שני סרטי ז'אנר ישראליים מעניינים מוצגים על המסכים בימים אלה: הקומדיה הרומנטית החרדית "לעבור את הקיר" וסרט הפעולה ירא השמיים "אבינו". מה שהופך אותם לחריגים בנוף הקולנועי, מעבר להיותם מלאי אמונה יהודית, הוא הנכונות שלהם לחתור תחת חוקי הז'אנר שבתוכו הם פועלים ולחצוב דרך משל עצמם.
ב"לעבור את הקיר", סרטה השני של רמה בורשטיין ("למלא את החלל"), הצופים פוגשים את מיכל (זוכת פרס אופיר נועה קולר), רווקה חוזרת בתשובה בת 32 שננטשת בידי ארוסה חודש לפני החתונה. בניגוד לציפיות של סביבתה, מיכל מחליטה להמשיך הלאה באובססיביות כאילו דבר לא קרה, תוך שהיא משכנעת את עצמה שתמצא חתן חלופי עד המועד שנקבע.
הסינופסיס הנ"ל אמנם נשמע שגרתי למדי בכל מה שקשור לעולם הקומדיות הרומנטיות, אך מכיוון שהרומנטיקה וכל סממניה (כימיה, מתח מיני, משיכה פיזית) מוצגים בידי בורשטיין כאלמנטים לא רצויים שצפויים לעורר בעיות וקונפליקטים בהמשך - מיכל בהחלט ראויה להיות מקוטלגת בקבוצה נפרדת מגיבורות קלאסיות.
עם זאת, באופן מעט מאכזב, הפתרון התסריטאי הקונבנציונלי, הפנטזיונרי והקצת מיסיונרי שבורשטיין מציעה לתסבוכת המבאסת של מיכל (ספוילר: בדרך נס היא מוצאת חתן) מעניין הרבה פחות מהדרך שמובילה אליו. גם המסקנות שעולות ממנו בעייתיות, ואפילו מקוממות - בייחוד כשמביאים בחשבון שבורשטיין הצהירה בראיונות עימה שסרטיה מיועדים לקהל החילוני.
"אבינו" מביא את סיפורו של עובדיה, מאבטח גדל גוף ורך לבב (זוכה פרס אופיר מוריס כהן), שמתחיל לעבוד כגובה חובות עבור גנגסטר אלים על מנת לממן את טיפולי הפוריות של אשתו (רותם זיסמן כהן). פה הבעייתיות הרב־שכבתית הזאת אינה קיימת, שכן התסריטאי־במאי מני יעיש ("המשגיחים") משכיל לטעון את סרטו במורכבות, בביקורתיות ובסימני שאלה מוסריים ואמוניים ש"לעבור את הקיר" מעדיף לוותר עליהם. יותר מכך, בניגוד לבורשטיין, שמגישה לצופיה את הסוף הטוב שלו הם מצפים, יעיש - שממשיך להיות מושפע מסקורסזה - גם אינו חושש לקחת את הסיפור עד לסוף המתבקש (והריאליסטי) שלו, אף שהדבר דורש ממנו למנוע מהקהל את הקתרזיס המסורתי.
מוריס כהן ב"אבינו" // צילום: ורד אדיר
במילים אחרות, גם "לעבור את הקיר" וגם "אבינו" הם סרטים נגישים, מבדרים ועשויים היטב שעוסקים במשבר אמונה. אך בשעה ש"אבינו" בוחר להתמודד באומץ ובכישרון עם ההשלכות של הבחירות שמקבל עובדיה (גם כשאלה לא בהכרח נעימות או מחמיאות), "לעבור את הקיר" מעדיף לשלוף נס מהכובע, לתגמל את מיכל על התנהגותה הלא רציונלית ולחלץ אותה ללא פגע ממעגל המבוכה והפאתטיות.
מבין שתי האפשרויות, אין לי ספק שאני מעדיף את המתודה של יעיש. היא כנה יותר, נאמנה יותר לדמות הראשית ולעולם שבתוכו היא פועלת, והיא יוצרת מצב רגשי שאני יכול להבין ולהזדהות איתו. אצל בורשטיין, לעומת זאת, מצאתי את עצמי מאוכזב פעמיים. גם כי התברר לי שניחשתי את סופו (הצפוי) של הסרט כבר בדקותיו הראשונות. אבל גם, ובעיקר, מפני שהסוף הזה כלל לא שיכנע אותי. דרכי האל אולי נסתרות. אך במקרה דנן, דרכיה של בורשטיין גלויות לחלוטין. ואם תשאלו אותי, מיכל היתה זקוקה לפסיכולוג טוב. לא להתערבות אלוהית.