"דומני כי לגבי העלאת היסודות הרוחניים של חיי החברה, קובעים דווקא אלה היחידים, המעטים, הלא נורמליים, בין שהם עומדים לפני התהום הפתוחה, ובין שהם מהיונקים ממעיינות אור עולם". המשפט הזה, שכתב ב־1932 הסופר דוד מלץ, חבר קיבוץ עין חרוד, מקבל את פניהם המבקרים בתערוכה "צלמת חלוצה" של הצלמת ציפורה דוד. היא תיעדה את חיי קיבוצו של מלץ, "הקיבוץ הגדול" הראשון, החל מ־1923, אז עלתה לארץ מווינה, ועד מותה ב־1936.
דוד אכן היתה יחידה, מעטה, אולי לא נורמלית ובוודאי אינדיבידואלית ופמיניסטית, שעמדה מול התהום הפתוחה וגם ינקה ממעיינות אור עולם. סיפור חייה רצוף החלטות אמיצות, והיא היתה אחת הראשונות לתעד בצילום חיי יישוב וקהילה בעין חופשית, בהיכרות אינטימית של מי שמדווחת מבפנים. תהום (פתוחה) פעורה בין עבודתה לבין עבודות הצלמים המקצועיים שפעלו באותה תקופה. הם, בניגוד אליה, היו מגיעים ל"יום צילום" ומביימים את החלוצים והחלוצות בפוזות הרואיות, כדי להציג את הגשמת החלום הציוני בארץ ישראל ולגייס כספים עבור הקרנות הציוניות.
חברות עין חרוד בעבודה בשדה
דוד, שתערוכת צילומיה תוצג עד סוף פברואר במוזיאון בית חיים שטורמן בעין חרוד, לציון 95 שנים להקמת הקיבוץ ו־80 שנה למותה, נולדה בעיר החסידית וויז'ניץ בקיסרות האוסטרו־הונגרית. ציפורה הקטנה היתה ילדה עצמאית, סקרנית ורגישה לעוולות, שילוב תכונות שלא פעם הביא עליה עונשים: כשנהגה לחלק לחם מביתה לפועלים רעבים, למשל, וגם כשנתפסה קוראת בספרים ה"אסורים" של יוהאן וולפגנג פון גתה, או את מחזותיו של פרידריך שילר "וילהלם טל" ו"השודדים".
כשהגיעה לפרקה הועידו לה הוריה "שידך", אברך ששמו שאול פרידמן, שלו נישאה ב־1901. לאחר נישואיה נולדה לה בתה היחידה, שיינדלה (יפה). כשהיתה התינוקת בת שנה בלבד ברחה עימה מבעלה, הפנתה עורף למשפחתה ולחיי הדת האדוקים ואימצה אורח חיים סוציאל־דמוקרטי, שערב מלחמת העולם הראשונה הפך קומוניסטי וגם ציוני. בד בבד עם הטיפול בבתה התינוקת למדה דוד את מקצוע הצילום; תחילה בבית הספר לאמנות בעיר טשרנוביץ, ולאחר מכן כשהועסקה בסטודיו "רמברנד" לצילום שבעיר סירט.
חלוצה בשדה
ב־1912, בניסיון להעמיק את ידיעותיה ולהפוך לאשת העולם הגדול, היגרה לווינה. בעיר הגדולה עבדה באטליה לצילום, שממנו פוטרה כשהשתתפה במאבק לזכויות העובדים במקום - וכן בשל יהדותה. האנטישמיות שהופנתה כלפיה סחפה את דוד לכיוון הציונות, ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה החלה לעבוד כמנהלת בית תנועת "החלוץ" בווינה. שם פגשה בתה שיינדלה צעיר יהודי ששמו יצחק לוז, שהיה לבעלה.
בתה של ציפורה, שיינדלה לוז, עם בעלה יצחק והנכד זיר
עם תום המלחמה ולצד פעילותה הציונית, עבדה ציפורה כצלמת בכמה בתי סטודיו נחשבים בעיר. ב־1923 החליטו יצחק ושיינדלה לעלות לארץ והגיעו לקיבוץ עין חרוד, שנוסד שנתיים קודם לכן. כמה חודשים אחרי הגעתם שלחו השניים מכתב לציפורה. הם הפצירו בה להצטרף אליהם ולהביא עימה את מצלמתה הכבדה - וגם שני אקדחים שנמסרו לה, כדי לסייע בהגנה על היישוב הקטן.
בקשתם של הבת והחתן היתה בגדר התפרצות לדלת פתוחה עבור ציפורה, שעלתה לארץ בספטמבר 1923 והגיעה לעין חרוד כשהיא בת 41. לאורך כל המסע נשאה על גופה את שני האקדחים יקרי המציאות, לצד ציוד הצילום. למרות הרכוש שהביאה לא התקבלה ציפורה לחברות בקיבוץ, אלא חיה בו בשנתיים הראשונות במעמד של "הורה". אין תיעוד ממוסמך לסיבה לאי קבלתה כחברה, אולם ייתכן שהדבר נעוץ ברצונה לעבוד כצלמת, לא מקצוע מקובל בקרב חברי הקיבוץ.
כעבור שנתיים עזבה דוד את עין חרוד ועברה לתל אביב. שם עסקה בצילום בסטודיו של חברתה, הצלמת הלה רייכמן, אך ב־1928 הכריעו אותה געגועיה למשפחתה, ובייחוד לנכדה זיר, בנם הבכור של שיינדלה ויצחק, שתועד בחיבה במצלמה של סבתו.
הנכד, זיר לוז
היא חזרה לעין חרוד ועבדה בענפי המשק השונים, בעיקר בבתי הילדים ובמתפרה. בד בבד צילמה את שיגרת הקיבוץ בחגים ובעבודה. דוד, "ציליקה" בפי התושבים, העניקה דגש מיוחד לנשים, לילדים, לדיוקנאות ולצילומים משפחתיים. את התמונות נהגה לפתח בעליית גג קטנה מעל הרפת, ולאחר מכן במרתף זעיר.
ב־24 במאי 1936 הלכה לעולמה לאחר מאבק במחלת הסרטן. היא נטמנה בבית הקברות במעיין חרוד - הסמוך ל"מערת גדעון", ששימשה רקע לרבים מצילומיה.
ציפורה דוד בדיוקן עצמי. צילומיה ביטאו קירבה, לצד מבט חופשי ומרדני
מסע בזמן לאורך 200 מטרים
"ככל הידוע, ציפורה דוד היא מהצלמות הראשונות שפעלו בארץ ישראל", אומר אוצר התערוכה גיא רז (52) - צלם, חוקר ואוצר צילום מקומי, העוסק ב־20 השנים האחרונות בהיסטוריה של הצילום בישראל.
הצילום שנעשה על ידי נשים בשנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמת, הוא מסביר, "שונה במהותו מהצילום הציוני־גברי של צלמים דוגמת אברהם סוסקין, שצילם את הפריימים האיקוניים של הצריף באום ג'וני - היא דגניה, הקיבוץ הראשון - ואת הגרלת המגרשים של תל אביב, העיר הראשונה. מאחר שרוב הצילום הציוני הוזמן מצלמים גברים על ידי מנהלים גברים, ונועד למטרות תעמולה ולגיוס כספים עבור קרנות ציוניות, נוצר סגנון צילומי מוכתב מראש".
דוד היתה אחת מנשים מעטות שעסקו אז בצילום. לצידה אפשר למנות את רחל רון מקיבוץ משמר העמק, את סוניה קולודני שפעלה בחדרה, את הלה רייכמן מתל אביב וכמה נוספות, שלפי רז "היו חופשיות לצלם את אותה מהות - בחזות נוקשה פחות ובסגנון חופשי יותר, שמעביר סיפור אחר, פחות רשמי, של האתוס הציוני. אצל ציפורה דוד הדבר בולט במיוחד, שכן היא צילמה את הקהילה שבתוכה חיה ונהנתה מגישה חופשית ואינטימית לאובייקטים שלה. היא חייתה עם החברים, טיפלה בילדיהם - וצילמה אותם".
משפחת מלץ מעין חרוד. הסופר דוד עם אשתו ובנו
רז, בן קיבוץ גבע הסמוך לעין חרוד, גילה את סיפורה של דוד במסגרת ניסיונו להקים מרכז - פיזי ואינטרנטי - למורשת הצילום בישראל. כחלק מהפרויקט אצר תערוכות רבות וכן ערך את הספר "צלמי הארץ", שבו מוצגים 200 צלמים, חלקם עדיין חיים ובועטים, שיצא בשיתוף פעולה בין הוצאות הקיבוץ המאוחד ומפה.
במקביל לתערוכה של דוד אוצר רז תערוכה נוספת, של הצלמת עליזה אורבך, הנקראת "עליזה אורבך - חיים" ומוצגת במשכן לאמנות בעין חרוד, מרחק 200 מטרים מהתערוכה הראשונה. בשבת הבאה יתקיים בשתי התערוכות סיור בהדרכת רז, וב־23 בדצמבר ייערך במשכן לאמנות כנס בשם "צילום והומניזם", שיעסוק גם בשתי הצלמות.
רז מזהה קשר אמיץ בין תערוכתה של אורבך, המציגה צילומים מהשנים 2015-1970, לבין התערוכה של דוד. "שתיהן מצלמות בעיקר בשביל הנפש, ולא כמקור פרנסה", הוא מסביר, "והצבתן של שתי התערוכות סמוך זו לזו מאפשרת למבקרים לצפות בהתפתחות ההיסטוריה של הצילום המקומי דרך נקודת מבטן של שתי צלמות, משני צידי המאה ה־20. זו הליכה רגלית של 200 מטרים, שהיא למעשה מסע בזמן. בעוד ציפורה מצלמת דיוקן של קהילה קיבוצית בעמק יזרעאל, עליזה מצלמת את 'דיוקנו של העם'; בעוד ציפורה מצלמת את חלוצי העלייה השנייה והשלישית, עליזה מתעדת את העלייה מבריה"מ ומאתיופיה בשנות ה־90; בעוד ציפורה מצלמת חברי וחברות משק בצעירותם, מצלמת עליזה את דור המייסדים מקיבוצים וממושבים שונים בגיל הגבורה; בעוד ציפורה מצלמת את נופי העמק - שהוא והמעיין שבו הם למעשה הסטודיו שלה - מצלמת עליזה את נופי הארץ המשתנים".
צילום של עליזה אורבך, מתוך התערוכה "עליזה אורבך - חיים"
הכותרת "תיעוד ושימור הצילום בישראל" נשמעת שאפתנית. למה בחרת בה?
"ב־1995 אצרתי תערוכה ראשונה, של צלם ששמו אליהו כהן. הבנתי אז שאנשים רוצים לראות את ההיסטוריה הצילומית של הארץ, וגם לפני כן, כסטודנט, כשלא לימדו אותנו על היסטוריית הצילום בישראל כי התחום לא תועד כמו שצריך. דרך חשיפת הארכיונים והתצוגה במוזיאונים ההיסטוריה של הארץ הזו אולי כבר לא תשתנה, אבל ספקטרום המבטים עליה יכול עדיין להשתנות מאוד".
ומה מיקומה של ציפורה דוד על הספקטרום?
"תערוכה של ציפורה דוד, או כל תערוכה היסטורית שאני עושה, היא חלק מהמהלך של שימור ותיעוד ההיסטוריה של הצילום בארץ. דוד עצמה היא חלק ממה שאני קורא לו 'צלמי החצר האחורית' של הארץ בכלל, ושל התנועה הקיבוצית בפרט. זהו ניסיון להאיר גם את השוליים של הצילום והצלמים שפעלו בארץ. ב'קנה' שלי נמצאים גם תערוכה וספר שיתעד את צלמי התנועה הקיבוצית, ויש לי רשימה עם 300 שמות כאלה, שאני מקווה להוציא בשנת 2020 לציון 110 שנים לתנועה הקיבוצית. הסופר דוד מלץ, שציטוט אחר שלו פותח את התערוכה של דוד, אמר גם 'חיינו מחייבים אמנות'. בהקשר של התערוכה הזו, וגם של העבודה שלי בנושא בכללותה, חיינו מחייבים זיכרון צילומי".
חולבות ברפת
מבט אחד מספיק
באחד ממכתביה הראשונים מהארץ כתבה דוד "קשים עלי החיים פה, ואיפה לא היה קשה? ובכל זאת אני מרגישה מעין שלוות נפש פנימית. היישוב הזה - הוא מקומך".
כשמתבוננים בצילומיה של דוד, שאותם איתר רז באלבומי עץ ישנים בארכיון עין חרוד ובבית משפחתה, ושצולמו במקור על נגטיבים כבדים מזכוכית, קשה לא להבחין בקירבה שחשה כלפי המצולמים. שייכותה לקהילה שתיעדה ניכרת כמעט בכל פריים, ואפשר למצוא בהם רגישות גדולה, לצד מרד, אישי ופמיניסטי גם יחד, נגד הצילום המקובל או "הנכון" של אותם ימים.
גן הילדים בעין חרוד
אף שלא התקבלה לחברות בקיבוץ, בעין חרוד ידעו להעריך את דוד. על עבודתה כתב חתנה יצחק לוז לאחר מותה כי "לא ידענו להעריך את חשיבות 'הנצחת התקופה' ההיא. רק עכשיו אנו רואים עד כמה העשירה את חיינו".
בהספדים שנכתבו על דוד מתוארת אישה טובת לב, סלחנית ומקשיבה - וגם טיפוס חם מזג, אינדיבידואלית שעצמאותה הכרחית לה. "ביחסה לילדים נדמה שלא היה דומה לה בסלחנות, בטוב לב, בהקשבה ובשפה המשותפת", כתב אדם שבחר לחתום רק באות ה', "נכדה, זיר, היה מגלה לה הכל, מה שהיה מסתיר מכל איש אחר, והיא היתה מקשיבה לו ועונה לו ברוחו". וחברה אחרת בקיבוץ, מרים ש', נזכרה: "נדמה היה שבלי מילים היא מבינה אותך רק מתוך פגישה רגעית, מתוך מבט עין בלבד".
"האחות רוכל" מטפלת בתינוקות בביה"ח במעיין חרוד
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו