זה סיפור עצוב על "הילד של כולנו" (ויסלח לי הרמטכ"ל) הסמל אלאור אזריה, שהורשע אתמול בבית דין צבאי בהריגה - הריגת מחבל. בית המשפט הרשיע אותו, אך הציבור זיכה אותו. כי במציאות המטורפת שבה אנו חיים, קצת קשה לקבל מחבל קורבן וחייל צה"ל (קרבי) אשם. טוב לא ייצא מהסיפור הזה, שבו לא בטוח שיש מנצחים.
צילום: משה בן שמחון, שמואל בוכריס, רויטרס, אבי כהן, קובי ריכטר/TPS
אפילו משפחת הקורבן "המסכן", עבד אל־פתאח א־שארף - שבסך הכל רצה באותו בוקר חורפי, יחד עם חברו, לרצוח יהודים - מאוכזבת מפסק הדין מאחר שציפתה שהחייל אזריה יורשע ברצח. באמת חוצפה. אולי דווקא הם אלה שיגישו ערעור אחרי שבית הדין הפגין חמלה שכזו כלפי אזריה. "רק" הריגה.
מהיום הראשון של הפרשה כתבנו כי החייל בוודאי לא גיבור, אבל גם לא רוצח. אף פעם לא טענו כי הסמל אזריה פעל נכון. גיבורים לא חסרים לצה"ל. אלא שסמל אזריה הפך לגיבור בעל כורחו. כל אלה שעשו כותרות על גבו יחפשו להם סיפור אקטואלי חדש, אבל אזריה הוא מי שיספוג את העונש. לבד. עם משפחתו הכואבת והשבורה. יום קשה היה אתמול - בגלל החלטת בית הדין שיש לכבד, בגלל ההפגנות האלימות מחוץ לאולם הדיונים שיש להוקיע, וגם בגלל שהמשפט הזה היה כל כך מיותר. אזריה אינו גיבור, אבל גם לא אלה שדרשו להעמידו לדין. זה סיפור בלי גיבורים, אלא רק קורבנות. אפילו המחבל. וזה מה שמקומם.
יכול להיות שסמל אזריה הוא שהפך את המחבל לקורבן ואת עצמו לאשם. יכול גם להיות שפרקליטיו ניהלו את המשפט באופן מאוד לא נכון. ייתכן גם שהיועצים שעמדו לצידו נתנו לו עצות לא טובות. הכל יכול להיות. אבל גם יכול להיות שהיה אפשר לחסוך גם מעצמנו, החברה הישראלית, וגם מצה"ל, משפט כזה. העולם יזכור את הירייה, לא את ההרשעה. מצלמות בצלם ימשיכו לחפש חיילים - ולא מחבלים. אבל המשפט הזה, שביקש להבהיר את הוראות פתיחת באש (שיש לכבד וסמל אזריה לא כיבד), אולי יהפוך את חיילי צה"ל להססנים דווקא במקרה שירי על מחבל נחוץ (מוזמנים לצפות בסרטון הפיגוע בשדה התעופה באיסטנבול מחודש יוני, שבו המחבל מתפוצץ יחד עם השוטר שבא לנטרל אותו).
הצילומים כתבו את הדין
היו דרכים אחרות לטפל במקרה. שר הביטחון דאז והרמטכ"ל לא היו צריכים להגיב כפי שעשו מהר מאוד אחרי המקרה, רק משום שהמקרה תועד על ידי מצלמות. היה אפשר לטפל בחייל בדרכים אחרות, שלא בהכרח היו פחות אפקטיביות לצבא היקר לנו. אפשר היה, לדוגמה, לפתוח בהליכים משמעתיים במסלול המשמעת הצבאית, ולא היה צריך להגיע לבית דין צבאי כפי שהיה עם חייל מובל באזיקים.
יש הסברים שמרגע שמצ"ח נכנסה לתמונה, לא היה אפשר אחרת. אבל זה צבא - וזה צריך היה להיסגר בתוך הצבא. אזריה היה מן הסתם נמצא אשם בהפרת פקודה, כמו ירי בניגוד לפקודות הצבא שגם סיכן את כוחותינו שעמדו בקו האש. כבר היו מקרים כאלה בעבר. תיעוד המקרה הרשיע את אזריה עוד לפני תחילת המשפט. הצילומים כתבו את פסק הדין. בלי צילומים זה היה נגמר אחרת.
הנה, לדוגמה, ב־21 ביוני אשתקד נהרג נער פלשתיני בן 15, מחמוד בדראן, מאש כוח צה"ל בכביש 443 עת נסע במכונית עם בני משפחתו, ולא היה מעורב ביידוי אבנים או בכל פעולה אלימה אחרת. תחקיר צה"ל קבע כי הנער הפלשתיני המסכן (בלי מירכאות) נורה בשוגג. מתחקיר שערך צה"ל התברר כי סמוך לשעה אחת לפנות בוקר יודו אבנים ובקבוקי תבערה, שגרמו לפציעתו של אזרח צה"ל שנסע באוטובוס ושל שני תיירים שנסעו ברכב אחר. לאזור הגיעו קצין וחיילים של חטיבת כפיר. אחרי שהבחינו בנפגעים, הם פתחו במרדף אחר מיידי האבנים. במהלך המרדף ירו בשוגג אל המכונית שבה נסע הנער עם בני משפחתו, וכתוצאה מכך הוא נפגע ונהרג. צה"ל קבע שהצעיר נורה בשוגג. משפחתו של הצעיר הפלשתיני לא קיבלה את התחקיר. אביו של הצעיר טען: "אני לא חושב שהוא פעל בטעות, כי הייתי שם וראיתי איך התנהגו החיילים". מישהו זוכר את המקרה? לא צולם, לא תועד, לא זכור. רק למשפחה, ולחייל היורה. החקירה נמשכת?
נענש מספיק
זירת פיגוע בזמן אמת אינה דבר קל. הכרעת הדין של השופטת אתמול מבהירה כי אזריה, או ליתר דיוק ההגנה, לא הצליחה לשכנע את השופטים בדבר. מה שמתסכל את דעת הקהל הן הנסיבות המקלות שלהן זוכים מחבלים (כיבוש, ייאוש וכדומה), אלא שלחיילי צה"ל אין נסיבות מקלות. אילו מדובר היה בהרג ערבי רק בשל היותו ערבי, היינו מזועזעים. אלא שהעובדה שמדובר היה במחבל הופכת אותנו לפחות החלטיים מבית המשפט בקביעה כי אזריה הרג. אבל כך קבע בית משפט. את זאת צריך לכבד, אם כי מותר גם לערער. ויש אפילו דבר נכון יותר לעשות - והוא חנינה. אפילו חברת הכנסת שלי יחימוביץ' מהמחנה הציוני, שאי אפשר לחשוד בה בחוסר כבוד לבית הדין, המליצה על חנינה. בסיפור הזה היא מבינה כי ההרשעה חשובה, לא העונש. אזריה נענש מספיק.
סמל אזריה, החייל היורה מחברון, הפך בעיני הפיקוד הבכיר למקרה מבחן. היו שדיברו על קו פרשת המים. הפכו את המקרה שלו למלחמה על ערכי טוהר הנשק. משפט אזריה הפך להיות המשפט של כולנו. הפכנו מקורבנות טרור לרוצחים לאחר שניטרלנו מחבלים.
יש כאלה שרוצים להפוך את הסיפור הזה להרבה יותר ממה שהוא. עבור אלה שהיו שותפים למשפט בסיקור, בתביעה, בהגנה, העסק נגמר, ואם לא, אז אחרי הערעור. אבל אזריה ומשפחתו יישארו עם ההרשעה הקשה. העסק יצא מפרופורציות.
מובן שהיו גם כאלה שביקשו להזהיר מהגזענות, מההתבהמות, מהקיצוניות של החברה שלנו ומהסכנות האורבות לנו בפינה. אז נכון, להפגנת התמיכה באזריה הגיעו אלף איש וכמה מאות השתתפו אתמול בהפגנה האלימה, שיש לגנות. זה נשמע הרבה, אבל בפועל זה רק אלף איש. הציבור בישראל תומך באזריה, אבל לא תומך באלימות. בצדק.
עם ישראל כואב את המקרה, מצטער עבור המשפחה והיה מעדיף שכל העסק הזה ינוהל אחרת. אבל הפיקוד הצבאי הבכיר בחר כפי שבחר, והמקומם הוא שערב הכרעת הדין בחר הרמטכ"ל לקבוע כי זה "לא ילד של כולנו, אלא לוחם". זהו, שהוא גם וגם. ולמרות קבלת הכרעת הדין כי שלטון החוק הוא מעל לכל (למרות הזכות לערער) - נזכיר כי חמלה מותרת.
זוכרים את המשפט המפורסם של גולדה מאיר? "כשיבוא שלום, אולי נוכל, עם הזמן, לסלוח לערבים על שהרגו את בנינו, אך יהיה קשה יותר לסלוח להם על שאילצו אותנו להרוג את בניהם".
אלאור אזריה לא גיבור ולא רוצח, אבל כן "הילד של כולנו", או לפחות של רובנו. גם שלי לפחות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו