המערכה האחרונה של גולדה

יום שבת, 3 בנובמבר 1973. 22:45 בלילה, שעון וושינגטון.

קולה של ראש הממשלה גולדה מאיר החל לרעוד. "אתה אומר שאין לנו ברירה", הטיחה במזכיר המדינה האמריקני, הנרי קיסינג'ר. "אתה אומר שאנחנו חייבים להסכים להחלטה האמריקנית".

"אני חושב שאתם עומדים בפני אסון", השיב קיסינג'ר. 

שתיקה השתררה. השניים ישבו זה מול זה באחד מחדרי הפגישות שבבלייר האוס, מעון ההארחה הרשמי של נשיא ארה"ב, הממוקם בשדרות פנסילבניה בוושינגטון, מרחק לא רב מהבית הלבן. בחוץ שרר חורף קר וגשום. בפנים האווירה היתה מתוחה. תשישות וקוצר רוח ניכרו היטב על פני הנוכחים. 

מהצד האמריקני ישבו בפגישה גם ג'וזף סיסקו, עוזרו של קיסינג'ר לענייני המזרח הקרוב ודרום אסיה, וכן נציג המועצה לביטחון לאומי. מהצד הישראלי הצטרפו אל גולדה שמחה דיניץ, שגריר ישראל בוושינגטון, מרדכי גזית, מנהל לשכתה, תא"ל ישראל ליאור, מזכירה הצבאי, מרדכי שלו, ציר ישראל בוושינגטון, והאלוף אהרון יריב, שעמד בראש צוות המשא ומתן להפסקת האש מול מצרים. 

הרשם האמריקני שנכח בפגישה תיעד את הדברים עבור מזכר של הבית הלבן שסווג כ־Top Secret/Sensitive. הוא לא יכול היה להתעלם מקולה הרועד של ראש הממשלה, ובאופן חריג ציין זאת ברישומיו. 

במשך כשבוע שהתה גולדה בארה"ב, עסוקה בניסיונות קדחתניים להביא את הממשל האמריקני לתמוך בעמדות ישראל בנוגע לאופן סיומה של מלחמת יום הכיפורים בחזית המצרית. בליל 3 בנובמבר התקיימה האחרונה בסידרת פגישות שערכו היא וצוותה המצומצם עם בכירי הממשל. מובן היה לכולם שהגיעה העת לחתור לשורה תחתונה. 

גולדה הפרה את הדממה. "אנחנו חייבים לקבל את ההכרעה שלכם גם בעניינים שהם שלנו? גם בנוגע למה שטוב בשבילנו?" 

"כולנו צריכים לקבל הכרעות של אומות אחרות", השיב קיסינג'ר.

אבל גולדה חשבה אחרת.

•   •   •

היו אלה ימים קשים בתולדות מדינת ישראל, וימים ארורים עבור ראש הממשלה. ארבעה שבועות קודם לכן, בצהרי 6 באוקטובר, פרצה מלחמת יום הכיפורים, במפתיע ובניגוד להערכות של רבים בדרג המדיני והצבאי. המהלומה בכל החזיתות היתה עזה, צבאית ומנטלית. ימים ארוכים ומדממים חלפו עד שישראל הצליחה להתאושש ולהשיב לאויביה.

מאז, השם גולדה מאיר והמילה מחדל נכרכו זה בזה. היא הואשמה בכך שנשבתה בקונספציה השגויה שגיבש אמ"ן, בראשות האלוף אלי זעירא, ובכך שהחמיצה הזדמנויות היסטוריות למנוע מבעוד מועד את המלחמה הטראומטית באמצעים מדיניים. 

עוד במהלך הקרבות החלה תסיסה נגדה בקרב הציבור, הכנסת וחלקים מהממשלה. הקולות התעצמו בשלהי המלחמה, כשהחל להתבהר המחיר הכואב. הזיכרון הציבורי וההיסטורי של גולדה מסתיים פחות או יותר בחודשים שאחרי המלחמה: בוועדת אגרנט, שניקתה אותה מאשמה באופן שנוי במחלוקת, ובהתפטרותה מראשות הממשלה, בעקבות המחאות ברחוב הישראלי. כמה מהאישים שעבדו לצידה, דוגמת שר הביטחון משה דיין והשר ישראל גלילי, לא חדלו מלחלוק לה שבחים על תפקודה במלחמה, וכמותם גם לא מעט היסטוריונים. ובכל זאת, היא עדיין נתפסת כמי שכשלה. 

"אני חושבת שראוי לזכור את גולדה בהרבה יותר הערכה בזכות התפקוד שלה באותם ימים", אומרת ד"ר מיכל קרמר אסף, מרצה ויועצת בתחום קבלת החלטות. "גולדה התקבעה בתודעת הציבור בישראל לפי המחדל של המלחמה, זה הזיכרון העיקרי ממנה. אחרי שנים של מחקר על תהליכי קבלת ההחלטות שלה בתחום מדיניות החוץ, אני טוענת שהתמונה שונה".

בעוד כמה שבועות יפורסם בהוצאת קיימברידג' הבריטית ספרה של קרמר אסף, "Golda Meir's Decision Making Process: An analysis", שבו היא בוחנת החלטות מרכזיות במדיניות החוץ של גולדה מ־1970 עד 1973. הספר מתחיל ביוזמה האמריקנית לשלום מ־19 ביוני 1970, מנתח את קבלת ההחלטות בנוגע ליחסים עם מצרים החל מפברואר 1973, ממשיך בהחלטות בנושא המלחמה ומסתיים בגיבוש הסכם הפסקת האש עם מצרים.

קרמר אסף ניתחה מאות מסמכים ישראליים ואמריקניים מסווגים מאותה תקופה. היא מצאה כי למרות הביקורת הארסית נגד גולדה ולמרות מצב בריאותה המידרדר, בשל מחלת הסרטן ועישון 90 סיגריות ביום, ניהלה ראש הממשלה את המהלכים מול המצרים בחוכמה ובאומץ. היא לא נרתעה מלחצים אמריקניים וסובייטיים, ממתח בין־מעצמתי שהתגלע עקב פעולותיה של ישראל במצרים, ואפילו לא מחשש ממשי מפני עימות באזור הסכסוך הישראלי־מצרי.

גולדה בפגישה עם נשיא ארה"ב, ריצ'רד ניקסון, 1969 // צילום: אי-פי

"תהליך קבלת ההחלטות של מאיר עונה על כל ההגדרות הקלאסיות של קבלת החלטות רציונלית. בניגוד להתנהלות של מנהיגים רבים, ש'לוחצים על כפתור', פועלים באימפולסיביות ושולפים צעדים ופתרונות, אצל גולדה רואים פעולות מאוד רציונליות בנושאים הרי גורל.

"תהליכי קבלת ההחלטות שלה כוללים זיהוי של הבעיה והגדרת היעדים הרצויים בשלב מוקדם, תוך התייעצות; שיקולים של תועלת וערך; ובחינה של אלטרנטיבות. בכל הנוגע למשא ומתן מול המצרים בסוף המלחמה, היא מגלה תעצומות נפש ואיתנוּת של מנהיגה אמיתית". 

•   •   •

ב־22 באוקטובר 1973, בשעה 18:50, לאחר 16 ימי לחימה, היתה אמורה להיכנס לתוקפה הפסקת האש בין ישראל למצרים, בכפוף להחלטה 338 של האו"ם. עם זאת, בישראל התקבלו דיווחים על הפרות חוזרות ונשנות של ההסכם מצד מצרים, משני עברי התעלה. יש הטוענים כי ישראל יצרה במתכוון משברים בנקודות החיכוך מול האויב, כדי לשפר את עמדותיה.

כך או כך, בבוקר 23 באוקטובר הוחלט לחדש את המאמץ המלחמתי הישראלי. כוחות גדולים של צה"ל התקדמו במהירות לעבר העיר סואץ והצליחו להשלים את כיתור הארמיה השלישית של הצבא המצרי, שמנתה כ־30 אלף חיילים מצרים וכ־300 טנקים. ההישג הזה הפך מייד לקלף מנצח בידי ישראל, קלף שגולדה התעקשה לא להניח מידיה עד להשגת יעדיה, חרף היותו מוקד למתיחות עמוקה בין כל הצדדים.  

"בנקודה הזאת גולדה מציבה מספר יעדים", אומרת קרמר אסף. "שמירה ועמידה על ההישגים האסטרטגיים הצבאיים שישראל השיגה וחתירה לקיום משא ומתן ישיר בין ישראל למצרים. היא לא מוכנה שהאמריקנים והסובייטים יקבלו החלטות מעל לראשה, כאלה שמשרתות אותם ועלולות לפגוע באינטרסים ישראליים.

"בהתאם, לאורך כל הדרך היא מתנהלת בזהירות ובחשדנות כלפי כל הצעה שמוצעת לה. אפילו כלפי קיסינג'ר, שהתגלה שוב ושוב כידידנו, היא מגלה זהירות וכל הזמן בודקת את טוהר כוונותיו".  

בשדר שהיא מעבירה לקיסינג'ר באמצעות השגריר דיניץ מסבירה גולדה את עמדתה: "אני חוששת כי יתפתח דפוס, לפיו בריה"מ תאמר כן לכל קריצה מצרית, ואז תנסה לגייס את תמיכת ארה"ב לכך. אנחנו מתחילים עכשיו תהליך ארוך של מו"מ. האם זה אפשרי שכל כמה שעות נעמוד בפני טרור (אולטימטום) מצרי־סובייטי משותף, שבסופו של דבר יקבל תמיכה אמריקנית? ישראל לא יכולה לקבל מצב שבו המצרים יירו על חיילי צה"ל, והסובייטים יכתיבו לה היכן להעמיד את חייליה כדי שיהוו מטרה נוחה לירי".

גולדה רצתה גם בהסרת הסגר הימי מעל מיצרי באב אל־מנדב שבכניסה לים סוף. "אבל מה שהכי מטריד אותה הוא סוגיית השבויים הישראלים, והיא שבה ומציפה אותה בכל הזדמנות. על שחרור השבויים כתנאי לכל הסכם היא לא מוותרת עד הסוף".

מספרם המדויק של השבויים שהיו בידי המצרים לא היה ידוע לישראל בסוף המלחמה. לימים התברר כי הם החזיקו ב־238 שבויים, מתוכם שבעה חללים. בידי הסורים היו 64 שבויים ישראלים, ששוחררו בשלב מאוחר בהרבה, ב־4 ביוני 1974. 

המצרים והסורים סירבו לאפשר לנציגי הצלב האדום לבקר את השבויים, ובישראל גברה הדאגה לגורלם לאחר שנמצאו גופות של חיילים, שניכר כי עברו התעללות בשבי ואחר כך נרצחו.

בשל כך הודיעה גולדה לגורמי הצלב האדום כי תמנע העברה של סיוע רפואי לארמיה השלישית ולא תאפשר פינוי של חיילים פצועים משטחי הארמיה ומבתי החולים בישראל, כל עוד לא תקבל דיווח מניח את הדעת על השבויים הישראלים.

תוכנו של מזכר פגישה שנערכה בינה לבין קיסינג'ר ב־22 באוקטובר בירושלים, עוד לפני כיתור הארמיה המצרית, מבהיר עד כמה הנושא קריטי עבורה.

"איך אוכל להביט בפניהן של האימהות והרעיות של הבחורים האלה?" היא אומרת לקיסינג'ר בגילוי לב. "הקבינט ואני החלטנו כי נציב זאת כתנאי לכל הפסקת אש. סיפקנו להם (למצרים) רשימה של האסירים שאנו מחזיקים, בעוד שהם מעולם לא סיפקו רשימה מצידם. פשוט לא אכפת להם מחיי אדם. סאדאת לא יצטרך לפגוש את הנשים האלה. אני כן".  

קיסינג'ר משיב לה כי בריה"מ התחייבה לטפל ברשימות השבויים. "ברז'נייב נתן לי מילה של כבוד. זה לא שווה יותר מדי, אבל נוכל לעשות בכך שימוש... הוא נתן לי את מילתו כמנהיג בריה"מ... 

"אם הייתי את - ואני לא מייעץ לך - לא הייתי פותח במשא ומתן עד שזה קורה. זכותך לא לעשות דבר. את לא צריכה לחיות עם זה (עם כך שהשבויים לא יוחזרו)".

•   •   •

כיתור הארמיה השלישית והתמוססות הפסקת האש החריפו את המתיחות בין ארה"ב לבריה"מ. ברז'נייב, וכך גם סאדאת, פנו ישירות לנשיא ארה"ב, ריצ'רד ניקסון, האשימו את ישראל בהפרת הפסקת האש ודרשו מארה"ב לפעול מייד להסרת הכיתור. ב־24 באוקטובר שלח ברז'נייב שדר תקיף לניקסון, שבו הזהיר כי "אם ארה"ב תתקשה לפעול במשותף עם בריה"מ בעניין זה, ההנהגה הסובייטית תיאלץ לשקול נקיטת צעדים חד־צדדיים". 

יומיים לאחר מכן נמסרה הודעה נוספת מברז'נייב לניקסון: "אני חייב לומר לך שפעולות אלו של ישראל מסכנות את האינטרס של שלום עולמי, והן הרסניות לכבודן של בריה"מ וארה"ב כמעצמות שקיבלו על עצמן מחויבות מוחלטת להשכין שלום במזרח התיכון".

ניקסון, מצידו, לא חסך בהפעלת לחץ על ישראל. בהמשך להודעתו של ברז'נייב מסר הנשיא האמריקני למאיר: "ארה"ב הלכה על הסף, אך לא תתומרן בידי ישראל למלחמה. אם יתברר שהיא זו שיזמה את הלחימה - אנו נצטרך לצאת בפומבי נגד ממשלת ישראל". 

גולדה (עם משה דיין) בתדריך במהלך המלחמה. "בכל הנוגע למשא ומתן מול המצרים, היא מגלה תעצומות נפש ואיתנוּת" // צילום: רויטרס

גם קיסינג'ר הזהיר את דיניץ כי "ישראל הולכת במסלול התאבדותי והורסת את הישגיה, כמו גם את הסיכוי למשא ומתן עתידי, שבו היא מעוניינת. אם לא תציעו הצעה, הסובייטים עלולים להתערב. אתם חייבים להכניס את זה לראש: המצרים לא יקבלו את ההצעה לסגת, והרוסים לא יאפשרו את השמדת הארמיה השלישית".  

במשך חמישה ימים ניצבה גולדה מול הלחצים הגוברים, שכללו איומים מפורשים בהתערבות צבאית סובייטית, תוך שהיא מתעקשת לא לאפשר מעבר אספקה כלשהי לחיילי הארמיה השלישית. כפי שדיניץ הסביר בפגישה עם קיסינג'ר בוושינגטון, מבחינת גולדה היה מדובר ב"ציוד מחדש של מרצחים שבאו להרגנו, ושהצלחנו לכתרם. אם נאפשר את ציודם מחדש, לא רק שנפסיד את קלף המיקוח היחיד שלנו, אלא ניצור לעצמנו מצב אסטרטגי בלתי נסבל, שאנחנו נצטרך להתגונן בפני כיתור והתקפה... אין שום כוח שיכול להכריח מדינה קטנה, שהתגוננה בפני תוקפנות ושפכה כל כך הרבה דם של בניה, לצייד מחדש את רוצחיה". 

לבסוף החליטה גולדה להגמיש את עמדותיה והסכימה לאספקת ציוד לא צבאי לחיילי הארמיה, באופן חד־פעמי. "היא הבינה שבוושינגטון שוררת אווירה היסטרית סביב נושא הארמיה הנצורה", אומרת קרמר אסף. "בכירי הממשל טענו שארה"ב צריכה לאיים על ישראל בהפסקת הרכבת האווירית לצה"ל, ואפילו שהיא צריכה להטיס את האספקה לארמיה השלישית בעצמה. קיסינג'ר הודה שבאותם ימים שררה במחלקת ההגנה אווירה אנטי־ישראלית, ואף אנטישמיות מוחלטת".  

בפגישה עם עורכי העיתונים בישראל, שנערכה ב־28 באוקטובר, הסבירה גולדה שהרציונל שמאחורי העברת האספקה החד־פעמית הוא הצורך להבטיח את המשך הסיוע האמריקני. "אפשר לתאר בנקל את הסיוט שבו היינו נמצאים לולא הציוד שאמריקה סיפקה לנו. ורק אמריקה, היא היחידה. אני יודעת שאחת הסיבות שבגללה אנחנו חרדים כל כך שלא לשבור לגמרי את יחסינו עם ארה"ב היא שאין איש בארץ, שהוא בר דעת, שיכול לחשוב שבזה גמרנו, ושלא נזדקק עוד לבנות מחדש את כוחנו הצבאי".    

גולדה השכילה לכרוך את אספקת הציוד הלא צבאי לארמיה המצרית בקיום שיחות ישירות בין ישראל למצרים. זה היה הישג משמעותי, שאליו חתרה מראש, וכך יצאו לדרכן "שיחות הקילומטר ה־101". לראשונה מאז 24 בפברואר 1949, מועד חתימת הסכם שביתת הנשק בין ישראל למצרים בתום מלחמת העצמאות, נפתחו שיחות ישירות בין ישראל למצרים. בראש המשלחת הישראלית עמד ראש אמ"ן לשעבר, האלוף אהרון יריב. בראש המשלחת המצרית עמד ראש אגף המבצעים של הצבא המצרי, מוחמד אל־גמאסי.

בכל הפגישות הראשונות בין הצדדים הונחה יריב על ידי גולדה להדגיש את נושא השבויים הישראלים. "היא יצרה את המשוואה: הסרת הכיתור על הארמיה השלישית לאחר שחרור כל השבויים הישראלים", אומרת קרמר אסף. "היא עשתה זאת במהלך השיחות הישירות בין ישראל למצרים, והמשיכה לעשות זאת מול האמריקנים.

"למרות לחצים מכל כיוון, מצרים, בריה"מ וגם ארה"ב, היא לא היתה מוכנה שצה"ל יזוז צעד אחד אחורה לקווי 22 באוקטובר (לפני כיתור הארמיה השלישית), וכך יוותר על עליונותו האסטרטגית, עד שכל השבויים הישראלים ישוחררו". 

•   •   •

בסוף אוקטובר 1973 נודע לגולדה כי שר החוץ המצרי, אסמעיל פהמי, עומד לבקר בוושינגטון. היא חששה כל העת מהתקרבות בין ארה"ב למצרים, שתבוא על חשבון ישראל. היה ברור לה שרצונם של האמריקנים לפתור את מצוקת הארמיה השלישית נובע לא מעט מהחתירה להעצמת מעמדם במזרח התיכון על פני בריה"מ, ונראה שהבינה גם שסאדאת מעוניין בחיזוק הקשר עם הממשל ובמעבר מחסות סובייטית לחסות אמריקנית. 

ראש הממשלה הורתה לדיניץ לארגן בדחיפות פגישה בינה לבין ניקסון וקיסינג'ר בוושינגטון. בממשל האמריקני סירבו לכך בתחילה. בהודעה ששלח דיניץ ב־28 באוקטובר למרדכי גזית, מנהל לשכתה של גולדה, הוא כתב מדוע: "קיסינג'ר מסר כי בל נשלה את עצמנו - הנשיא שונא יהודים, ובמצבו הנוכחי (פרשת ווטרגייט, שהביאה לבסוף להתפטרותו; נ"ל), כשבין כה וכה רק 28 אחוזים של הציבור עדיין תומכים בו, אין לקול היהודי כל משמעות. לדעתו, ישראל צריכה להכיר בעובדה שאין לה מנוס אלא לאפשר מעבר אספקה לא צבאית סדירה לארמיה השלישית, ואז היא תוכל להשיג את מבוקשה בעניין חילופי השבויים והסרת הסגר הימי מעל המיצרים". 

לאחר מאמצי שכנוע עיקשים של דיניץ התייצבו ראש הממשלה וצוותה בוושינגטון, מסרבים לאפשר למצרים להיות הקול היחיד שיישמע בחדרי הבית הלבן.

הנרי קיסינג'ר // צילום: GettyImages

פהמי הציג לממשל את דרישתו של סאדאת, שלפיה רק לאחר נסיגה של צה"ל לעמדות 22 באוקטובר יוחלפו כל השבויים. גולדה, לעומת זאת, התעקשה שמצרים תספק בתוך 48 שעות את רשימת השבויים, וששחרור השבויים יבוא ראשון - ובתמורה לו תאפשר ישראל אספקה לא צבאית סדירה לארמיה השלישית, בפיקוח משותף של ישראל והאו"ם. צה"ל ימשיך להחזיק בקו הנוכחי ולא ייסוג לקווי 22 באוקטובר עד להבנות ברורות במסגרת המשא ומתן הישיר בין הצדדים. 

בפגישה משולשת שנערכה ב־1 בנובמבר בין ניקסון, קיסינג'ר וגולדה, הציגו האמריקנים חזית אחידה וחד־משמעית בעד מעבר של אספקה לא צבאית סדירה לארמיה השלישית ונסיגה ישראלית לקווי 22 באוקטובר. בליל אותו יום נפגש קיסינג'ר שנית עם המשלחת הישראלית והגביר את לחציו.

הוא פירט תרחישים שהאוזן הישראלית לא רצתה לשמוע: פנייה מצרית למועצת הביטחון של האו"ם, שתחייב את ישראל לסגת ללא תמורה; יוזמה סובייטית להעברה אווירית של אספקה לארמיה השלישית, שעלולה להצית עימות צבאי בין בריה"מ לישראל; היענות לגורמים בממשל האמריקני הדורשים להפסיק את הסיוע הצבאי לישראל; וגם לחץ מאסיבי על ישראל לשוב לגבולות 1967, דבר שגולדה לא העזה להעלות על דעתה.

כך הגיעה ראש הממשלה אל הפגישה הלילית בבלייר האוס ב־3 בנובמבר, כשמכל עבר מופעלים עליה לחצים, והיא שומעת תחזיות קודרות. 

"את ואני חיים בעולם שונה", אמר לה קיסינג'ר. "נניח שנציג את ההצעה שלך (למצרים) והם ידחו אותה, מה יהיה הצעד הבא? לא תאפשרי מעבר שיירות?"

"לא יהיו שיירות", השיבה ראש הממשלה.

"חיל האוויר הסובייטי עשוי להיחלץ לעזרתם", המשיך מזכיר המדינה. "ומה אז? תיירטו אותם?"

"ייתכן", השיבה לו גולדה.

קיסינג'ר: "את אומרת שתאפשרי כניסת אספקה דרך עמדות בידוק ישראליות, בתמורה להסרת הסגר על המֵיצרים ולחילופי השבויים. הם (המצרים) בטוח ידחו את זה. למעשה, את מסרבת אפילו לדון בקווי 22 באוקטובר.  

"אחרי שבוע של דיונים את מציעה לומר לו (לסאדאת) את מה שכבר אמרת. אחרי שאנחנו הזמנו אותו לוושינגטון ואמרנו לו שאנחנו יכולים להשיג התקדמות. לא תהיה לו ברירה אלא לפנות לרוסים".

גולדה: "איך תגיבו אתם אם תהיה התערבות סובייטית?"

קיסינג'ר: "אנחנו לא נעצור את הרוסים. זאת תהיה התוצאה הסופית. גברתי ראש הממשלה, אנחנו ניצבים בפני מצב טרגי ביותר. אתם לא פתחתם במלחמה, אבל אתם ניצבים עכשיו בפני הצורך לקבל החלטות חכמות, כדי להגן על הישרדותה של ישראל. זהו המצב שבפניו אנחנו ניצבים. זו דעתי הכנה, כחברכם".

•   •   •

השעה כבר היתה 1 בלילה, אור ליום 4 בנובמבר, כשגולדה הבהירה חד־משמעית כי חרף כל הלחצים ותרחישי האימה שהוצגו בפניה, היא אינה נסוגה מדרישותיה. בשעה 1:10 ביקש קיסינג'ר לסכם את הפגישה המתוחה. הוא פנה לגולדה ואמר לה: "העמדה שלך היא לא בלתי הגיונית. היא חסרת סיכוי, אבל לא בלתי הגיונית. אני אציג אותה, ואציג אותה בצורה משכנעת".

זמן קצר לפני שעזבה גולדה את וושינגטון בדרכה לישראל, העביר אליה השגריר דיניץ מסר נוסף ממזכיר המדינה. "קיסינג'ר לא רואה שום סיכוי לכך שמצרים תקבל את ההצעה המינימלית של ישראל", נאמר במסר. "אבל כדי להקל עליו את משימת השכנוע והשריית אווירה רגועה על המשא ומתן, הוא ביקש שישראל לא תפסיק את מעבר האספקה לארמיה המכותרת, בזמן שהוא משוחח עם סאדאת בקהיר, גם אם יצטרכו להוסיף עוד כמה משאיות אספקה".

ואולם, בניגוד לציפיות, כשקיסינג'ר הציג את הצעתה של גולדה בפני סאדאת בקהיר, הוא נדהם לגלות כי נשיא מצרים מקבל אותה ללא התמקחות. גולדה צדקה. בהמשך הפגישה ניסחו השניים טיוטה של הסכם, שלימים כונה "הסכם שש הנקודות". ההסכם נחתם על ידי ישראל ומצרים ב־12 בנובמבר, בקילומטר ה־101, והביא להפסקת אש בין הצדדים. 

"עוד לפני שההסכם יושם בפועל, גולדה ראתה בו 'הישג פנטסטי' של קיסינג'ר", אומרת קרמר אסף. "היא כינתה את קיסינג'ר 'מחשב לפתרון בעיות בינלאומיות' והודתה שהטיוטה שניסח כללה מתווה 'יותר טוב משאני עצמי הצעתי'.

"החלק של קיסינג'ר היה גדול ומשמעותי, אבל גם שלה, ללא כל ספק. גולדה הבינה כנראה שזאת המערכה הציבורית האחרונה שלה. היא הוציאה מעצמה כוחות עילאיים ועמדה על שלה, גם לנוכח אמירות ותחזיות שגבלו בהפחדה.

"התוצאות היו מעל למצופה. הסכם שש הנקודות היווה את התשתית להסכם הפסקת האש, ובסופו של דבר, גם להסכם השלום שנחתם בין ישראל ומצרים. אבל מעל לכל, הוא סיים את נושא השבויים הישראלים במצרים. לזה היא לא היתה מוכנה להניח, אחרי שאלפי חיילים נהרגו במלחמה".

ב־11 בנובמבר, יום לפני חתימת ההסכם הראשוני בקילומטר ה־101, הודיעה גולדה לחברי הממשלה: "בראש ובראשונה, בין הדברים החיוניים, איני יכולה לומר, למשל, באב אל־מנדב. אבל אני יכולה לומר שאנחנו מבטיחים שמירה קפדנית של הפסקת אש בים, באוויר וביבשה, ועניין השבויים. או קודם כל - עניין השבויים".

שבויים ישראלים חוזרים הביתה אחרי המלחמה // צילום: לע"מ

חילופי השבויים החלו שלושה ימים לאחר חתימת ההסכם. ישראל קיבלה את כל שבוייה, לרבות תשעה שבויים נוספים ממלחמת ההתשה, שסאדאת הצהיר כל העת ש"לעולם יישארו בידי מצרים". ישראל שיחררה את השבויים המצרים, כ־8,300 במספר.

ב־18 בינואר נחתם הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים, בין הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר ומוחמד עבד אל־גמאסי, שמונה למפקד צבא מצרים. ההסכם סלל את הדרך לסיום המלחמה עם מצרים, ובהמשך גם לחתימת הסכם השלום ב־1979, שגולדה לקחה בו חלק רק כמביטה מהצד.

"גולדה שמרה על ההתרעה הישראלית, פעלה בתעוזה רבה, ולא התקפלה לנוכח סקפטיות ולחץ של מנהיגים גדולים", אומרת קרמר אסף. "היא לקחה אחריות עד הסוף בתנאים קשים ביותר. בניתוח אמפירי רואים איך היא שומרת על רציונליות בתנאים האלה, וזה הישג.

"אפשר להבין למה ההימנעות ממתקפה ישראלית לפני פרוץ המלחמה האפילה על כל הישגיה. זוכרים לה את המחדל, הקורבנות, הטראומה הלאומית והמחיר הכבד. אבל היו החלטות שהיא קיבלה לאחר המלחמה, כמו בסוגיית השבויים, שאותן היא ניהלה בכישרון רב, בעיקשות, ביד רמה. את זה, לצערי, לא זוכרים לה".

naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו