות שזו היתה תקופה קשה מבחינה ביטחונית".

עם שרידים מהמכונית של אביה, שנותרו במקום הפיגוע. "לראות שאין לנאשמים שום חרטה בעיניים - זה שיגע אותי" // צילום: יהושע יוסף

כבר במהלך קורס השוטרים היא חוותה את הפיגוע הראשון. ב־25 בפברואר 1996, בעודה ממתינה להסעה בתחנה המרכזית בירושלים, שמעה פיצוץ אדיר.

"היה ברור לי במה מדובר, ורצתי מייד לכיוון העשן שעלה מהצומת. ראיתי מולי אוטובוס מפורק עם חלונות מנופצים והמון אנשים על הקרקע, חלקם צועקים מכאב. פעלתי כחובשת ועשיתי חסימת עורקים לכמה מהם. רק כשהגיעו האמבולנסים שיניתי פאזה והרחקתי סקרנים מהזירה, כמו שוטרת".

בפיגוע ההוא, פיגוע ההתאבדות בקו 18, נהרגו 26 בני אדם. עשרות נפצעו. 

סטולרו בחרה להישאר במשטרה גם לאחר תום השירות הצבאי, "בין היתר בגלל המצב הביטחוני. לא היו לי התלבטויות. הייתי במרכז הבלאגן. פיגועים, מהומות בהר הבית וההפגנות ההמוניות במהלך אירועי אוקטובר 2000. באותה תקופה הגיעו כמה פלשתינים אל נקודת המשטרה ליד שער האריות והציתו את הדלת. השוטרים שם כמעט נחנקו מהעשן, הייתי חלק מהכוח שהגיע לחלץ אותם". 

היא נישאה לשוטר יס"מ. עם לידת בנם הבכור, דניאל, בשנת 2001, עזבה את הפעילות בשטח והפכה למש"קית כוח אדם בתחנת הקישלה, היום מרחב דוד. "ההחלטה לא היתה קלה, אבל הבנתי שהרחבת המשפחה בבית שבו שני ההורים שוטרים יכולה להיות משימה מורכבת".

ב־2004 יצאה לקורס קצינים והמשיכה לטפס בסולם הדרגות והתפקידים, עד שהפכה ב־2012 לראש חוליית אוכלוסיות, האחראית בין היתר לגיוס חיילי השח"ם. המעגל נסגר.

•  •  •

בדיוק שנה לאחר מות אביה הצטרפה סטולרו למינהלת החדשה, שהוקמה כדי לפתוח עשרות תחנות משטרה ביישובים ערביים ולגייס מאות שוטרים מוסלמים. במסגרת תפקידה היא בוחנת קורות חיים, מראיינת מועמדים וממליצה על התאמתם. על שולחנה מונחות יותר מ־1,600 בקשות של צעירים ערבים להצטרף למשטרה. אם עד סוף 2015 שירתו במשטרה 440 מוסלמים, המטרה היא להכפיל את מספרם עד 2020. 

"העובדה שבראש המינהלת עומד ניצב ג'מאל חכרוש, הניצב הערבי הראשון במשטרה, היא הצהרת כוונות. אני מצטרפת אליו לכנסי גיוס ולפגישות במועצות או בכפרים, והתרשמתי שיש הקשבה אמיתית. התוספת של תחנות משטרה ליישובים גם תעניק לתושבים יותר ביטחון. הם רוצים למנוע את הירי בחתונות, את הנהיגה המסוכנת ואת אירועי האלימות".  

נתקלתם בהתנגדויות? 

"תמיד יש קולות שונים, לא כולם רוצים אותו הדבר. כרגע אנחנו מבחינים בעיקר בהיענות וברצון לשינוי, רוב המגזר לא תומך בטרור".

במהלך הכנסים את חושפת את העובדה שאבא שלך היה קורבן טרור?

"זה משהו פרטי שלא צריך להיכנס לעבודה שלי, אבל היו כאלה שכנראה קראו את הכתבות על אבא ואמרו שאני מוכרת להם. אני רק מחייכת אליהם". 

איך יתמודדו שוטרים מוסלמים עם אירועים על רקע לאומני? 

"שוטר הוא שוטר. הוא אמור להתמודד עם כל סיטואציה. אבל יש במשטרה רגישות, ואף אחד לא רוצה להעמיד את האנשים שלו במצבים בעייתיים". 

איזו מערכת סינון עומדת לרשותך בגיוס מוסלמים?

"אותה מערכת שבודקת כל מתמודד אחר למשטרה. כולם עוברים בדיקות קפדניות של ביטחון שדה, עבר פלילי, קשרים משפחתיים וכדומה". 

איך את רואה את המינהלת בעוד כשנה?

"מקווה לפתוח בקבוק שמפניה. אני מאמינה שננחל הצלחה. לא מוכנים פה לקבל כישלון".

ואיפה את בעוד עשר שנים?

"השמיים הם הגבול. ראש אגף משאבי אנוש יכול להתאים".

tala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו