בשנת 1928 הוזמן המשורר מיכאל קוזמין להופיע לפני קהל הסטודנטים של המכון הגבוה להיסטוריה של האמנויות בלנינגרד. מחשש שימשוך קהל של הומוסקסואלים מזה ושמרנים מזה ויעורר תשומת לב לא רצויה, נשמר האירוע כמעט בסוד. אך למארגני האירוע ולקוזמין עצמו, שזכה לכינוי "אוסקר וויילד הרוסי" ושלאחר מהפכת 1917 נדחק לשולי הממסד התרבותי החדש, ציפתה הפתעה: האולם התמלא עד אפס מקום. בסוף הערב זרק לעברו הקהל הנלהב זרי פרחים. כמו כל מה שנוגע לקוזמין, בזיכרון הקולקטיבי נחרט אירוע זה כחד פעמי; בשנת 1934 כבר הוצאה ההומוסקסואליות ברוסיה הסובייטית מחוץ לחוק.
חד פעמי תהיה גם הגדרה קולעת (אם כי מצומצמת) ל-"כנפיים", הרומן היחיד פרי עטו של קוזמין שפורסם ב-1906 ושהיה "שיר הלל לאהבה ההומוסקסואלית", כפי שמגדירה זאת פרופסור מרגלית פינקלברג במסת המבוא המצורפת לרומן. לספרות הרוסית שמור מאז ומתמיד מקום של כבוד על מדף הספרות המתורגמת במחוזותינו; חובבי ספרות לרוב יכירו לפחות את הבולטות ביצירותיהם של טולסטוי, דוסטוייבסקי או צ'כוב. אך בקריאה ב-"כנפיים" (בתרגומו המופתי של פטר קריקסונוב) יש ממד מטלטל; תחושה של מוכר, אך בה בעת זר: תחת הרצינות וכובד הראש – רומן אוורירי ושמשי; תחת הממד הטרגי – אופטימיות יוצאת דופן. במקום העלאת האהבה הטהורה על נס – רומן חושני ונועז (הגם שעדין ומזוכך) – במידה מסוימת לאין ערוך מספרות בת זמננו.
"קוזמין היה בפירוש נטע זר לתקופתו, וזאת למרות שאנחנו קוראים אותו כבן התקופה הנוכחית; זאת ספרות יפה – כזו שחוצה את תווי הזמן. לכן נקרא אותו גם בעוד מאה שנה", אומרת איסנה גולדין, המייסדת, המו"ל, העורכת הראשית והרוח החיה של הוצאת "קדימה", הוצאה עצמאית אקדמית, ש-"כנפיים" הוא הספר השני שיוצא לאור במסגרתה והראשון בסדרת "משעולים" לפרוזה יפה. "צריך להבין את הרקע סביב פרסומו: שנה לאחר המהפכה הכושלת של 1905, תחת שלטונו של הצאר ניקולאי ורוחות הרבולוציה המנשבות בחוזקה, מכריז לנין שהספרות חייבת להפוך מפלגתית – כלי שרת בידי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית.
"בעקבות קריאה זו" מאירה גולדין, "רואה אור 'האם' מאת מקסים גורקי, שבצלמו ותבניתו ייבראו רבים מהרומנים הסובייטים עשורים רבים לאחר מכן. עם השנים המגמה הזו התעצמה, ויוצרים כמו קוזמין כבר לא יכלו לפעול ברוסיה: הטרור האדום הצליח לעקור את כל האינטליגנציה הרוסית מהשורש. כך שקוזמין ב-1906 למעשה תפס את הרכבת האחרונה שבה אפשר לפרסם רומן מהסוג הזה – יצירה שמתכתבת עם ספרות מהמערב ולא ספרות כפי שהמפלגה ראתה בעיני רוחה – חלון זמן נדיר בו אנשים היו עסוקים בעיקר בהישרדות והכבלים טרם התהדקו. 'כנפיים' לעניות דעתי הוא מהרומנים האחרונים שנכתבו בסגנון הסימבוליסטי, אולי במשך ששה עשורים קדימה".
כריכת "כנפיים" מאת מיכאיל קוזמין
"כנפיים" הוא רומן חניכה, המתחקה אחר התבגרותו של ואניה סמורוב והתאהבותו בדמיטרייביץ' שטרופ, אסתטיקן ואספן עתיקות, הממגנט אליו גברים ונשים. ואניה מתקשה להשלים עם הממד הפיזי של האהבה, בעוד ששטרופ מקדש אהבה לשם אהבה, רוחנית וגשמית כאחד. בעקיפין מוחה קוזמין נגד כל מי שרואה אהבה חד מינית כנחותה מאהבה הטרוסקסואלית, או התענגות בשר ודם כנחותה מאהבה רוחנית בלבד, כשהוא שם בפי שטרופ משפטים ברורים ונכוחים כגון "וכשיאמרו לכם: 'זה נגד חוקי הטבע', אתם רק תסתכלו על העיוור שאמר את המילים האלה ותחלפו על פניו בשתיקה, כדי לא להידמות לאנקורים המתפזרים לכל עבר למראה דחליל בגן הירק".
"ביוון העתיקה אהבת האמת הטהורה היא האהבה לידע", מזכירה גולדין. "האהבה הנשגבת היא האפלטונית. אהבה ככוללת ממד של תאוות בשרים החלה בימי הביניים: דאנטה ב-'הקומדיה האלוהית', פטררקה בסונטות ובשירים והשיא ב-'דקמרון' של בוקצ'ו, שם תאוות הבשרים הפרועה, הנחגגת כשמסביב כולרה ומוות, מוצגת כמהות החיים, כסמל. ה-119 בפסיכולוגיזם הרוסי וגם בצרפת של בלזק ופלובר, לפתע יש עצירה מסוימת: טורגנייב וטולסטוי שוב מחזירים אותנו אל האידיאה האפלטונית, לאהבה הטהורה שלא חייבת להיות מוחשת ביחסם הפיזיים. קוזמין מחזיר אותנו לימי הביניים: בואו נעשה אהבה היום, כי רק כך אנחנו מרגישים את עצמנו חיים".
אפשר להמר במידה רבה של ביטחון, שכמו "כנפיים", כך גם "קדימה", הוצאה שקמה לפני חודשים מספר, בתקופה כה שברירית ומורכבת עבור הוצאות לאור בכלל והוצאות בוטיק עצמאיות בפרט, תבלוט במקוריותה ונועזותה בנוף הספרותי המקומי. גולדין, דוקטורנטית באוניברסיטת חיפה, נעה על קו התפר שבין ספרות עברית ורוסית: הדוקטורט שלה חוקר את השפעתו של הרומן הסובייטי על הרומן העברי, בעוד שבעבודת המאסטר שלה טענה, כי "חיי אהבה", רומן הדגל של צרויה שלו הוא למעשה פרודיה על "בדמי ימיה" מאת עגנון. על מנת לבסס את טענתה, השתמשה גולדין במסה המכוננת "דוסטוייבסקי וגוגול (לקראת התיאוריה של הפרודיה)" שכתב יורי טיניאנוב, מגדולי הסופרים וההוגים הרוסים.
"חלק מהמסה של טיניאנוב תורגם בתוך המאסטר שלי", מספרת גולדין, "ומה שהפתיע אותי היה שאנשים התחילו לגשת אלי, ולספר לי שהם מושכים את העבודה שלי מהספרייה, כי רק שם היה אפשר לקרוא את טיניאנוב ורק שם הייתה התייחסות ליסודות פרודיים". אין זה מפתיע, אפוא, ש-"דוסטוייבסקי וגוגול" הוא הספר הראשון שיצא, באוגוסט האחרון, בהוצאת "קדימה"; "כשאני מוציאה לאור ספרים, במיוחד בסדרת 'אקדמיה', המוטיבציה העיקרית שלי היא שלחוקרי ספרות שילמדו אחרי יהיה מה שלי לא היה. לתרגם סופרים והוגים כמו טיניאנוב, שברוסיה נחשב לאחד מענקי הספרות והרוח, וכאן עוד לא שמעו עליו. הרבה מאוד כתבים, בעיקר עיוניים, עוד לא מתורגמים לעברית".
יכולת לפנות לאחת ההוצאות ולהוציא סדרה עיונית יפה, אך בחרת לקפוץ למים העמוקים.
"נכון, ו-'רסלינג' באמת הציעו לי והתעניינו בתרגום של טיניאנוב אחרי ששלחתי להם את המאסטר, ואני משערת שהוצאות נוספות היו מגלות עניין. הערכתי זאת ושקלתי בכובד ראש, אבל הרעיון להקים הוצאה רק גדל עם הזמן, והוא כבר לא עסק בטיניאנוב בלבד". גולדין מצאה שני משקיעים מסנט. פטרבורג שסייעו בהקמת ההוצאה, והיא נמצאת בחיפוש מתמיד אחר משקיעים נוספים, "משום שאני שואפת להעניק לה אורך נשימה וליצור ספרים שמחזירים את חווית הקריאה הייחודית לקורא הישראלי, שלדעתי אבדה: היום נכנסים לחנות ומוצפים במאות כותרים, בלי לדעת מה מהם כדאי לקרוא ומה לא".
כריכת "דוסטויבסקי וגוגול - לקראת התיאוריה של הפארודיה" מאת יורי טיניאנוב
ההשקעה והייחוד ניכרים: למן הדפים המהודרים, הכריכות הקשות והמעוצבות והסימנייה הארגמנית, דרך איכות התרגום ועד העריכה המדעית. כאן לא מסתכם הניסיון להחיות את העבר: בד בבד עם הקמת ההוצאה ייסדה גולדין חבורה ספרותית בהשארת חבורת "יחדיו" המיתולוגית, שמנתה אישים כגון אברהם שלונסקי, לאה גולדברג ונתן אלתרמן. "המטרה הייתה ליצור מעין 'ביחד'; דיאלוגיות שחסרה כל כך היום", היא מסבירה. "כמעט שאין קבוצות ספרותיות; אני חושבת שאחד ההישגים הגדולים שלי הוא שהצלחתי ליצור קבוצה אקדמית, שנמצאת בשיח מתמיד וכל חבריה תורמים בנדיבות מהידע שלהם".
בין חברי הקבוצה: פרופסור ניצה בן דב המתמחה בספרות עברית; פרופסור מרגלית פינקלברג המתמחה בעולם העתיק; פרופסור אליוט סימון המתמחה בספרות אנגלית; ד"ר הלנה רימון ועוד מלומדים ומכובדים, "כולם מעורבים מאוד בהוצאה וכל אחד תורם מתוך עולמו וכישוריו הייחודיים; עבורי זה כבוד גדול ששורה של אנשים בסדר גודל כזה נתנו אמון בי ובהוצאה שלי", מצהירה גולדין.
גולדין, בת 34 בסך הכל, אם לבת ומתגוררת בבנימינה, לא עוצרת: נוסף על שתי הסדרות שהשיקה במסגרת ההוצאה, מתוכננת גם אנתולוגיה בת שני כרכים של הפורמליזם הרוסי; אנתולוגיה מושקעת ומאוירת של סיפורי ילדים מאת סמואיל מרשק; הנובלה "ליזה המסכנה" מאת הסופר וההיסטוריון ניקולאי קרמזין ועוד הפתעות הנכללות תחת הכותרת "קלאסיקה עולמית", אם כי גולדין מדגישה, שאחת השאיפות המוצהרות של "קדימה", בהתאם לתנועה שלה-עצמה על קו התפר שבין ספרות רוסית לעברית, היא גם להוציא ספרי מקור. "אני רוצה שהספרים שלנו יפרשו רשת רחבה של אפשרויות, שכל אדם יוכל ליטול ספר בסיטואציה שמתאימה לו ולמצוא את התוכן שמתאים לחייו; הרי מתי אנחנו נהנים באמת מספר? כשהתכנים שלו פונים להוויה היומיומית שלנו ופותרים משהו באותה הוויה. לשם אנחנו מכוונים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
