לא תמיד הבנתי למה הוא מתכוון במילים שלו. ליתר דיוק, לעיתים קרובות לא פיענחתי את מלוא המשמעות. גם בגללו, הוא אהב להשאיר מסתורין בכתיבה שלו. וגם בגללי, מגבלות השפה והבנת "שירה" בכלל... ובכל זאת. לאונרד כהן היה אחד היוצרים בעולם המוסיקה, ואולי גם מחוץ לה, שהכי השפיעו על חיי. משפט פה, שורה שם, רעיון שכתב ואני נתתי לו משמעות משלי, ובעיקר תחושה שנולדה מצירוף הקול והמילה והניגון ועוררה אצלי רגשות עזים של שמחה ועצב וגעגוע ואהבה.
כל כך הרבה פעמים, בכל כך הרבה שירים, הוא לא הפסיק לגעת עמוק בתוכי. הוא כמובן לא היחיד, אבל מה ש(היה) כל כך יפה ומיוחד באיש הזה הוא ההישרדות של יצירתו בחיי, ואני מעז לומר, בחיי כולנו. בני הדור שלי, שגדלו עליו בשנות ה־60 וה־70, ששיריו ליוו את התבגרותם, ממשיכים להאזין לו ולחזור אל שיריו, ולא רק כנוסטלגיה וגעגוע לנעורים אלא גם כמשהו חי ורלוונטי ומרגש כיום. אולי אפילו היום יותר, כשהוא זקן וגם אנחנו כבר לא ילדים, כשהוא ממשיך בשלו, במילים החכמות שלו העטופות במינימליזם מוסיקלי. כשהוא ממשיך להיות שונה ומקורי ועצמאי מכל מה שקורה בעולם שמסביב, ולא רק במוסיקה...
הוא היה הזקן החכם שלא ויתר למרות השנים שחלפו ולמרות הגוף שהולך ונחלש, החבר המבוגר שממשיך לעסוק שוב ושוב ושוב בנושאים הכי חשובים באמת. בחיים, במוות, באהבה, בתשוקה, באלוהים, בישו, בזן בודהיזם ואפילו בפוליטיקה. הכי קל להתחבר לצד הרומנטי והמתוק שלו, בעיקר בגלל העטיפה המוסיקלית הנעימה, אבל לאונרד כהן היה תמיד הרבה יותר מאשר זמר מתוק של שירי אהבה. ותמיד, גם כשהיה מאוד צעיר ובתחילת דרכו, כשמסביבו גועשת מהפכת הסקס־סמים־ורוקנרול, המבט המיוחד שלו על המציאות היה תמיד מורכב ובוגר, ביצירה שלו הוא אף פעם לא היה באמת צעיר... וכך גם הקול שלו, המחוספס והנמוך, ולקראת הסוף ממש שבור...
הוא תמיד היה שונה, מיוחד ובעל השפעה עצומה על יוצרים בכל הסגנונות האפשריים דווקא משום שלא השתתף במשחק. בגלל שהיה אחר.
בספר "החיים של לאונרד כהן" מאת סילבי סימונס בתרגום אודי תגרי, שיצא בהוצאת כנרת זמורה ביתן ב־2009, נכתב:
"הוא נולד בחליפה ועם כפית כסף בפה, והיה נער שמנמן ואוהב קומיקס, שלמד שלפריטה בגיטרה יש השפעה חיובית על בחורות. אחר כך הוא היה משורר מבטיח, ואז כותב שירים וזמר־יוצר מצליח, שהתפרסם עם קלסיקות כמו 'סוזן', 'ציפור על תיל' ו'הללויה', אבל הגיע לשיא ההצלחה שלו רק כאשר היה באמצע שנות השבעים לחייו".
אין בתולדות הפופ אף אחד כזה.
אני חוזר עכשיו משתי תוכניות ששידרתי לזכרו. אתמול בגלגלצ שלוש שעות עם אורלי יניב, כשעשרות מאזינים חולקים חוויות אישיות בפייסבוק, מספרים איך הוא נגע בהם בעומק רב. היום שידרתי תוכנית בגל"צ לזכרו, שהגשתי יחד עם קובי מידן, ה־מומחה לטקסטים של כהן, אשר תירגם רבים משיריו (כולל על הבמה בהופעה בישראל ב־2009) ואני חייב לצטט מדבריו, כולל ההסתייגות המקורית שהדברים עלולים להישמע קצת נדושים: "אני מרגיש שהיתה לי זכות לחיות בתקופה שבה לאונרד כהן פעל... וגם הדרך האלגנטית שבה הוא סיים את דרכו היתה עוד נתינה שלו לנו".
בפייסבוק מישהו העלה היום ביקורת שלי על ההופעה של כהן בישראל בשנת 1980, הכתובה, כמו שירו "מעיל גשם כחול מפורסם", כמכתב אליו. גם אחרי יותר מ־35 שנה ועוד שמונה אלבומי אולפן ושבעה אלבומי הופעה, וחוויית הופעות אמיתיות שלו ומעקב כפייתי ברשת... התחושה שהיתה אז בגיל 26 לא נחלשה אלא אפילו גברה. תודה לך, מיסטר כהן.