יהונתן קופלב הסתגר בחדרו בבית המלון בדברצן שבהונגריה ומיאן לצאת. "הייתי על הקרשים", הוא מספר. דקות לפני כן כשל השחיין הישראלי בניסיון להשיג את הקריטריון האולימפי במקצה ל-100 מטרים גב באליפות אירופה. "היה לי משחה לא טוב, מצב הרוח שלי היה נורא. כולם באו אלי וניסו לעודד אותי, אבל כלום לא עזר. לא ישנתי כל הלילה. התהפכתי במיטה, ראיתי ושמעתי את השעון מתקתק, התפוצץ לי הראש". למחרת, כשעיניו טרוטות ושקיות שחורות מתחתיהן מסגירות את העייפות, נאלץ קופלב להתייצב למשחה נוסף בחצי המרחק - 50 מטרים גב. 24 שניות ו-73 מאיות אחר כך, הוא כבר שכח הכל. בגיל 20, יהונתן קופלב עשה היסטוריה והפך לישראלי הראשון אי פעם שזוכה באליפות אירופה בשחייה, ובמדליית זהב בינלאומית בשחייה בכלל. לראשונה אי פעם, "התקווה" התנגנה בבריכה. "זה היה פשוט מדהים. כל הגוף שלי רעד מהתרגשות. אני, יהונתן מחיפה, אלוף אירופה. ראיתי דגלי ישראל מתנופפים ביציע, כולם כל כך שמחו. באו אלי ואמרו לי: 'אתה תותח, אתה מדהים!' גאווה גדולה. אבל משהו עצר אותי. בכל זאת, היתה עדיין מועקה קטנה. חיבקתי את המאמן שלי חנן שטרלינג ולא הצלחתי לבכות מהתרגשות". כי המשחה ל-50 מטר לא נכלל באולימפיאדה. "ארבע שנים אני מתאמן, מתכונן ומתחרה כדי להגיע לאולימפיאדה. אימוני רצח, עבודה כל כך קשה. המדליה הזאת היא דבר ענק, ולא הייתי מחליף אותה בשביל שום דבר, אבל אני עדיין מרגיש שמשהו חסר לי, שהשמחה לא מושלמת. אז תרשום, אני אהיה גם באולימפיאדה. אני מתכוון לעשות את הקריטריון האולימפי כבר בשבת בסלובניה, ואולי אז אצליח גם לשחרר את הדמעות ולבכות מהתרגשות". "לא היו לי חברים בבית ספר" יהונתן קופלב מנווה שאנן הוא בנם הבכור של נפתלי (49), מהנדס מכונות, ואלה (51), מורה למתמטיקה. יש לו אח ואחות, ומספרים שהוא היה מהילדים הגאונים האלה שהכל בא להם בקלות. "בכיתה י' הוא כבר סיים בגרות במתמטיקה בחמש יחידות, בי"א הוא עשה חמש יחידות באנגלית ובפיזיקה. הוא עשה בגרות כמעט בהליכה", מעידה אחת מחברותיו. יהונתן מצטנע: "זה לא היה משהו מיוחד. פשוט למדתי בבית ספר טוב, עירוני ה'. אחרי האולימפיאדה אני מתכוון ללמוד ולשחות באחד הקולג'ים בארה"ב". הרומן של קופלב עם המים כמעט נכפה עליו. הוא היה בן 5 כשאמו זרקה אותו למים, פשוטו כמשמעו. "היא לקחה אותי לבריכה של הטכניון ופשוט השליכה אותי פנימה. בכלל לא רציתי לשחות, אבל היא לא ויתרה לי. התחננתי, אבל לא עזר כלום". מאז אותו יום, לא היה אפשר להוציא אותו מהמים. בגיל 6 וחצי הוא כבר הלך לבריכה במרכז הכרמל, ומאז הוא שוחה במועדון מכבי חיפה. כשהיה בן 11 זכה באליפות ישראל לבני גילו בסגנון חופשי, אבל, כפי שהוא מעיד, "בשחייה אתה לא בוחר את הסגנון, הסגנון בוחר אותך. בגיל 16 הפכתי ל'גביסט'". לא בא לך לפעמים להתהפך באמצע המשחה ולחזור לחתירה- "ברור שכן. לפעמים גם עשיתי את זה באימונים, סיימתי בחתירה מהירה לקיר". הבחירה בשחייה גבתה ממנו מחיר. "אף פעם לא היו לי חברים בבית הספר, רק בשחייה. זה תפס לי את כל החיים, ולא תמיד היה קל. לפעמים רציתי לברוח באמצע, אבל החזקתי את עצמי". לא משעמם, לשחות מקיר לקיר? כמה אפשר- "לפעמים משעמם, אבל רוב הזמן זה בסדר. יש לנו, השחיינים, קטע כזה שאנחנו מכניסים לנו לראש שיר, נתקעים על משפט אחד ממנו, ושעתיים שלמות שרים בראש את אותו משפט. אמיתי. ככה עוברים את האימון, כמו מנטרה. בסוף אני כבר לא יכול יותר לשמוע את השיר הזה". זה לא הקטע היחיד שלכם, אתם גם מגלחים את כל הגוף לפני תחרויות גדולות. "נכון. עכשיו אתה רואה אותי עם קצת זיפי זקן, אבל בקרוב לא תישאר שערה. זה מפחית את החיכוך עם המים ומשפר את השחייה. וחוץ מזה, רק מי ששחיין יודע מה זה להיכנס למיטה אחרי הגילוח. אין על זה. השמיכה מחליקה על הגוף, משהו מדהים". קופלב מספר שכמעט פרש משחייה לפני שנתיים, כשעמד להתגייס. "זומנתי לגיבושים בשייטת 13, בסיירת מטכ"ל וביחידות מובחרות אחרות, והיו לי לא מעט התלבטויות. התייעצתי עם חנן שטרלינג, המאמן שלי. הוא שיכנע אותי לא לוותר על השחייה. איזה מזל". הוא משרת בבסיס חיל הים בחיפה, וזכה למעמד של ספורטאי מצטיין בצה"ל. עיקר סדר היום שלו, כפי שאפשר להבין, אינו מתנהל כשהוא לבוש במדים. או לבוש בכלל. "אני מתאמן פעמיים ביום בבריכה ועוד פעם אחת בחדר כושר. בשבוע אחד אני שוחה בערך 60 ק"מ". גם אצלכם יש מחנות, כמו בשיט- "ממש לא, אין כאלה שמתנשאים או מזלזלים באחרים. זה אחד מסודות ההצלחה שלנו. אנחנו מאוד מגובשים. אני מתחרה עם גיא ברנע על הכרטיס ללונדון בסגנון גב, ויכול מאוד להיות שרק אחד מאיתנו יגיע לשם - אבל אנחנו חברים טובים. אני נלחם בשביל להשיג את היעד שלי, ואם בסוף גיא יעשה את זה, אני אברך אותו. אני מפרגן גם לאלה שכבר הבטיחו את המקום שלהם באולימפיאדה". "מה, אתם אלופי אירופה-" אנחנו נפגשים בפאב, בשעת ערב מאוחרת. קופלב רק נחת בארץ עם המשלחת שעשתה היסטוריה וחזרה מהונגריה עם הישג חסר תקדים: חמש מדליות באליפות אירופה (ראו מסגרת). הוא יקבל מענק מיוחד של 25 אלף שקלים, וגם קיבל שיחת טלפון מפתיעה מראש הממשלה, בנימין נתניהו. "ישנתי בצהריים במלון, ופתאום העירו אותי, אמרו לי שראש הממשלה רוצה לדבר איתי. זה היה מרגש". קופלב בכלל לא תיכנן לחזור לישראל, אלא התכוון להמשיך היישר לתחרויות הבאות בחו"ל, "אבל לכולם היה ברור שצריך לנחות כאן, אפילו ליום וחצי, כדי להתגאות במדליות שהשגנו. זה הישג אדיר ונדיר, שלא קורה בכל יום". אבל השחיינים הבכירים באירופה לא השתתפו באליפות, בגלל הסמיכות לאולימפיאדה. "זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה, ועובדה שעד עכשיו לא היו לנו כאלה הישגים. אי אפשר כל הזמן לגמד את ההצלחות. בשנתיים האחרונות אנחנו עובדים עם המאמנים בטכניקות יותר מתקדמות, הגברנו מאוד את האינטנסיביות והשתכללנו באימונים. יש לזה תוצאות בשטח". אז למה מדליה אולימפית, ואפילו העפלה לגמר, עדיין נתפסים כמדע בדיוני- "זאת באמת שאלה קשה. יש הבדל בין אליפות אירופה לבין אולימפיאדה, ויש לנו עוד לאן להתקדם. אבל אנחנו בדרך. יש לנו נבחרת צעירה ומגובשת, ואני מאמין שנגיע לגמרים כבר בלונדון. השאיפה היא לזכות במדליות באולימפיאדת ריו 2016". "אנחנו חברים בלב ובנפש", היא מספרת. "מבלים המון שעות יחד, ויש לנו שיחות מאוד עמוקות על החיים. אני ואנה וולצ'קוב נמצאות כל הזמן עם חבורה של 14-12 בנים בנבחרת הזאת, וזה לא תמיד פשוט. לפעמים אנחנו יוצאים יחד לשתות בירה אחרי תחרות גדולה, ואז אני מוצאת את עצמי לבד בתוך ערימה של בנים, וכל המבטים מופנים אלי. אבל זה כיף. להיות רק עם בנות זה יכול להיות לא נעים לפעמים". הם מזמינים פיצה ענקית, וממהרים להבהיר שאחרי תחרות כזאת מותר להם לחרוג מעט מהתפריט הקפדני. "הי, קיבלנו עכשיו הרבה כסף", הם צוחקים. עמית כל הזמן מגוננת על יהונתן, כמעט כמו אחות גדולה. "תאכל, תאכל, אתה צריך כוחות", היא מפצירה בו. "את הקריטריון לאולימפיאדה האחרונה בבייג'ין השגתי יום אחד מאוחר מדי", היא נזכרת, "ופיספסתי את המשחקים. ליהונתן יש עוד זמן, והוא יצליח. וגם אם לא, זה לא סוף העולם. אבל אנחנו לא חושבים שלילי. בתקופה האחרונה אמרתי ליהונתן לא מעט שיחשוב חיובי, וזה עבד". פניו של הבחור אדיר הממדים הזה, מטר תשעים ואחד סנטימטרים של שרירים, מתרככות פתאום. "היא לא סתם אומרת את זה. לפני חודש עברתי פרידה מאוד עצובה מחברה שלי. היינו יחד ארבע שנים, גם היא שחתה במכבי חיפה. הייתי שבור לגמרי. לא יכולתי להיכנס למים שבוע מרוב עצב. המאמן שלי הבין אותי ונתן לי כמה ימים להתפרק". למה נפרדתם- "לא הצלחנו להחזיק מעמד. כל התקופות האלה שאני בחו"ל פגעו בקשר. זה קרה בדיוק לפני אליפות אירופה, שכל כך חיכיתי לה. חשבתי לעצמי איך עשינו תכנונים שהיא תבוא לדברצן ותהיה איתי באליפות, ופתאום אני מוצא את עצמי לבד, בלעדיה". איך הצלחת להרים את עצמך- "לא הייתי עובר את זה בלי החברים שלי בנבחרת - עמית, אמרי גניאל, איתי צ'מה, המאמן שלי והמשפחה. הם נתנו לי גב אדיר. אחרי שזכיתי בזהב ראיתי את אמא שלי משתוללת משמחה ביציע ומריעה לי בהתלהבות. היה לי עצוב שהחברה שלי לא היתה שם. בכלל, הפרידה והתחרות הלא טובה ב-100 מטרים גב סימנו בשבילי תקופה של ירידה. אבל בלילה ההוא במלון, כשהרגשתי שאני במקום הכי נמוך, החלטתי לא לוותר ושהגיע הזמן להתחיל במסע למעלה". דיברתם אחרי הזכייה? היא בירכה אותך- "כן. היא כתבה לי 'כל הכבוד', ושהיא בטוחה שהשבוע אני אשיג את הקריטריון ללונדון". בחורה צעירה שיושבת לידינו בפאב מסתובבת לפתע לעבר השולחן שלנו. היא שמעה אותנו מדברים ובוחנת את יהונתן ועמית מכף רגל ועד ראש. "מה, אתם אלופי אירופה בשחייה? וואו! איזה כבוד!" "אני יודע שאנחנו לא מפורסמים", אומר יהונתן. "אפילו אחרי שזכינו במדליות באליפות אירופה, אנחנו לא מוכרים, בטח לא כמו הכדורגלנים שכל אחד מזהה אותם ברחוב". בשעת לילה מאוחרת, קופלב ועברי פורשים הביתה. עמית הולכת לנוח. יהונתן מסכם עם המאמן שלו חנן על אימון בוקר. בשמונה אפס אפס הוא כבר קפץ למים.
קופלב מגיע לראיון עם עמית עברי בת ה-22, שבעצמה זכתה בדברצן במדליית הארד במשחה ל-100 מטרים פרפר, ואף הבטיחה את מקומה באולימפיאדה.
