חמישה ילדים נרצחו בידי הוריהם בשבוע הראשון של שנת 2017. תופעה מזעזעת שחוצה מגזרים. מנתוני המועצה לשלום הילד עולה כי בשנים 2015-2008 נרצחו 44 ילדים בתוך המשפחה, וכ־25 מקרים (יותר מ־50%) היו מקרי רצח בידי הורה. בשאר המקרים הרוצחים היו בני משפחה אחרים.
בחלק מהמקרים מדובר היה בנקמה שטנית על רקע סכסוך בין בני הזוג, אלא שבחלק לא מבוטל מהמקרים קדמו לרצח גם מעשים ופעולות שהיו יכולים להדליק נורות אזהרה.
ברקע הטרגדיה בשבוע שעבר בירושלים, שבה רצחה ושרפה אם את ארבע בנותיה הקטנות, פורסם כי האם היתה מטופלת בכדורים פסיכיאטריים, ומקורבים סיפרו כי סבלה מדיכאון אחרי לידה; במקרה אחר, נודע כי האם מעכו שרצחה את בנה והתאבדה סבלה בין היתר ממצוקה כלכלית קשה.
גם ברצח המחריד שביצעה קרינה בריל מירושלים ב־2013, שרצחה את ילדיה איגור (7) ומירה (5) - נכתב בכתב האישום כי ככל הנראה סבלה מדיכאון. משבר כלכלי, סימנים של דיכאון ומצוקה, פנייה לעזרה שנשארה במעגל הקרוב, התנהגות תוקפנית כלפי הילדים - כל אלה, אילו היו מטופלים בזמן, ייתכן שהיו יכולים להציל חיים שנלקחו בטרם עת.
"למה מתמהמהים?"
"אין לאף אחד יכולת למנוע רצח, אין דבר כזה", אומרת איריס פלורנטין, סמנכ"לית בכירה, מנהלת אגף שירותים חברתיים ואישיים במשרד הרווחה, ומסבירה כי "גם אם אדם מוגדר כחולה נפש וסובל מהתקפות פסיכוטיות, אף אחד לא יכול לאבחן מתי הוא יהיה במצב סוער או רגוע. אנחנו אף פעם לא נוכל להגיד שזה הפוטנציאל הבא לרצח.
"בשנה האחרונה אנחנו בעיצומה של תוכנית לחיבוק משפחות בסיכון והגעה אליהן הביתה. במסגרת תוכנית 'מפגש', אנשי מקצוע נכנסים לבית המשפחה ומבצעים עם ההורים והילדים תהליכי עבודה, ושם הם מגלים מצבי סיכון ומטפלים בהם".
ועדיין, נראה שהמדינה גוררת רגליים. בפברואר 2010 ראה אור דו"ח הוועדה הבין־משרדית "לאיתור קטינים הנמצאים במצבי סכנה והתוויית רשת ביטחון להגנה בקהילה". אלא שהילדים דווקא נותרו בחושך. הוועדה מצאה שיש קושי בהעברת מידע בין השירותים והמשרדים השונים, כשמעל הכל מרחפים חוקי החיסיון והסודיות שמקשים עוד יותר.
"המטרה היא למזער ולמנוע". זירת רצח ארבע הילדות על ידי אמא שלהן בירושלים // צילום: נעם ריבקין פנטון
בראש הוועדה עמד מוטי וינטר, עובד סוציאלי, שבעבר היה סמנכ"ל במשרד הרווחה. "הדבר המרכזי שמצאנו הוא שאנשי מקצוע בקהילה היום לא יכולים למסור אינפורמציה זה לזה, משום שהחוקים לא מאפשרים להם. הצענו לחוקק חוק מסירת מידע שיאפשר לכל בעל מקצוע שקשור לעניין - להעביר אינפורמציה רלוונטית לגבי חשד או פוטנציאל לפגיעה בילדים. במשך שנים היו ויכוחים על החוק. בסופו של דבר ניסו ליישם את החוק בפיילוט, אבל זה לא יצא לפועל.
"ההמלצה השנייה", ממשיך וינטר, "דיברה על בניית מוקדי הגנה ברשויות המקומיות עם עובדים סוציאליים, שירכזו את כל הפעילות ואליהם יועברו איתותים שדורשים טיפול.
"למשל, אם ילד מגיע לבית הספר פצוע או שמתנהג בצורה מינית שלא הולמת את גילו, זה מגיע לאנשי הקהילה כמו מורה, שצריכה לדווח למערכת שלה, ומשם הדיווח עובר למוקד שמרכז את כל המנגנון. לאחר מכן מנתחים את הסיכון ופועלים. למה מתמהמהים? את זה צריך לשאול במשרד הרווחה".
טיפול בתוך שעות בודדות
השבוע פורסם ב"ישראל היום" כי בחודשים האחרונים עובדים במשרד הרווחה על תוכנית למלחמה באלימות במשפחה, שבמסגרתה יוקמו אותם מרכזי הגנה ברשויות המקומיות. אלא שמרכזים כאלה, אם יוקמו, יחלו לפעול רק בשנת 2019.
איריס פלורנטין, סמנכ"לית במשרד הרווחה, אומרת כי "אנחנו יושבים בחודשים האחרונים על חקיקה מאוד מסודרת בנושא העברת מידע. אנחנו בשלב מאוד מתקדם של החקיקה, שכבר עברה אישור של משרדי הממשלה. ברגע שהחקיקה תאושר, נוכל להקים מרכזי איתור והגנה.
"מדובר על מרכז שינוהל על ידי עובד סוציאלי. במקביל, בכל משרד ממשלתי דוגמת רווחה, חינוך ובריאות - יהיה נציג האחראי לאיתור והגנה. במקרה שאיש מקצוע, במסגרות שבהן הילד מקבל שירותים, יתרשם שהילד מצוי בחשש לסיכון - הוא יפנה לנציג במשרדו ויקבל ממנו ייעוץ והנחיות. זה יכול לקחת גם שעות בודדות עד שהילד יזכה לטיפול".
השבוע התקיים בוועדה לזכויות הילד בכנסת דיון מיוחד בהובלת היו"ר, ח"כ ד"ר יפעת שאשא־ביטון (כולנו). בחודשים האחרונים היא נפגשה עם אנשי משרד הרווחה, במטרה לקדם את החוק למסירת מידע.
"אם אנחנו שמים על כף המאזניים את הצורך בהגנה על פרטיות של אנשים, אל מול הצורך בהגנה על ילדים והצלתם, אני חד־משמעית אומרת שאנחנו קודם כל חייבים להגן על הילדים ולהציל אותם. מרוב שקידשנו את הפרטיות - איבדנו לנו כמה ילדים בדרך", אמרה שאשא־ביטון.
עוד היא אמרה כי "נדע בדיוק באילו מצבים נדרש לשתף במידע. וזה מחייב את כל המערכות. לא נוכל להבטיח שלא יהיו יותר מקרים כאלה, אבל המטרה היא למזער ולמנוע. עד שהמנגנון יופעל, אני חושבת שבמערכת החינוך צריך לעשות יותר ביקורי בית ושיחות עם הילדים; מערכת החינוך צריכה להתייחס לא רק לילד שמגיע אלא גם למעטפת - אנחנו צריכים לפקוח עיניים קצת יותר".
"רצח ילדים על ידי הוריהם הוא תופעה הקיימת מאז ומתמיד", אומרת עו"ד ורד וינדמן, מנכ"לית המועצה לשלום הילד. "התופעה הזו קשה לתפיסה, מכיוון שיש ציפייה טבעית שהבית יהיה מבצרו של הילד, ולא המקום שבו ניטלים חייו".
לטענתה, "אסור לעשות האדרה להורות של ההורה הפוגע. כלומר, לא לומר שההורה אהב את ילדיו, ופעל כי חשש שלא ישרדו בלעדיו.
"הרבה פעמים יש נטייה להציג את ההורים שרצחו את ילדיהם כלא שפויים, וזה מפחית מהאחריות של המעשה - כשבמרבית המקרים הטענה של אי־שפיות אינה מתקבלת במהלך המשפט". לסיכום, אומרת וינדמן כי "בחלק מהמקרים המשפחות היו מוכרות לרשויות. זה חשוב - כי אז יש פעולות שניתן לעשות מבעוד מועד כדי למנוע את הרצח".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו