היום בצהריים, בעיתוי מצמרר, תציין צביה ריבן את יום השנה השישי למותו של בנה אלעד, צעיר הנספים באסון הכרמל. היא תביט בעיניים דומעות במצבה הייחודית, הנדמית לנד מים כחול שפורץ בעוז מתוך להבות האבן, ותלטף ביד רכה את אותיות המתכת השחורות והקרירות. גל ההצתות ששטף את הארץ בשבוע האחרון ואילץ גם אותה לנטוש ליממה את דירתה בחיפה הפיח בנפשה הדוויה משב רגעי של עוצמה. בגלל השריפות, החליטה לא להסתפק הפעם רק בטקס המסורתי, בנאומים המרגשים ובתפילת הקדיש מרטיטת הלב. "אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת", היא תשיר את שירו של אהוד מנור, שהיה אהוב כל כך על אלעד.
זו הפעם הראשונה מאז מותו של בנה שצביה חשה שוב שעולמה מיטלטל, ועוד במועד שהיה אמור להיות ציון דרך בחייה. בבוקר יום חמישי שעבר היה אמור להיערך טקס לקריאת שמה של טייסת הכיבוי הארצית על שמו של אלעד. לאחר הצהריים תוכננה חגיגה עתירת בלונים ועוגות לרגל יום הולדתן הרביעי של בנותיה, התאומות ליאל וליעד, שנולדו שנתיים לאחר מות אחיהן. אבל אז פרצו הדליקות בזכרון יעקב ובהרי ירושלים.
היא לא דאגה כשקיבלה את ההודעה על דחיית הטקס בטייסת הכיבוי. את השעות הפנויות מילאה בעבודה ובהתארגנויות אחרונות לקראת המסיבה. רק כשהאש הגיעה לחיפה והתפשטה במהירות מכיוון רוממה וגבעת האורנים, החלה לדאוג.
הרוח נשאה את העשן הסמיך והגיצים הבוערים לעבר הבניינים הגבוהים ברמות ספיר, שבהם מתגוררת משפחת ריבן. ממרומי הקומה ה־11 הביטה צביה כמהופנטת בענן השחור, שקרב לעברה במהירות. "היה לי דז'ה־וו לתמונות הנוראיות של השריפה בכרמל", היא אומרת השבוע, זמן קצר לאחר שחזרה לדירתה.
"מדי יום אני חיה את לחש הלהבות, מרגישה את החום העצום ומתייסרת שלא יכולתי לסייע לאלעד ברגע שבו היה הכי זקוק לי. לא האמנתי שלקראת יום השנה אצטרך להתמודד שוב מול הניסיונות של האש להחריב לי את המשפחה".
• • •
הניצנים הראשונים של מתקפת האש, שהחלה ביום שלישי בזכרון יעקב ובלטרון, לא הגיעו לאוזניה של צביה (61). רק באיחור היא שמעה על הגל השני, שפרץ למחרת בהרי ירושלים וביישוב גילון שבגליל. ביום חמישי היא לקחה את התאומות לגן והתיישבה מול המחשב. הטלוויזיה היתה כבויה, גם הרדיו לא דלק. "בשש השנים האחרונות הפסקתי כמעט לשמוע חדשות", היא אומרת בשקט.
"רק ביום רביעי בערב הבנתי שהיו כמה שריפות בארץ, וברגעים כאלה אני מורידה מסך. למחרת, בסביבות 10:00, התקשרה אלי חברה והייתי בטוחה שנשוחח על ההכנות ליום ההולדת של הבנות, אבל היא ביקשה שלא אתרגש כי יש לה משהו חשוב לומר לי. סיפרה שפרצה דליקה ליד תחנת הכיבוי הגדולה ברחוב חלץ בחיפה.
"הלב שלי החסיר פעימה. הצלחתי לומר רק 'אוי'. זה היה המקום שבו אלעד התנדב עד יום מותו, ולפני פחות מחודשיים קיימנו טקס הכנסת ספר תורה על שמו בבית הכנסת החדש שנבנה שם. כשאחזתי בספר, זה היה כמו לחבק אותו. אני מרגישה שחלק מאלעד נמצא שם".
אלעד ז"ל. "חשש לפספס"
מייד לאחר שסיימה את השיחה, הטלפון שוב צילצל. על הקו היתה חברה אחרת מהבניין הסמוך, שהודיעה כי כל הרחובות לרמות ספיר נחסמו. "יצאתי למרפסת וראיתי את העשן ואת הכבאיות. עדיין לא נלחצתי, כי סמכתי על כוחות הכיבוי, אבל הייתי פחות רגועה. הבטתי לכיוון הגן של התאומות והבחנתי בהורים שמגיעים לקחת את הילדים. לרגע התלבטתי מה לעשות, ואז הגיעה ההודעה שמפנים את הגנים".
היא ירדה לגן והביאה את הילדות הביתה. הן התרוצצו בחדווה, פיזרו את הקוביות הצבעוניות וציחקקו מול הטלוויזיה. "לא הייתי שקטה. הבטתי שוב למטה, ובין הכבאיות, הניידות והסירנות, ראיתי טנדר לבן שבו משפחות עם מזוודות. ליעד עמדה לידי, ופתאום אמרה שהיא רואה מטוס ויוצא לו משהו אדום. הבנתי מייד שמדובר בטייסת אלעד, שמפזרת מעכבי בעירה, וכנראה השריפה חמורה.
"התקשרתי לבעלי לעבודה, אבל לא היתה תשובה. התלבטתי שוב מה לעשות, אם לעזוב את הבית ולהשאיר מאחור את כל החפצים של אלעד, אבל אז הגיע גוש של אש ועשן ומילא את הבית בריח חריף. יחד איתו נפסק החשמל.
"ארזתי לבנות שקית עם בגדים. התלבטתי אם לקחת איתי תמונה של אלעד, אבל היתה לי מין תחושה שהכל יסתדר, שהוא שומר עלינו. לא הגיוני שהאש תיקח ממני גם החפצים שהוא השאיר לי".
בדרכן לגינה הציבורית הבחינה צביה שהסוללה של הטלפון הסלולרי התרוקנה. היא קפאה על מקומה, ידיה אוחזות באצבעותיהן הקטנות של ליאל וליעד, ועיניה תרות אחר דרך מילוט.
לפתע נעצר מולה הטנדר הלבן. היא זינקה לתוכו עם הילדות והתמקמה בדוחק בין המזוודות. "אני לא יודעת מי היה הנהג, אבל ראיתי שכוחות ההצלה נתנו לו לעבור. הוא הוריד אותנו בצומת אינטרנציונל, וראיתי שם עשרות אנשים מבוהלים, שלא ידעו מה לעשות. אחרי כמה דקות החלטתי לצעוד עם הבנות לבית של חברה בשכונת זיו. רק שם הטענתי את הטלפון ותפסתי את בעלי".
איך הילדות הגיבו למהומה?
"עבורן זו היתה יציאה מהשיגרה. למרבה המזל הן לא שמו לב לסכנה, כי מבחינתן אש מצטיירת כמוות, הן יודעות שאחיהן הגדול נהרג בשריפה. כשהחלטנו להעביר את הלילה אצל חברה בנהריה, הן מאוד נהנו ולא הפסיקו להשתולל.
"בלילה שכבתי על הספה בסלון, כשהן לידנו על המזרן, ולא הצלחתי להירדם. ניסיתי לעכל איך יום שהיה אמור להיות משמח, שבו נחנוך טייסת על שם אלעד ונציין יום הולדת לבנות, הפך לסיוט".
למחרת, ביום שישי, כשמשפחת ריבן החליטה לחזור לביתה, גילתה צביה כי למעט הריח החריף, הדירה נותרה שלמה. שתי הגינות הציבוריות לרגלי הבניין, הממוקמות כפסע מהגן של התאומות, נשרפו כליל.
• • •
אלעד ריבן נולד באוקטובר 1994 לצביה, אז רופאה כירורגית בבית החולים כרמל, ולאמיל (60), מהנדס בטכניון, לאחר שנים של אכזבות. "כשהביאו לי את אלעד לאחר הלידה הוא הביט בי בעיניים חכמות, והרגשתי כאילו אנחנו מכירים מזמן", עיניה מאירות לרגע. "ידעתי שיהיה בינינו קשר קרוב, ובחרתי לעזוב את העבודה היוקרתית שלי ולעבור לתפקיד אדמיניסטרטיבי בקופת חולים כללית.
"היו באלעד טוב לב, בגרות, אהבת ההתנדבות, אסתטיקה, חוש צדק והמון ייחודיות. זה היה טבוע בנשמתו כמו בתוכנת מחשב. היינו חברים במלוא מובן המילה, זו היתה הפריה הדדית. הוא היה הבן שלי, אח שלי, אבא שלי, אמא שלי, המורה שלי והתלמיד שלי. כשחזר מטיולים של בית הספר, הוא אהב לשבת לידי ולספר לי את החוויות שלו עד השעות הקטנות של הלילה. בניגוד לבני נוער בגילו, הוא היה ילד שמדבר ומשתף, ועשה הכל כמו שצריך".
בכיתה י', במסגרת פרויקט מחויבות אישית, בחר אלעד להתנדב במכבי האש. צביה הופתעה. "שאלתי אותו מה רע בהתנדבות בגני ילדים, בבתי אבות או עם בעלי מוגבלויות, אבל הוא חיפש משהו אחר. אימוני הקראטה לימדו אותו להיות מאופק, מדויק ושקט, והרגשתי שבכיבוי האש הוא מחפש את הגבריות.
"זה היה שלב בתוכנית הסדורה שלו להיות אחר כך טייס בחיל האוויר. עוד כילד הוא הכין מטוסים מקיפולי נייר, בחן את מבנה הכנפיים והצהיר שילמד אווירונאוטיקה בטכניון. כשהתבגר קנינו לו סימולטור של טיסה, והוא לימד את עצמו איך ממריאים ואיך נוחתים".
מאמצי כיבוי השריפה בחיפה, בשבוע שעבר. "היה לי דז'ה־וו לתמונות הנוראיות מאז" // צילום: אי.פי
בבוקר יום חמישי, 2 בדצמבר 2010, יצא אלעד לעבר בית הספר הריאלי, שבו למד. בצהריים, כשהחלו להגיע הידיעות על השריפה הגדולה ביערות הכרמל, התקשר לאמו וביקש שתביא לבית הספר את מדי הכבאות שלו. "תעשי את זה מהר, שלא אפספס הכל והלהבות יכבו לפני שאגיע!" אמר. כעבור דקות ספורות התקשר שוב והזכיר לה להכין גם את הנעליים הגבוהות, החגורה והכובע.
היא הסיעה אותו עד לכביש שעולה לכרמל, שם יצא מהרכב, סידר את חולצתו ונכנס לניידת משטרה, שלקחה אותו למוקד האש. זו היתה הפעם האחרונה שבה ראתה צביה את בנה.
הנער בן ה־16 חבר לכבאית עמק 9 מעפולה, שבה פעלו הכבאים דני חייט ואורי סמנדייב. בסביבות 3 אחר הצהריים הגיעו השלושה לכביש שבין צומת דמון לצומת עתלית, בקטע הסמוך לבית אורן, והתיזו סילוני מים לעבר האש שדהרה משני הצדדים.
"שלוש פעמים הגיעו אליהם כוחות הכיבוי והזיזו אותם למקומות אחרים, אבל משום מה הם חזרו לאותו הכביש", נשבר קולה של צביה. "כנראה הם האמינו שמדובר בציר חשוב ולא הרימו ידיים. בשלב מסוים, נוצר בחלק האחורי של הכבאית עמוד אש שחסם את הדרך. הם פנו לאחור, לעבר עיקול המוות, ושם פגשו מולם את האוטובוס של צוערי שב"ס, שהיה בדרכו לכלא דמון".
למקום הגיעו גם מפקדת תחנת משטרת חיפה, תנ"צ אהובה תומר, תנ"צ ליאור בוקר וסנ"צ איציק מלינה. השוטרים, הצוערים והכבאים ניסו לסגת לכיוון צומת עתלית, אולם נתקלו בנחשולי אש אדירים. בתחילה נלחמו בלהבות, אולם כשהבינו שאין להם סיכוי, שמטו את צינורות המים.
חלק מהלכודים צנחו מייד על הכביש הלוהט. אלעד וכמה מהצוערים ניסו את מזלם בקפיצה אל הוואדי העמוק. האש השיגה אותם גם שם. איש מבין שלושת הכבאים, שלושת קציני המשטרה, 37 הצוערים ונהג האוטובוס לא נותר בחיים.
את חושבת לפעמים על הדקות האחרונות בחייו?
"כל הזמן", הדמעות זולגות מעיניה ללא שליטה. "אני בטוחה שהוא חשב עלי וקרא לי לעזרה. לדעתי הוא ידע שמדובר ברגעי חייו האחרונים. הריצה לוואדי נבעה מרצון טבעי לשרוד, אבל אין לי מושג אם היתה לו תקווה, וגם לא אדע לעולם. אין מי שיגיד לי מה הוא אמר או חשב, אז עדיף להניח לזה.
"אני נזכרת שכמה שבועות לפני שנהרג, אלעד אמר שהיה לו חלום, אבל הוא לא יכול לספר לי עליו. זו היתה הפעם הראשונה שהוא לא גילה לי משהו. אני בטוחה שהחלום היה קשה. זה עוד דבר שלעולם לא אדע מהו".
• • •
ההחלטה לאסוף את חייה היתה כרוכה בייסורים רבים. בתחילה ביקשה את נפשה למות, אפילו שקלה לנסוע לעיקולים בדרך לסדום, להרפות שם מההגה ומדוושת המעצור ולדרדר את עצמה לתהום העמוקה שבצד הדרך. אבל כמו עוף החול, הצליחה לצמוח מבעד לכאב המצמית וסחפה את בעלה להרפתקה יוצאת דופן. בגיל 57 היא הפכה שוב לאם לשתי תאומות, להן קראה על שם בנה - ליאל וליעד. הילדות בהירות השיער, השובבות והצחקניות החדירו לבית האָבל שלל צבעים ורודים, פטפוטי פעוטות, אושר צרוף ואהבה אינסופית.
"כשאלעד נהרג הבנתי את ההורים שבחרו להתאבד על קבר ילדיהם. זו דרכם להיפטר מהכאב. גם אני הרגשתי שנשארתי בלי אוויר, כי הוא היה החמצן שלי. בהתחלה הבית היה חשוך, והמקרר ריק. החברות שלי פרשו לי רשת ביטחון, דאגו להכל. הן חששו שאני לא מסוגלת להדליק את הגז בגלל האש, אבל פשוט לא היה לי חשק לעשות כלום. לא הלכתי לעבודה, וקראתי אינספור ספרים על גלגולי נשמות ורוחניות. רציתי לדעת לאן נעלם הקיום של אלעד.
"בשנה הראשונה רק דיברתי עליו ובכיתי. כל יום הייתי אצל מטפל אחר. ואז הגיעה ההכרה. כמה זמן תהיה לאנשים סבלנות לשמוע אותי? ידעתי שאני רוצה משהו אחר, כי הרי אני לא מסוגלת לשבת רגע אחד במנוחה.
"ואז היתה האזכרה של השנה הראשונה, והקצבתי לעצמי מקסימום חמש שנים לחיות. כשהוחלט במשרד החינוך להעניק אות מתנדב על שמו של אלעד, רציתי להישאר כדי לוודא שזה קורה.
"לאט לאט הצטרפו עוד דברים, ולמדתי שהילד השקט והצנוע שלי הוא בעצם גיבור. התחלתי להעביר הרצאות בפני בני נוער. גיליתי שרוצים לשמוע על החיים של אלעד, על ההחלטות שקיבל, על רוח ההתנדבות שאפיינה אותו ועל המטרות שלו".
2011: צביה ריבן מקבלת בשם בנה את אות הנשיא למתנדב משמעון פרס // צילום: דודי ועקנין
השיחות בין צביה ואמיל נסבו על ריסוק חייהם. ברגע אחד הם הפכו ממשפחה לזוג. בתחילה שקלו לאמץ. "אני חושבת שבדרכי האבלה רציתי להחזיר את אלעד הביתה, אבל אנשים ידעו שאני רוצה לשכפל אותו", היא אומרת בכנות. "ליבם של שירותי האימוץ יצא אלינו, אבל היה ברור שלא מביאים ילד שסבל לבית שעדיין סובל.
"אחר כך ביקשתי ילד קטן, עדיף תינוק. אבל זה היה בלתי אפשרי, בטח בגילנו. כשהזמן והביורוקרטיה נמשכו, החלטנו לעבור לאומנה. התחרטנו מייד, כי הבנו שלא נוכל להתמודד עם פרידה נוספת מילד, או עם המקום הכואב שממנו מגיעים הילדים האלה.
"ואז היתה לי הארה. במין התרסה החלטתי ללדת. מי יכול לעצור אותי? הגינקולוג, פרופ' שלמה משיח, הטיל על הרעיון וטו והציע פונדקאות. הרעיון מצא חן בעינינו וביקשנו לרוץ עם זה".
במשך שנה שמרו צביה ואמיל על ההליך בסוד. החשש מכישלון היה עצום. צביה קיוותה בליבה שזה יהיה בן. שיהיה דומה לאלעד, שיתחנך כמוהו, שידבר כמוהו. שימלא עבורה את החלל העצום.
"כששמעתי שיש לנו שתי בנות, זה היה סוג של הלם. איך אסתדר עם שמלות וקוקיות? לפני שאלעד נולד קיוויתי לבת, והנה קיבלתי שתיים.
"זה גידול שונה לגמרי, והן מכתיבות את הקצב", היא צוחקת. "אמנם רציתי בהתחלה אלעד 2, אבל שיחררתי. זה לא יקרה. אני נהנית מהתאומות, למרות שכאשר הן רוצות משהו, זה נראה כמו גדוד של ילדים שמתנפל עלי. בגילן הצעיר הן כבר עושות קואליציות נגדי. שתיהן דעתניות ועקשניות".
את מוצאת בהן תכונות שלו?
"הבן שלי היה נער רגיל, ואני מאמינה שבכל אדם יש משהו ממנו. לליעד יש את השקט והשקדנות שאפיינו אותו, ולליאל יש את הסקרנות, אבל היא שיכללה אותה לממדים גבוהים".
העובדה שתמיד יהיה להן זו את זו מעודדת אותך?
"קודם כל, לגדל שתי בנות בעידן שלנו, זה מפחיד. וכן, יש גם את עניין הגיל. אמנם הורות מבוגרת היא באופנה היום, אבל עדיין יש חששות".
• • •
ביום ראשון השבוע החזירה צביה את בנותיה לגן. אחת במעיל ורוד מנוקד בלבן, השנייה במעיל תואם בכתום. הן פוסעות לצידה בצעדים קטנים ובנעליים לבנות, עיניהן הבהירות סוקרות את הסביבה, ופיהן מלהג ללא הפסקה.
"התאומות הכניסו אור וחיים לבית, אבל חסרונו של אלעד הוא כמו צלקת בשריר הלב", היא אומרת. "הצלקת הזאת לעולם לא עוברת ולא מחלימה, והלב לומד לפעול איתה. בחיים שלי יש גם עצב וגם שמחה, שמעורבבים אחד בשני כמו סוכר בתה. ברגע שמהלת אותם, אי אפשר להפריד ביניהם".
חדרו של אלעד, הנמצא בקומה השנייה בדופלקס, כמעט לא השתנה בשש השנים האחרונות. על המיטה מונחים מצעים מפוספסים בכחול־לבן, שעליהם ישן בלילה האחרון לחייו. משמאל עומד עדיין שולחן הכתיבה מעץ, ועליו המחשב וההגאים של סימולטור הטיסה. על הקיר תלויה מפת העולם הגדול, שאלעד חלם לכבוש מהאוויר, ולצידה תמונה של מטוס כיבוי צהוב, השייך לטייסת הכיבוי הקרויה על שמו.
החדר סגור, ומדי פעם, כשהגעגוע גובר, צביה נכנסת. עוברת על אלפי המכתבים שקיבלה מאנשים במהלך השנים, בוחנת את התצלומים הישנים, מרפרפת בעדינות על פיסות החיים שנותרו מבנה.
"אני אוהבת כל מקום שאלעד אהב. את התיכון, את תחנת הכיבוי, וגם את חדר השינה", קולה רועד. "כמו במילות השיר 'אהבתה של תרזה דימון' של לאה גולדברג, המספרות על הנוף שנשקף מחלונו וגם מחלוני. 'אותו הגן נשקף, אותו הנוף. ויום תמים מותר לי לאהוב את הדברים אשר ליטפה עינך'.
"אני צריכה את הפיזיות הזאת, כי החוסר הוא בלתי אפשרי וקשה לתיאור. כאילו מישהו הכניס יד לתוך הגוף שלי, עקר בכוח את הלב, אחר כך החדיר לפצע הפתוח והמדמם סכין חדה, וסובב את הלהב שוב ושוב".
חבריו של אלעד התבגרו מאוד. בשנה האחרונה הם סיימו את השירות הצבאי, וחלקם כבר מתכנן את טיול השחרור או הלימודים באוניברסיטה. צביה שומרת על קשר איתם עד היום.
"אני רואה אותם עם תעודת הבגרות ביד והלב שלי נצבט", היא אומרת בכאב. "אלעד נלחם להיות תלמיד מצטיין, כדי שתהיה לו תעודת בגרות טובה, כי חלם על אווירונאוטיקה. לפחות הוא השאיר לי את החברים שלו במתנה.
"הם מתקשרים ומגיעים לאירועים לזכרו. אני מניחה שבעתיד, כשיתחתנו ויביאו ילדים, הקשר יתרופף מעט, ואני מקבלת את זה. לי יש אמנם צלקת ובור בנשמה, אבל גם אצלם נשאר פצע".
את עדיין מרגישה בתוך הבור?
"לא, אני בדרך החוצה. עוד לא הגעתי לקרקע הבטוחה, אבל אני כבר לא בתחתית. אי אפשר להישאר למטה לנצח, כי הגוף לא מסוגל להתמודד עם תחושות כאלו. השבוע הקראתי לתאומות את 'אליס בארץ הפלאות', והרגשתי כמוה כשהיא נפלה אל הבאר העמוקה וניסתה לשווא להיאחז במדפי הספרים מסביב.
"אולי מפתח הזהב שלי נמצא למעלה, ולא למטה על השולחן. אני מנסה לטפס אליו לאט במעלה המדרגות ומתנחמת שלפחות את הנפילה עצרתי.
"זמן רב התכחשתי לחוסר, והיום אני מקבלת עלי את הדין, אם כי התקווה לפגוש אותו ביום מן הימים עוד לא נמוגה. חברתו ללימודים אמרה לי לאחרונה דבר חכם. הרי אומרים 'אין יש מאין', אז מדוע זה לא תופס גם לצד השני? כיצד 'יש' הופך פתאום ל'אין'? אולי יש משהו בלתי מדיד שלא ניתן לכמת אותו, והוא ה'יש' שלנו?
"לפעמים, כמו כל הורה אבל, אני מחפשת סימנים ומפרשת אותם. למשל, לאחר מותו של אלעד נפתח בתיכון בית קפה חדש, ומדי יום הגיעה אליו יונה לבנה עם כתם צהוב בקצות הכנפיים, הצבע האהוב על אלעד. היונה הסתובבה לבדה ובלי פחד בין הכיסאות וליד רגלי התלמידים, אכלה כל מה שנתנו לה, והיה לה אפילו מקום שינה קבוע במרווח שצמוד לגג. בכל פעם שהגעתי, היא היתה שם. אמרתי לעצמי, אם היא תהיה עדיין בריאלי גם כשהחברים של אלעד יסיימו את הלימודים, אז כנראה שראיתי סימן שגוי. אבל כשהמחזור שלו סיים, היא נעלמה ולא חזרה יותר".
את חולמת עליו בלילות?
"היום פחות, לצערי. יש חלום אחד שחלמתי בעבר, ובו אלעד עומד עם הגב אלי ואומר לי שהוא יוצא. ואני אומרת לו, 'תיקח מפתח', למרות שתמיד היה לו, כאילו מקווה שבמחווה הקטנה הזו הוא יחזור אלי בקרוב. כי אני עדיין מחכה לו. בלילה במיטה אני נשארת עם עיניים פקוחות וממתינה שייכנס לחדר השינה שלו וידליק את האור".
בכל פעם שהיא מגיעה להרצות ליד האנדרטה המתנשאת מעל עיקול המוות וצופה על המקום שבו נהרג אלעד, מציפות אותה המחשבות. "כשאלעד רצה להתגייס לחיל האוויר, חשבתי לעצמי מה יקרה אם הוא יהיה טייס, והמטוס שלו ייפול חלילה לתוך הים. הרי לא אוכל לחזור לנקודה הזו.
"מהאנדרטה אפשר לצפות אל הוואדי, ואני מאמינה שעל הקרקע נותרו תאים מזעריים ממנו, כי אי אפשר לאסוף את הכל. היום יש בוואדי צמחים ירוקים וחדשים, ואולי בזכות אלעד יש חיים באדמה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו