ב־8 במאי 1945 נכנעה גרמניה הנאצית לבעלות הברית, ומעל הריסות ברלין הונפו דגלים לבנים. אך מלחמת העולם השנייה רחוקה היתה מסיום. מיליוני עקורים, פליטים, עובדי כפייה, אסירי מלחמה, פרטיזנים וחיילים החלו עושים את דרכם בחזרה לבתיהם, נודדים ברחבי היבשת ההרוסה. ביניהם, יותר מרבע מיליון יהודים ניצולים, "שארית הפליטה", שהחלו לנוע ולברוח ממזרח אירופה למרכזה ולדרומה - למחנות העקורים בגרמניה, באיטליה ובאוסטריה. רבבות מהם חצו את מעברי הרי האלפים המושלגים ונדדו לאורך המגף האיטלקי במטרה להגיע לנמלי הים התיכון, ל"שער לציון", ומשם להפליג לארץ ישראל. בשל מצבה הכלכלי והפוליטי של איטליה באותם ימים, ובשל היחס האוהד של האוכלוסייה כלפי הפליטים, הפכה איטליה לגשר בין אירופה לארץ ישראל והיתה לתחנת מעבר חשובה, אשר רבות מספינות המעפילים יצאו מנמליה. יחסי אחווה וידידות נרקמו עם צוותי הספינות האיטלקיים, שחשו מסירות והזדהות עם הרעיון הציוני ועבדו שכם אל שכם עם אנשי הפלי"ם (הזרוע הימית של הפלמ"ח).
"הבריחה"
פעילי היישוב היהודי עבדו על ארגון מסעות הבריחה של הקהילות היהודיות באירופה למושבי ההעפלה. ככל שחלף הזמן, כך התברר כי ה"בריחה" חרגה מעבר למתכונתה המקורית. תנועתם הבלתי פוסקת של מאות אלפי ניצולי שואה לכיוון מרכז אירופה ודרומה והתקבצותם במחנות עקורים, יצרו בעיה בינלאומית שרק הקמת מדינה יהודית בישראל, שתקלוט אותם, יכלה להביא לפתרונה. ה"בריחה" היתה גורם לחץ על דעת הקהל העולמית להצביע בעד הקמת מדינה יהודית. בתמונה: חיים לזר (שני מימין), פרטיזן ואיש תנועת בית"ר, בחברת פעילי ארגון "הבריחה" בוונציה
תערוכה חדשה שנפתחת בימים אלו במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, ששמה "נאום תשובה לרב חובל איטלקי", מציגה תיעוד נדיר מסיפור מסעם המסוכן והמרתק של הפליטים היהודים ממחנות העקורים באיטליה שלאחר המלחמה אל ארץ ישראל. שמה של התערוכה לקוח משירו של נתן אלתרמן הנושא שם זה. השיר נכתב כמענה לקפיטן אנסלדו, אשר לאחר הורדת מעפילי האונייה "חנה סנש" אמר: "את עבודתנו עשינו אמנם עבור שכר, אך בעד כסף בלבד לא תיעשה מלאכה כזאת. אכן, נתחזקה הכרתנו עוד יותר לאחר שראינו את מי אנחנו מובילים: ממש ניצולים ממוות. גם לכם הזכות להיות עם עצמאי לחוף הים התיכון. ים גדול כזה צריך להיות שקט". התערוכה, באצירתה של רחל בונפיל , תוצג עד 30 באפריל 2017.
המנהיג אבא קובנר
אבא קובנר סייע בהעברת עקורים למחנות האיטלקיים. קובנר, משורר עברי וסופר, מנהיג פרטיזנים ולוחמים מגטו וילנה, היה מראשי חבורת "נקם" אשר ניסתה לנקום בנאצים וממארגני תנועת "הבריחה" ואף נאסר לכמה חודשים על פעילותו. לימים היה קצין התרבות של חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות וממקימי בית התפוצות. במרכז התמונה: חיים לזר (בחולצה שחורה) ומימינו אבא קובנר, בצילום מ־16 ביולי 1945. (צילום: מרדכי כספי, חייל הבריגדה, ארכיון לוחמי הגטאות)
"שר החוץ" שרת
משה שרת - מי שיהיה לימים ראש ממשלת ישראל - פעל רבות במסגרת "ההגנה" להקמת הבריגדה היהודית ולקידום ההעפלה. רבים הדביקו לו את הכינוי "שר החוץ של העקורים" בשל עשייתו הרבה בעבורם בטרם קום המדינה. בתמונה: שרת (בקידמת השולחן) ב"נאום הדגל", נושא דברים על סמליות שחרור אירופה בידי לוחמים יהודים בעת טקס הנפת דגל החי"ל במטה הראשי בבריזיגלה. (צילום: א' ברוקמן באדיבות יורם שרת, העמותה למורשת משה שרת, תל אביב)
ההתעקשות להעפיל השתלמה
אחד האתרים המשמעותיים עבור היהודים שהגיעו לאיטליה היה נמל לה ספציה - בעיר פסטורלית לחופי איטליה - שבו המתינו על שתי אוניות 1,700 פליטים כדי לצאת לכיוון ישראל. אלא שלא הכל התנהל לפי התוכנית והבריטים הטילו מצור על הנמל ומנעו את ההפלגה. כוח בריטי חמוש אף עלה לספינות כדי לחפש מזון וציוד צבאי בריטי גנוב, והחלה היערכות לפנות את הפליטים למחנה מיוחד שהוקם בחוף.
עדה.
במהלך חיפושיה באיטליה אחר בעלה (שהוצא להורג בדכאו), פגשה עדה סרני בראש המוסד לעלייה ב', יהודה ארזי, ממפקדיה הבולטים של תנועת ההגנה וממקימי זרוע הריגול הנגדי, ונענתה להצעה להצטרף למשימותיו. מיוני 1945 ועד קום המדינה פעלה סרני באיטליה, תחילה כסגנית של ארזי, ואחר כך כמפקדת המוסד באיטליה. (צילום: באדיבות משפחת סרני וארכיון גבעת ברנר)
מר רב חובל
אנריקו לוי היה רב חובל מוסמך מוונציה אשר פוטר משירות בצי בשל חוקי הגזע באיטליה הפשיסטית. ב־1943 נאסר אך הצליח לברוח ולהגיע אל קווי בעלות הברית, ובתוך שנתיים השיט מאיטליה לחוף גבעת אולגה את ספינת המעפילים הראשונה אחרי המלחמה, "דלין", כשהוא מתחמק מהמצור הבריטי באמצעות מפות וידע מתקופת המלחמה. עם קום המדינה מונה להיות רב החובל של אוניית הנוסעים הראשונה של צים והמשיך במסעותיו להעלאת יהודים. (צילום: עיזבון אנריקו לוי, באדיבות דניאל ניסים, ירושלים)
ב־7 באפריל 1946 פתחו המעפילים בשביתת רעב במחאה על התנהגות הבריטים (ראו תמונה בכפולת העמודים הבאה) וחדלו ממנה רק כאשר נציג משרד החוץ האיטלקי הסכים לשוחח עם המדינאים הבריטים ארנסט בווין וקלמנט אטלי. ב־17 באפריל הסתיים המשא ומתן, והבריטים התירו עליית מעפילים לאונייה "דב הוז" לארץ על חשבון מכסת האישורים הקבועה. ב־24 באפריל שוחררה גם האונייה "אליהו גולומב" ושתיהן הגיעו לנמל חיפה ב־19 במאי.
היד הבריטית הקשה
חיילים בריטים בחיפוש על סיפון האונייה "ארבע חירויות", לאחר מאבק אלים וגירוש המעפילים לקפריסין. אונייה זו שימשה את מעפילי. לה ספציה והפליגה בשנית ב־23.8.1946 מנמל בוקה די מגרה עם 1,024 מעפילים. (צילום: אוסף משפחת רימון, חיפה)
פרשת לה ספציה נחרתה גם בזיכרונם של תושבי העיר. באותה עת היה המצב הכלכלי באיטליה בכי רע ולמרות המחסור הכללי במזון, חלקו תושבי העיר את מזונם עם אלף הפליטים היהודים במשך שישה שבועות והפגינו עימם סולידריות. כשהאוניות עזבו את הנמל, נפרדה העיר מהן בנגינת תזמורת, ועד היום מעניקה עיריית לה ספציה פרס שנתי ששמו "אקסודוס" לאנשים העוזרים למיעוטים, פעילים בחינוך לרב־תרבותיות ומתנדבים לפעילות בקהילה ושומרת על קשר חם עם קיבוץ רמות מנשה שיוסד על ידי המעפילים מאיטליה, ברובם פליטים ממחנה העקורים לה ספציה.
המאבק על הרציף
קבוצה של מעפילי האוניות "דב הוז" ו"אליהו גולומב" בהפגנה על הרציף בנמל לה ספציה, אפריל־מאי 1946. (צילום: עיזבון אנריקו לוי, באדיבות דניאל ניסים, ירושלים)
הכנות לקראת ההעפלה
מוסד משמעותי בתנועת "הבריחה" היה "המוסד לעלייה ב''' - זרוע פעילות מתוך ארגון ההגנה שעסק בהעפלת ניצולי השואה לארץ ישראל. אנשיו הסתובבו באירופה עם מסמכים מזויפים בזהויות בדויות ו"גנבו גבולות", ולמעשה היו החלק המשמעותי ביותר בתוך תנועת הבריחה, שכן היו גוף מאורגן ומנוהל לביצוע משימות אדירות אלו. סוכני הארגון חברו לארגון "החלוץ" - תנועה ציונית עולמית של צעירים יהודים שהתארגנו למטרות עלייה לארץ ישראל. בתמונה: יהודה ארזי, ראש המוסד לעלייה ב' באיטליה (משמאל) ועובדים במתפרה להכנת ערסלים עבור אוניות המעפילים במחנה א' בחוות הכשרה לפליטים לקראת עלייתם לארץ (צילום: מג'נטה, ארכיון לתולדות ההגנה, תל אביב)
חיים חדשים בדרך לישראל
מעפילה צעירה עם תינוקה על סיפון אונייה. (צילום: אוסף משפחת רימון, חיפה)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
