"זה הניצחון שלנו"

רן בן עטיה מניח את ידו של בנו התינוק על כף ידו שלו. אצבעות התינוק, דקות דקות, מרקדות בכף היד של אבא, מתעכבות לרגע על הצלקת העמוקה החוצה את כף היד, וממשיכות הלאה. אבא רן מתמוגג, צוחק שגם ככה איבד את התחושה בשתיים מאצבעותיו, אז הקטן קטן יכול להמשיך לדגדג.

בעוד רגע הוא יקום להניח אותו בעגלה, אז תתגלה גם צליעה קלה ברגלו הימנית. יותר משנתיים עברו מאז הפציעה הקשה ההיא בצוק איתן, אז שרד באורח פלא פגיעת קליע בקוטר חצי אינץ' (כ־13 מ"מ), והצליח להשתקם ממנה.

עכשיו, אחרי שבעה ניתוחים, בהם ניתוח מורכב להוצאת הקליע, שנחשב נפיץ, הוא ואופיר אשתו מגדירים את בנם הבכור כניצחון הפרטי שלהם. "זה נשמע נורא קלישאתי, אבל זאת התחושה. ניצחנו, יצרנו חיים".

לביא, קראו לבנם, בן למשפחת אריות. "תמיד אומרים לי 'אתה גיבור', ואני לא חושב ככה. אני בסך הכל נפצעתי. אופיר היתה בת 25 כשנפצעתי, בשנה הראשונה של הנישואים, ופתאום קוראים לה לבית חולים, והיא מטפלת בי במקום להיבהל. אז אני תמיד אומר שהיא הגיבורה. גם בהריון היא היתה תותחית כזאת, עשתה הכל בלי בעיה. אז מבחינתי, הבן שלנו נולד כבן אריות".

היום אופיר בת 27 ורן בן 29, כבר 12 שנים שהם יחד, מאז שהכירו בנוער העובד והלומד בכפר סבא. לפני שלוש שנים התחתנו וקבעו את ביתם בעיר שבה גדלו. שניהם מבטיחים שהאריה הקטן, זה שישן עכשיו בעגלה, יקבל אהבה טהורה, טרייה, ללא קשר לפציעה של אבא, אבל עם הרבה ערכי ארץ ישראל, שעליהם גדלו שניהם. 

•   •   •

רן התגייס באוגוסט 2006 לגדוד 50 של הנח"ל. "שקלתי אם להתגייס כבן גרעין או ללכת ליחידה מובחרת, והחלטתי על האפשרות השנייה. זאת היתה החלטה ערכית, מודעת, שצריך לעשות מה שכולם עושים". 

הוא יצא לקצונה, למד לתואר ראשון במדעי החברה באוניברסיטת בר־אילן ושירת כמ"פ בגיזרת החרמון. עם סיום התפקיד, ב־2013, הוא ואופיר התחתנו ("בערב כ"ט בנובמבר!" הוא מחייך). כשחזרו מירח הדבש בתאילנד, הוא הועבר לגיזרת חברון, בתפקיד קצין אג"מ בגדוד גרניט של הנח"ל.

ביוני 2014, כשהחל מבצע "שובו אחים" לאיתור הנערים החטופים, הוא היה עם אופיר בצימר בצפון. "פתאום ראיתי בווטסאפ שהמג"ד שלי, שהיה אמור גם הוא להיות בחופשה, חזר לגיזרה. שאלתי אותו אם לחזור, והוא ענה שכן. אז נכנסנו לרכב, הורדתי את אופיר בבית ונסעתי לחברון.

"במשך שבועיים אכלנו וישַנו מוטיבציה. בימים עשינו סריקות במטעים, רוקַנו בורות מים, הפכנו כל אבן באזור. בערבים עשינו עשרות מעצרים והחרמנו ציוד של אנשי חמאס. זה היה טירוף. 

"ואז חמאס ירה את הרקטה הראשונה מאז 'עמוד ענן', והבנו שאנחנו יורדים דרומה. המשימה היתה להיכנס לצפון הרצועה, לכבוש שכונה, למצוא את המנהרה, למפות אותה ולהשמיד אותה. חיכינו הרבה זמן להיכנס. בתור 'בוגר' מבצע עמוד ענן ב־2012 חשבתי שלא ניכנס, אבל הייתי דרוך. בחמישי בלילה כל שמי הרצועה היו מוארים, והבנו שמשהו רציני קורה.

"היו לי פרפרים בבטן עד הרגע שנכנסנו, והם נעלמו ברגע שחצינו את הגדר. אתה נכנס לרצועה עם תחושת ביטחון עילאית. חיל האוויר מלמעלה, טנקים לידך, זה נותן תחושה חזקה של ביטחון.

"נכנסנו לשכונת אל־עטטרה בצפון הרצועה, שהיתה ריקה כי צה"ל פיזר כרוזים שקראו לתושבים להתפנות. אני זוכר שהלכנו באחד הבתים, ואחרי שירו באחד המחבלים, ראינו שכל הבית שהוא יצא ממנו ממולכד. שם היתה הפעם הראשונה שהבנתי שחוקי המשחק הם לא החוקים שאנחנו מכירים, ושהמוסר הוא שונה".

לפני הפציעה. "חלומות"

קטעים רבים מהלחימה, כולל רגע הפציעה, לא עוזבים אותו עד היום. הוא מספר בהתרגשות איך ראה פלשתיני מבוגר שוכב בשדה, פצוע, והלך לעזור לו עם רופא וחייל דובר ערבית. "עברנו גדר תיל, נכנסנו לשדה ונתנו לו מים. לקחנו את כל המסמכים שהיו עליו וראינו שיש עליו גם אייפד. אדם בן 80 עם אייפד. סוריאליסטי.

"ואז הרופא ראה רימון מונח על האדמה, מטר וחצי מהראש שלו. אמרתי לו שנזיז אותו הצידה כדי לטפל בו. נתתי לו יד, ופתאום קלטתי שמתחת לכתף שלו יש שני רימונים.

"הנחתי אותו בחזרה, והתרחקנו משם. התקשרנו לסהר האדום, אמרנו להם, 'תגיעו אליו, אנחנו לא מתקרבים'. חייל אחד עמד יחסית קרוב אליו, והוא ניסה לזרוק עליו את אחד הרימונים, ואז ירו בו. התקשרנו שוב לסהר האדום ואמרנו שכבר אין להם סיבה להגיע. אחר כך התברר שהאיש שוחרר בעיסקת שליט ושירת בגדודי עז א־דין אל־קסאם של חמאס. 

"אנשים שואלים אותי איך הלכנו לעזור לו אם ידענו שהוא אויב. אני עונה שהלכנו דרוכים, עם נשקים, והיו שני מאבטחים שהתפקיד שלהם היה לוודא שהוא לא מסכן אף אחד. אבל טיפלנו בו כמו בכל פצוע, עד שהבנו שהוא מסכן אותנו. זו החלטה שאני מאוד גאה בה, כי אתה לא יכול לתפוס תפקיד של שופט או תליין ככה סתם. 

"האירוע של אלאור עזריה הוא אירוע לא טוב מבחינה פיקודית ומקצועית. אין ספק שבזמן אירוע מחבל צריך למות. אבל אחרי אירוע, כשהוא לא מהווה סכנה, צריך להתנהל אחרת. אני לא מדבר על הצד המשפטי, בשביל זה יש שופטים. אני מדבר על ערכים.

"זו אפילו לא אשמת החייל, הוא רק תוצר של הנסיבות. אבל הנסיבות נראות לא טוב מבחינה ערכית. התפקיד שלי כצבא הוא להגן על עם ישראל, ואנחנו צבא העם. וצריכים להתנהג כמו בני אדם. ככה תמיד הייתי מחנך גם את החיילים. לסובלנות, לאכפתיות. אני מצטט תמיד את אלעזר שטרן, שאמר שהתפקיד שלנו הוא ללמד את החיילים גם להסתער וגם לקום לזקנה באוטובוס. זה המסר".

•   •   •

את השבת ההיא, 19 ביולי 2014, בן עטיה לא ישכח לעולם. "הלכנו לכיוון מנהרה. התפקיד שלי היה לעזור למג"ד, סא"ל בצלאל שנייד, וניסיתי למצוא מה הדרך הכי טובה לנוע לכיוון המנהרה, עד שהגענו למין מחפורת. אמרתי לחיילים שישכבו במחפורת ולקחתי איתי ארבעה חבר'ה לכיוון המנהרה.

"איך שהקפתי את סוללת העפר הרגשתי כאב מטורף ביד וברגל, ישר ידעתי שנפגעתי. תמיד אומרים שאם יש התנקשות צריך לפתוח באש, כדי להעיר את החבר'ה. אבל לא יכולתי. הכאב היה מטורף, היד שלי הידלדלה ימינה ושמאלה, הרגל היתה מרוסקת.

"נפלתי על האדמה, אבל אז אמרתי לעצמי שאני בשטח השמדה, שטח חולי חשוף, ושאם אשאר פה אני אמות ומי שיבוא לחלץ אותי ייפגע. התחלתי לגרור את עצמי אחורה, לדדות. זה היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים שלי.

"דיווחתי בקשר שנפגעתי והקפדתי לא להסתכל על הרגל. לא רציתי לראות את המצב שלי. השלמתי עם המוות. חשבתי שפה אני נשאר, ואיזה מהר זה, המוות".

הוא עוצר לרגע, עיניו בוהות ברצפה. "אני זוכר שבדרך למנהרה ראינו עדר כבשים, שהשאיר מאחור כבשה צולעת מדדה כזו, שניסתה לתפוס אותם. ברגעים שאחרי הפציעה, חשבתי לעצמי שאני הכבשה הזו.

"נכנסתי למחפורת, ביקשתי שיעצרו לי את הדימום בירך כי זה מה שסיכן אותי. הייתי בהכרה לגמרי, ידעתי להגיד להם איזה חסם עורקים מתאים לטפל בי. שמעתי שמדברים על פינוי במסוק. זה לא דבר שגרתי, לפנות מהשטח הזה במסוק. הבנתי שהמצב שלי לא טוב.

"נתנו לי סוכריית מורפיום כדי שאוכל להתמודד עם הכאב, אבל לא הצליחו לעצור לי את הדימום. המג"ד ומפקד חטיבת הטנקים נשארו לידי. לא הבנתי איך ינחיתו מסוק, כשזה התפקיד שלי.

"ואז, אני אפילו לא יודע אחרי כמה זמן, הגיע מסוק. התחושה של הפרופלור היתה התחושה הכי מדהימה שהיתה לי בחיים".

בבית החולים. "אמרתי לאופיר בטלפון, 'צ'וק, שומעת? איזה רסיס ליטף אותי'"

הוא פונה במצב קשה מאוד לבית החולים תל השומר. הקליע, התברר מאוחר יותר, פילח את כף ידו הימנית, חלף סנטימטר מהעורק הראשי, פגע במעיים, נכנס למרכז האגן ונתקע שם. 

"לפני הניתוח האחות שאלה אותי אם אני זוכר מספר טלפון של מישהו, וזכרתי את המספר של אופיר. האחות החזיקה לי את הטלפון, ואני אוגר את כל הכוחות שלי ואומר לאופיר, 'היי צ'וק, שומעת? אני פה בתל השומר, איזה רסיס ליטף אותי, אם את רוצה לבוא'".

אופיר היתה אז קצינה בדרגת סרן, מפקדת מחוז בחיל חינוך, אחראית לגיוס לצה"ל באזור השפלה וירושלים. "הייתי בשדרות עם החיילים שלי, היינו אחראים לפעילויות לבני נוער במקלטים, ופתאום אני מקבלת את הטלפון הזה מרן ולא יודעת מה לחשוב.

"חבר מהיחידה הבין שאם פינו את רן במסוק, כדאי למהר. נסענו מייד לשיבא, במהירות מטורפת, אבל כשהגענו רן כבר היה בניתוח. אח שלו היה היחיד שהספיק לראות אותו לפני, ורן אמר לו לצלם אותו ולשלוח לאמא שלהם, כדי להרגיע אותה.

"שלחתי לה את התמונות, אבל זה כמובן עשה את האפקט ההפוך. היא לא היתה רגועה עד שהוא יצא מחדר הניתוח". 

•   •   •

עשר שעות ארך הניתוח. גם אחר כך הוגדר מצבו של רן קשה; הקליע הושאר בירך, מחשש שניסיון להוציאו יסכן את חייו עוד יותר. הוא נפגע מרסיסים בבטן ובאגן, סבל מפגיעה בשורש כף יד ימין ואיבד תחושה בשתיים מהאצבעות. בגלל מיקום הפציעה במרכז האגן, לא היה ברור בתחילה אם יוכל להביא ילדים לעולם.

"הרופאים שלי דיברו איתי כל הזמן על הקליע, אמרו שהוא גדול ושכדאי להשאיר אותו. אמרו שהגוף יְיַצר רקמות שיעטפו אותו, יהיה לי כרטיס שמסביר למה אני מצפצף במגנומטרים, ופשוט אמשיך לחיות איתו. העבירו אותי בין כל מיני מחלקות בבית החולים ועשו לי כל בדיקה אפשרית עד שהחליטו שבאמת עדיף להשאיר אותו". 

בני המשפחה לא השאירו אותו לבד לרגע. אופיר היתה שם לצידו כמעט 24 שעות ביממה, לעיתים היתה הולכת לישון בדירה של עמותת "רחשי לב" הנמצאת בשטח בית החולים, וחוזרת לחדרו של רן. הוא עבר ניתוחים חוזרים ונשנים בכף היד.

חודש אחרי הפציעה אופיר יצאה מבית החולים הביתה, להתאוורר, ואמא של רן נשארה איתו למשך הלילה. "ב־12 בלילה בא אלי הרופא שטיפל בי, ד"ר חן שפטר, ואמר שהגיעו תשובות מהצבא לגבי הקליע. שיש סיכוי שהוא יפריש עופרת בעתיד, ולכן כדאי שנסיים עם זה ונוציא אותו. ככה, בפשטות כזאת.

"בבוקר אופיר חזרה לבית החולים, ובערב כבר נכנסתי להמתנה לניתוח. פתאום אופיר אומרת לי, 'הי, יש פה מישהו מהצבא'. הוא היה עם מדים של חדר ניתוח, אבל עם נעלי צבא. שאלתי אותו מי הוא, והוא אמר לי שהוא הכירורג הראשי של צה"ל, ושבא להצטרף לניתוח. הוא אמר לי, 'אתה יודע שאתה היחיד ששרד פגיעה של קליע 0.5?'

"נכנסתי לניתוח רועד. ידעתי שזה כדור ענק, קטלני, קליע שיכול לחדור שריון. לא ידעתי איך אני הולך לעבור את הניתוח הזה".

במשך ארבע שעות ניסו המנתחים להוציא את הקליע. רק אחר כך סיפרו לרן שהיה חשש שהקליע מכיל חומר נפץ ועלול להתפוצץ בכל רגע. שחדר הניתוח לא כלל מכשור חשמלי, מחשש לפיצוץ. שהוא איבד כמויות של דם, כי לא היה אפשר להלחים את כלי הדם כדי לעצור את הדימום, ולכן נאלצו להשתמש בחבישות ובטכניקות מיוחדות.

"לאורך כל הדרך היה לי הרבה מזל. החבישות המהירות בשטח, הפינוי המוסק המהיר, דבר שלא קרה הרבה בתוך הרצועה, וגם ההבנה שהקליע מסוכן וצריך להוציא אותו. אחרי הניתוח הראו לי את הקליע, לקחו אותו לבדיקות, ועד היום אני לא יודע איפה הוא".

•   •   •

הוא היה מאושפז ארבעה חודשים במחלקת השיקום, ואחריהם עבר לשיקום יום. מאז, עבר שנתיים מפרכות של אימונים, טיפולים וניתוחים, כולל השתלת עצמות בכף היד.

"אנשים לא מבינים את הקושי בזה. היו שואלים אותי מה אני עושה בשיקום, והייתי אומר: פיזיותרפיה והידרותרפיה ותרגילים עם כל מיני שמות, שבסופו של דבר, מה שמשותף לכולם זה שהם מכאיבים לך.

"כל יום אתה הולך לאימון, גם אם לא בא לך. גם אם קשה לך. גם אם אין לך כוח. אימון מונוטוני, בלי לשבור שיאים, ולפעמים רואים את התוצאות רק אחרי המון זמן.

"התחריתי בחיי בכמה מירוצים ומרתונים. כשאתה מתאמן למרתון, אתה כל פעם משפר תוצאות, רץ עוד קילומטר ועוד קילומטר, עובר שלב. בפציעה זה אחרת". 

"בטיפול אחרי פציעה יש אפס בחירה", אופיר ממשיכה אותו. "אתה לא יכול להגיד, 'טוב, נו, אז אני לא ארוץ את המירוץ הזה'. כי אם לא תלך לטיפולים, אתה לא תוכל ללכת. לא תוכל להזיז את היד. לא תוכל לטפל בילד שלך. אין לך ברירה אלא לעשות את זה".

רן: "אתה סרן בצבא, מפקד על 150 חיילים, סוג של סופרמן, אבל לא מסוגל להחזיק כוס קפה. הולך לקפטריה בבית החולים וצריך לבקש ממישהו שיחזיק לך את הכוס. רק ארבעה חודשים אחרי הפציעה הצלחתי להחזיק את הכוס לבד. זה היה מדהים.

"בסוף אתה מגלה שהדברים הכי פשוטים הם הדברים הכי משמעותיים ביום־יום. ואלה הדברים שלקח לי זמן לחזור אליהם. ללחוץ עם היד על מסך מגע. להחזיק כוס קפה. לקלף בננה. כל כך התרגשנו שהצלחתי לקלף בננה, שאופיר צילמה אותי עושה את זה.

"כשהייתי בכיסא גלגלים, ואחר כך על קביים, ממש למדתי ללכת מההתחלה. נלחמתי על כל צעד כדי להצליח לעשות מעבר. לא ויתרתי לעצמי".

הספורט הוא חלק מרכזי בחייו. לפני הפציעה, ב־2012, השתתף במרתונים של טבריה ושל תל אביב. כשהרופאים אמרו שהפציעה באגן לא תאפשר לו לרוץ שוב, הוא אמר להם שאין מצב.

"בהתחלה אסרו עלי לרוץ, אז עשיתי הרבה תרגילי חיזוק. יוגה, מתיחות. הייתי בא לאימונים בשש וחצי בבוקר, כולם מסביבי רצים, ואני עושה כפיפות ברכיים במקום. מתחיל לרוץ ואז מקיא. היה לי ממש קשה. אבל לא התייאשתי.

"כבשנו הרבה פסגות בדרך, שלא חשבנו שנגדיר אותן כפסגות. אבל המונחים משתנים". 

•   •   •

קצת יותר משנה אחרי הפציעה, אופיר נכנסה להריון.

"כולם ראו את זה בקטע מאוד סמלי, מאוד רגשי. אמא שלי לא הפסיקה לבכות מהתרגשות. גם אני התרגשתי כל כך. אחרי תקופה ארוכה שלא הייתי עצמאי, לא הלכתי, לא יכולתי להתקלח, אפילו לא חתכתי לעצמי את האוכל, פתאום הבנתי שאני חייב לדאוג למישהו אחר. 

"הייתי אז בשיקום אינטנסיבי. כל יום נסעתי לשיקום, לעשות עוד ועוד תרגילים. הצלחתי כבר ללכת קצת, והתחלתי להתאמן עם היד על פעולות שאצטרך לבצע אחרי הלידה, כמו החלפת חיתול ביד אחת. האושר על הלידה הצפויה דחף אותי קדימה. אופיר היתה חלק מהזמן בצבא, היא באה איתי לחלק מהטיפולים. אבל היא היתה תותחית, עד הרגע האחרון תיפקדה כרגיל. ההריון לא הפריע לה".

לביא נולד ב־31 ביולי. לידה מהירה בבית החולים מאיר, שאחריה אופיר ורן אחזו בידיהם את הניצחון הקטן־גדול שלהם, גור האריות הפרטי שלהם. 

"היתה שם התפרצות רגשות של כולנו", אומר רן בעיניים נוצצות. "אמא של אופיר וגיסתי, שהיא רופאה בבית החולים, היו איתנו בחדר הלידה, וברגע שלביא נולד, כולנו בכינו. אי אפשר לתאר את זה".

"זה היה שיא הניצחון של כל התקופה הזו", ממשיכה אופיר. "יהיו עוד הרבה דברים שנשיג בדרך, אבל כאן היה השיא. זה מדהים".

עם הבן, לביא. "התאמנתי על הפעולות שאצטרך לבצע אחרי הלידה, כמו החלפת חיתול ביד אחת" // צילום: אפרת אשל

בגלל השיקום הארוך שעבר בשיבא, רן חשב בתחילה לערוך את טקס הברית בגן בבית החולים שבו נערכים כנסים. "חשבתי אפילו לעשות שם טקס פדיון הבן, ליד האגם", הוא מחייך. "זה מטר ליד המנחת שאליו הגעתי מעזה, המקום שבו השלמתי עם המוות שלי, ויש בזה משהו מיוחד לבוא לשם עם חיים חדשים. 

"מנהל בית החולים הקודם ליווה אותי באופן אישי. המנהל הנוכחי, פרופ' איציק קרייס, היה קצין רפואה ראשי בזמן המבצע ונחשב למי שייעל את הטיפול בפצועים בשטח, כמו במקרה שלי, שבו החליטו על פינוי מוסק מתוך הרצועה. הייתי שנתיים בבית החולים ואני מרגיש שם בן בית, אז גם לערוך שם טקסים לבן שלי היה נראה לי טבעי. אבל כולם התנגדו".

אופיר מחייכת. "די, לבלות כל יום בבית החולים במשך שנתיים זה מספיק, וכשיש התחלה חדשה, אפשר להתנתק מזה. לביא צריך לייצר לעצמו סיפורים חדשים, לא לחיות תחת הסיפור של אבא שלו".  

הראל, בן אחיו של רן, נולד חמישה ימים לפני שרן נפצע. "הוא נקרא הראל על שם החטיבה של סבא שלי, שנפטר כמה חודשים לפני כן. בזמן הברית של הראל, אני הייתי בניתוח. ההורים שלי תיזזו בין הברית של הנכד שלהם לבין בית החולים". 

•   •   •

הוא גילה שהריצה מיטיבה איתו יותר מההליכה, ולכן הוא רץ. והרבה. יום לפני שלביא נולד השתתף במירוץ החרמון, 6 קילומטרים, שבמהלכם עולים את ההר פעמיים. כשלביא היה בן חודש, השתתף רן בריצה מים אל ים, מאכזיב עד הכנרת, שאירגן המאמן שלו, רן שילון. 70 קילומטרים במשך יומיים.

עכשיו הוא רוצה להגשים חלום ולהתחרות בתחרות "ישראמן גרמין", שתיערך באילת בינואר, מייד אחרי יום הולדתו ה־30. 3.8 ק"מ שחייה בים, 180 ק"מ רכיבת אופניים, ובסיום, ריצת מרתון מלא, 42.2 ק"מ. 

"תמיד היה לי חלום כזה, לעשות 'ישראמן' בגיל 30, ושהילד יחכה לי בסיום. התחרות הזו חשובה לשיקום שלי, לניצחון שלי, אבל אני גם נהנה מהאימונים. בשנה האחרונה, בכל בוקר, גם אם היה לי לילה בלי שינה עם לביא, אני קם בחמש, ובשש כבר נמצא בים, או רוכב על האופניים. אופיר מאוד מפרגנת".

בסוף אוגוסט הוא השתחרר סופית מצה"ל, אחרי עשר שנים. במהלך השיקום סיים תואר שני במינהל ומדיניות ציבורית במרכז הבינתחומי בהרצליה, ועכשיו הוא מסיים תואר שני נוסף באוניברסיטת בר־אילן, במינהל עסקים למנהלים. בימים אלה הוא מחפש עבודה בתפקיד ניהולי. אופיר עובדת ביחידת הנוער של העירייה בלוד, ומסיימת תואר ראשון בלימודי קידום נוער בבית ברל.

לפני כחצי שנה התחיל רן להעביר הרצאות לבני נוער בכל רחבי הארץ. הוא נסע גם לארה"ב להרצות בפני קהילות יהודיות. לספר על הפציעה, וגם על דרך החיים ועל הבחירות שאדם עושה בחיים, שדוחפות אותו קדימה.

"אני מדבר על בחירות שעושים בחיים ועל הדרך שבה הבחירות שלך משפיעות על האדם שאתה. ואני רואה אצל הנוער הזה את ארץ ישראל היפה. מעציב אותי שיש גורמים שבוחרים לפלג את העם, להפריד בין חלקים בעם. צריך להוריד את הלהבות מהשיח בין אנשים עם השקפה פוליטית שונה. אנחנו לא משחקים פינג פונג, שבו כל צד מנסה להכריע את השני, אלא מטקות, לכולנו יש מטרה משותפת: להשאיר את הכדור באוויר".

כמו אצל רבים מפצועי מבצע צוק איתן, הלחימה אצל רן לא נגמרה. היא שם יום־יום, גם הרבה אחרי שהשיקום הסתיים. חוזרת אליו בלילות, בכאבים מייסרים ביד, בדקירות ברגל, בכאבי תופת, שהוא נלחם בהם.

"עד שלא רואים את הצלקות, אנשים לא מאמינים שאני פצוע. זה לא הדבר הראשון שאני מספר. אבל כמה שאני ואופיר מנתקים את הפציעה מאיתנו ולא מתעסקים בה, אנחנו חיים אותה ביום־יום. היא חלק ממני.

"כשהגעתי לשיקום חשבתי שאחלה, מתקנים מה שצריך לתקן, מסדרים מה שצריך לסדר, וזהו. אבל זה לא ככה. בשיקום מתחילים להבין שככה ייראו כל החיים. יהיו צלקות, יהיו כאבים. עד היום אני לא מצליח לעשות הכל עם לביא, קצת קשה לי עם היד הפגועה. אבל אני מוצא את הדרך שמתאימה לי לטפל בו.

"בהתחלה היה לי לא נעים ללכת לים, לבריכה. לא רציתי שיראו תחבושות או צלקות. עד שאמרתי, זה מה יש, ואנשים יתרגלו. וככה זה עד היום".

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו