ד"ש מהודו

את הטיול שלנו בהודו סיימנו באופן רשמי כשנהג מונית (הודי, אני רוצה לציין שוב) נרדם לנו באמצע נסיעה על כביש מהיר ושנינו מאחורה צועקים לו שיתעורר בהיסטריה נוראית. אם נשים את האפיזודה הזו בצד, הטיול היה אחד הטיולים היותר טעימים שהיו לי. זכינו להיכנס לבתים של כפריים במרומי ההימלאיה, למיין שעועית רג'מה עם הסבתא ההודית ואפילו להכין סביח אורגינל בגסט האוס שנתקענו בו שבועיים, בעקבות סופות שלגים. זו כנראה הסיבה שאין דבר יותר מרענן עבורי מאשר לפגוש במרכז חנויות קטן בצפון הארץ, מסעדה הודית. להתחיל לדמיין את כל הטעמים, להיזכר בדאבות המוזנחות שהגישו אוכל מופלא ולקבל מנות שמחזירות אותי היישר לשם, להודו.

במעבר חד, נחיתה רכה בחזרה למציאות. אנחנו בגליל, מחפשים אחר ארוחת צהריים, לא עוד סטקייה או חומוסייה. מגיעים למרכז חנויות קטן שלא נראה מבטיח, אבל בדיעבד התגלה כנקודת אור צפונית. "טאלי" נמצאת במרכז נופית חרמון. המסעדה ההודית נפתחה במרץ 2016, כלומר היא עדיין עולל במונחי עולם המסעדות אבל משהו באווירה ההינדית, בריחות וגם בטעמים מרמזים על המשך לא רע בכלל.

כשנכנסנו המקום היה די ריק, מה שהעלה חשש אבל התבדה די מהר, כיוון שלא פחות מחצי שעה אחרי שהגענו, לא היה מקום לסועדים נוספים במסעדה ושניים אפילו הצטופפו איתנו בשולחן. המקום עצמו מעוצב בסגנון הינדי אבל עם נגיעות של היגיינה, מה שקשה למצוא בארץ המקור (עם כל האהבה שלי להודו). שולחנות נמוכים, פופים לרגליים, ריח של קטורת ותמונות של גאנש איש הפיל מביטות מכל עבר. עד כאן נשמע  מבטיח. התפריט מכיל את כל המנות שטיילים בדימוס חולמים עליהן: אלו פראנטה, גרליק נאן, מלאי קופטה, פאניר מסאלה וכן גם גולב ג'אמון. הסברים, מיד.

לראשונות בחרנו בנאן שום, הלא הוא הגרליק נאן המוכר מהודו, מדובר בלחם שטוח שמקורו כמובן בהודו, זמן האפייה שלו קצר במיוחד (סביב ה-3 דקות) והוא נאפה על אש גלויה. אין בית בהודו שלא עומלים בו מדי יום על הכנת הבצק ומיד לאחר מכן, על אפייתו. הוא מוגש בכל ארוחה עוד ועוד עד שהסועדים נכנעים ומסמנים "מספיק" ומבקשים לעבור ולטעום גם מיתר המאכלים שהוגשו להם.

עוד הזמנו, מאסאלה דוסה, קרפ שעשוי מעדשים לבנות ואורז בסמטי, ממולא בתפוח אדמה וצ'טני.

ואז חיכינו. חיכינו כמו שמחכים בהודו, עם סבלנות, הרבה סבלנות. אם בהודו הצלחתי, אין סיבה שלא אצליח עכשיו. אז זהו שיש סיבה, עכשיו יש סביבי עוד שני אנשים קטנים, שנמרחים (בינתיים) על הפוף ומחכים בסבלנות רועשת שתוקפה עומד לפוג. הבנו את העסק והוספנו להזמנה גם את העיקריות: טאלי צמחוני (המסעדה צמחונית) ופאניר טיקה מסאלה.

עד שהאוכל יגיע, הסברים:

הטאלי היא צלחת גדולה (או מגש) בהם מגשים ארוחות הודיות עממיות. בדרך כלל הטאלי יגיע עם אורז לבן, דאל עדשים (תבשיל עדשים, במרקם של מרק) וסאבג'י שזהו תבשיל ירקות משתנה. בנוסף, צ'אפטי (לחם הודי) וקארד (יוגורט) אמור לעזור להשתלט על החריפות של המנה.  בהודו המנה עולה 40 רופי, גג 50 (5 ₪) ומדובר במנה שניתן למלא שוב ושוב על חשבון הבית, עד שהלקוח נכנע ושובע. כאן מחירו של הטאלי 35 ₪. יקר במונחים הודים אבל במונחים שלנו, סביר לארוחת צהריים.

פאניר טיקה מסאלה - הפאניר היא גבינה הודית מוזרה ונהדרת כאחד. אפשר בקלות לומר שמדובר בקוטג' של ההודים מבחינת הפומביות שלה בקרב ההודים. בצורה ובמרקם היא מאוד מזכירה טופו אבל שלא מפולי סויה, היא עשויה מחלב ומעט לימון או חומץ. הגבינה חסרת טעם ובעלת מרקם קשיח יחסית, היא מסוגלת לספוג את טעמי התבשיל ולכן מתאימה מאוד למטבח ההודי המתובל להפליא. ולעניין המסאלה, מדובר ברוטב עשיר וקרמי, המורכב בדרך כלל מעגבניות, תבלינים ויוגורט.

סוף סוף, הגיע האוכל. הנאן היה חם ופריך. זה יותר הזכיר בעוביו פוקצ'ה קטנה אבל טעמי השום החזירו אותי למחוזות רחוקים בהם התרחב לי הלב. מהמסאלה דוסה לא נרשמה התרגשות מיוחדת, את הקרפ שלי אני מעדיפה מתוק. גולת הכותרת של השולחן היו ללא ספק העיקריות: הטאלי היה מצויין, אורז עשוי היטב. הדאל עדשים פשוט ודומה מאוד למקור, אלו גובי (תבשיל של תפוחי אדמה וכרובית) ותוספת נחמדה של מאטאר גזר (תבשיל אפונה, גזר, שעועית ירוקה וחצילים). 

בקיצור, חגיגה צמחונית. ואם תורידו את היוגורט, תקבלו בקלות חגיגה טבעונית לכל המשפחה. הילדים פחות נהנו מהאוכל, בכל זאת מדובר בטעמים למתקדמים, אבל המבוגרים שהיו באזור היו עסוקים בלנגב את הנאן עם שארית הרוטב. הפאניר טיקה מסאלה, גם הוא היה עשוי כמו בארץ המקור, עשיר ומהביל עם גבינת פאניר שמתמסרת לרוטב, אם כי גרגרי חרדל שחור הוספו למנה יותר משהיה נחוץ, מה שקצת פגם בחוויה והפך אותה למתובלת יתר על המידה.

אי אפשר שלא לקנח עם גולב ג'אמון, כדורי גבינה קטנים, טבולים בסירופ סוכר מתובל. בהודו ,היינו מחסלים כאלה בכמויות בעלות של 5 רופי לכדור, אבל משום מה פה בארץ, לא מצליחים להכין אותם ברמה ההודית המתבקשת. מי שטעם גולב ג'אמון בחייו, יודע שמדובר בקינוח ממיס נפשות. הגולב הספציפיים האלה, לא הצליחו להמיס אותי, אולי כיוון שבעיקר הם לא היו טריים. בגולב טוב, אי אפשר לעגל פינות, הטריות היא מפתח להצלחה. למרות הכל, ממש כמו בהודו, החוויה הכללית בטאלי הייתה שווה את הביקור והשאירה בנו טעם של עוד לארץ המופלאה הזו, הודו.

טאלי, מרכז נופית חרמון, 04-6077764