המסעדה שפיצחה את סוד המטבח האיטלקי

לאיטלקים שיחק קלף. הם זכו בחבלי ארץ יפיפיים, בחומרי גלם נהדרים ובמטבח מופלא שיכול להיות פשוט וקליל ויכול, כשהוא רוצה, להיות מורכב ומתחכם. יש להם את המוצרלה, את שמן הזית, הלימונים, הגלידה ועוד לא דיברנו על הפסטה, הפיצה וכמובן על השפה המתגלגלת שלהם. זכו. אין ספק.

גם אצלנו, פיצה הפכה בשנים האחרונות כמעט למאכל לאומי ויש מעט מאוד מאכלים שיודעים לתת פייט הוגן לפיצה טובה. אבל טובה ממש. בימים שלנו, כשחומרי הגלם טובים, איכותיים ונגישים, קל יותר להצליח להכין פיצה טובה שזורקת אותנו היישר לנאפולי. אם פעם הסתפקנו בפיצה מקפיצה (מקפיא- צה, למי שעדיין לא הבין את המשמעות הנסתרת), היום אנחנו פחות ופחות מתפשרים. כל אחד כבר יודע איך הוא אוהב את הבצק שלו, יותר רוטב, מוצרלה לבנה, צהובה ועוד, אינספור מרכיבים שהופכים את המאפה הזה שהתחיל את דרכו אי שם בתחתית הסולם, כמאכל עניים והיום, הפך לגורמה של ממש.

ואם כבר פיצה, נונו הוא בדיוק המקום הנכון לאכול את הפיצה הבאה שלכם. מהבילה, פריכה, מושקעת ולא מוגזמת. גם מינימאליות היא חלק מהעניין. פיציול (שף הפיצה), קטן מימדים אבל גדול במהותו, אותו פעם פגשתי בסורנטו, סיפר לי כי פיצה טובה היא פיצה בעלת שלושה מרכיבים ולא יותר, אימצתי לחיקי.

עוד באתר:

10 רעיונות לדייטים עד 50 שקלים

4 תרגילי ספורט לבית במיוחד לחורף

3 מתכונים משגעים לירקות ממולאים

נונו נפתחה על ידי שני אנשי הייטק שחקרו טוב טוב את העניין בטרם הקימו את נונו והאמת, מסתבר שסוף סוף, מישהו פה בארץ יודע לעשות שיעורי בית כמו שצריך. על התפריט אמונות ידיו המוכשרות של דודו אלדן (ננוצ'קה), ופרטים קטנים מקבלים פה דגש חשוב מאין כמותו: התנור הוא תנור עץ איטלקי, על תפריט היינות אמון עדו לוינסון והגלידה, נעשית במקום. אלו רק נקודות ציון או אולי רמזים מטרימים לבאות. אם נתעלם מהעובדה שהמקום צמוד לספורטן המקומי (לא נעים לראות גן סגור ובעיקר לא נעים לראות אנשים עושים ספורט ושומרים על כושר כשאני באה לאכול פיצה. וגם גלידה), ונתרכז בעובדה שיש חנייה כבר בסיבוב הראשון, דיינו. 

החלל גדול, כמעט מזכיר מסעדה ניו יורקית עם עיצוב סמי תעשייתי. מעבר לחלל הפנימי שמכיל שני ברים, אוטו גלידה ותנור לבנים איטלקי, ישנה גם חצר אחורית רחבת ידיים עם מדשאה המתאימה לילדים שזה עתה אכלו פיצה וצריכים קצת להתרוצץ כדי להיחשב לנורמאליים.

כדי לא להתבלבל, שתי מנות ראשונות ושתי פיצות הוזמנו מראש. הבורטה (56 ₪), כדור מוצרלה ממולא בשמנת ניגרת לצד קרוסטיני עם מיקס ירקות היה כצפוי עדין, נימוח ומענג. טעמה של המוצרלה הטרייה, לא מצליח להשתוות עבורי להרבה טעמים אחרים. בדרך כלל המנה הזו מגיעה עם סלקים צלויים בבלסמי ואילו הפעם קיבלנו קרוסטיני עם אפונה ושרי. הביצוע הנוכחי פחות טוב אבל אין מה לעשות, לעונות הטבע חוקים משלהם ואני חסידה של המטבח העונתי. 

בנוסף הזמנו, שרימפס פריך על קרם ארטישוק לימוני, ארטישוק בגריל וסלסלת עגבניות. השרימפס היה עשוי כמו שצריך, אבל המנה מתומחרת בשמיים. מדובר בארבעה שרימפס קטנים שעולים ללקוח המזדמן 54 ₪. טעימה ככל שהמנה תהיה, המחיר יקר ובעיני לא מצדיק.

עד עכשיו מבחינתי, התעסקנו בשולי הדרך, אמנם אפשר למצוא בצידי הדרך קסמים גדולים אבל כעת, הגיע זמנה של גולת הכותרת, הפיצה. הלכנו על שני סוגים: האחת, מרגריטה הקלאסית (51 ₪) שכוללת רוטב, מוצרלה, פרמז'ן ובזיליקום, והשנייה: פונגי (68 ₪) שכוללת רוטב עגבניות, מוצרלה, פרמז'ן, שלל פטריות צלויות ואורוגולה. הודות לתנור האיטלקי המשובח שניצב בגאווה בחלל המטבח, הפיצות מגיעות בזריזות מופתית וחשוב מכך, הן מגיעות בדיוק כמו שצריך: נפוליטנית גזעית, עם בצק שלא נעלם, פיצה שמצליחה להחזיק את עצמה בכבוד, פריכות מלמטה, רכות מלמעלה, מהבילות ועשויות ביד נדיבה. שפע הגבינה מורגש ושלא לדבר על איכות חומר הגלם. המרגריטה, קלאסית שפוגעת בול בפוני ומצליחה להחזיק בקלות בתואר "המבוקשת" בשולחן ואילו הפונגי שלוקחת את הפיצה למקום קצת אחר, עם טעמים של יער חורפי, מצאה חן גדול בעיני אניני הטעם. 

כיוון שהיו הרבה סועדים בשולחן, עוד הגיעו מנת רביולי ארבע גבינות (67 ₪) עם פטריות, חמאת טרטופו ואספרגוס שהייתה טובה, עשויה נכון מבחינת מילוי וכמובן מאוזנת מבחינת הטעמים, אם כי כבדה מאוד. זו מנה שכייף לחלוק עם סלט ופחות לאכול סולו.

 הדובדבן האיטלקי היה מנה שלא כולם מכירים, רוטלו (64 ₪) גלילי פסטה (מזכירים קצת גלילי רולדה בגודלם) ממולאים בדלעת מקורמלת, תרד, ריקוטה ופטה. כל הטוב הזה, מונח בצלחת ברזל חסינת אש ונאפה בתנור עץ ברוטב רוזה. מדובר במנה לא פחות מנפלאה. שילוב עדין של דלעת מקורמלת ותרד חלוט עם טעמי הגבינה הצליח ליצור מנה שנתנה פייט הוגן לצמד הפיצות שהונחו על השולחן ולדעתי, גם ניצחה בנוק אאוט מהסיבה הפשוטה שזו הייתה פסטה שמזכירה מנה של מאמא איטלקייה, פשוטה, לא מסורבלת, לא יפה במיוחד אבל טומנת בחובה את סוד הקסם, פשוטה וטעימה. וזה אולי סוד המטבח האיטלקי.

אם נצדד בהיגיון הבריא, כדור גלידה היה יכול לסגור היטב את פינת הקינוחים. גלידת אגוזי הלוז מומלצת בקור (לא נמצאת תמיד, נגמרת כנראה ראשונה) אבל כשהיא שם, שווה לטעום. בכל זאת, כדי להישאר בגזרה האיטלקית גם בקינוחים וטיפה לחרוג מהטירמיסו המוכר, הלכנו דווקא על קסטה הפוכה שכוללת, גלידת מסקרפונה, עוגיית באטר סקווצ' וקרמל טופי (38 ₪). קינוח רגוע לארוחה נהדרת. ועכשיו, אפשר להיכנס לחדר הכושר הסמוך ולהתחיל לעבוד באמת. עד לפעם הבאה.

נונו. רחוב ז'בוטינסקי 2, הוד השרון. 098353600. לא כשר