כבר שנתיים וחצי שהמנהרות מהלכות עלינו אימים. יותר מפיגועים, יותר מרקטות, יותר מחטיפות. משהו בלא נודע, בהפתעה המוחלטת, מכניס להיסטריה מדינה שלמה, שמושקעת כעת כל כולה בלמצוא מענה - ייקח כמה זמן שייקח, יעלה כמה שיעלה.
ציניקנים יאמרו שזה עניין לפסיכולוגים ולסוציולוגים. איך איום טקטי במהותו, שנועד לפצות על נחיתות מובנית, הפך לנשק אסטרטגי. מה גורם לכך שאזרחים ואנשי צבא כאחד לחוצים הרבה יותר ממחבלים שיגיעו דרך מנהרה מאשר מכאלה שיחדרו לארץ דרך פירצה בגדר או דרך הים.
אולי זה נובע מכך שהמוח היהודי יודע למצוא פתרונות לכל דבר, ולא סביר שסוגיה פרימיטיבית כל כך תישאר ללא מענה. האמת (הלא נוחה) היא שמדובר באתגר לא פשוט, אבל כזה שיצא מפרופורציה והעניק לאויב הרבה יותר ממה שקיווה להשיג.
בתודעה הציבורית, המנהרות נולדו אצלנו במבצע צוק איתן. אבל עוד במחצית הראשונה של העשור הקודם השתמש חמאס במנהרות כדי לנסות ולפוצץ את שני המוצבים המרכזיים שהיו לצה"ל על ציר פילדלפי, טרמית וגירית, ובהמשך לחטוף את גלעד שליט, באמצעות מנהרה שנחפרה לשטח ישראל.
החטיפה הזאת היתה אמורה להעיר את מערכת הביטחון להתחיל לחשוב על פתרון. היו גם מומחים שדחקו לכך; הבולט שבהם, הגיאולוג יוסי לנגוצקי, כתב לא מעט דו"חות ומכתבים בנושא, אבל לא הצליח לגייס תומכים לדבריו. ישראל קבעה את נושא הטילים והרקטות כאתגר העיקרי הניצב בפניה בכל החזיתות וכיעד ראשון במעלה לפתרון, מה שהוביל לפיתוחה של מערכת כיפת ברזל בלוח זמנים חסר תקדים. גם מערכת שרביט קסמים, ליירוט רקטות לטווחים בינוניים, צפויה להיכנס לפעילות מבצעית בחודשים הקרובים.
ההחלטה לתעדף את האיום הרקטי היתה נכונה, מכמה סיבות. התפוצה הנרחבת של טילים ורקטות (יותר מ־100 אלף לחיזבאללה, כ־10,000 לחמאס, ועוד עשרות אלפים באיראן, בסוריה ובמדינות נוספות באזור); פוטנציאל הנזק שלהם; ובעיקר - יכולתם להעביר את הלחימה לעומק שטח ישראל ולפגוע בריכוזי אוכלוסייה, שהיו בעבר מחוץ למשחק.
במקביל, תשומת לב רבה של המערכת הוקדשה לגרעין האיראני. הנושא הזה שאב קשב, מודיעין ומשאבים רבים, על חשבון איומים אחרים.
מבצע צוק איתן הוכיח שההשקעה במערכת הגנה מפני טילים היתה נכונה. יותר מ־4,000 רקטות שירה חמאס גרמו לנזק מועט בהרבה ממה שקיווה; חמישה אזרחים נהרגו, נתב"ג נסגר ליממה, אבל אל מול התוכנית להרוג ולפצוע המוני אזרחים ולשתק מדינה שלמה - מדובר בכישלון.
חמאס אמנם ממשיך להשקיע בטילים וברקטות, בעיקר מייצור עצמי, על רקע הקושי להבריח אמצעי לחימה ממצרים. הוא פועל לשפר את הדיוק של הטילים ולהגדיל את ראשי הקרב, כדי לייצר נזק גדול יותר בפגיעה. אבל אם עד המערכה האחרונה היו הטילים והרקטות הבייבי העיקרי שלו, ניתנת כעת עיקר תשומת הלב שלו לפרויקט החדש: המנהרות.
פתח של מנהרה שנחשפה. מדובר בעזה של מטה, שבה שולט חמאס ביד רמה עוד יותר מאשר בעזה של מעלה // צילום: זיו קורן
בחודש הבא אמור מבקר המדינה לפרסם את הדו"ח בנושא המנהרות, תולדה של אירועי צוק איתן. הדיון הציבורי שהתפתח בשבועות האחרונים לא שיקף נאמנה את האירועים כפי שהתחוללו במציאות. היו בו ציטוטים ממקטעי דיונים והצהרות אינטרסנטיות של פוליטיקאים ואנשי ביטחון, שנועדו בעיקר לנקות או לפאר אותם אל מול הדו"ח הצפוי.
כך או כך, המערכת המדינית והביטחונית התעוררה מאוחר. למעשה, רק בנובמבר 2013, שמונה חודשים לפני צוק איתן, נפל כאן האסימון שבעזה נבנה איום בסדר גודל אחר מזה שהכרנו, וחמור מכך - כזה שלישראל אין מולו מענה ממשי.
בעקבות זאת החל מירוץ משולש: מודיעיני, טכנולוגי ומבצעי. חלקים ממנו, בעיקר המודיעיניים, הבשילו לפני אחרים ואיפשרו לצה"ל לדעת היכן נמצאים הפתחים של מרבית המנהרות ברצועה. פתרון טכנולוגי לא הושג עד המבצע (וגם לא עד היום), והפתרון המבצעי, ששימש את הכוחות בשטח, היה חלקי מאוד, ובעיקר מאולתר.
למעשה, הכוחות שלחמו ברצועה כלל לא הבינו את חומרת האיום. דיברו איתם על מנהרות בעיקר בהקשר של אפשרות חטיפה, אבל רק כשהם ראו את המנהרות שנבנו ברצועה, הבינו שמדובר במשהו אחר לגמרי.
מקטרגי הדו"ח הצפוי יאמרו שהוא עסוק בעיקר בחיפוש אחר כותרות. שלא רק שהאיום היה מוכר, גם השורה התחתונה לא היתה גרועה במיוחד: חמאס נכשל במטרתו לייצר הפתעה אסטרטגית באמצעות המנהרות, ובמהלך המבצע לא נהרג אפילו אזרח אחד מפיגוע שיצא מהמנהרות.
תומכי הדו"ח יאמרו שתוצאות המבצע לא מנקות את האחראים מהיעדר מוכנות מספקת, ושאם הם אכן הכירו את האיום לאשורו, כפי שהם טוענים - מדוע לא פעלו מראש כדי לנטרלו ועשו זאת רק אחרי שחמאס עשה שימוש ראשון במנהרה התקפית, עשרה ימים אחרי תחילת הלחימה?
אפשר להניח שגם חמאס עשה בדק בית רציני בעקבות צוק איתן. בהיותו ארגון לומד, הוא חקר מן הסתם את שלל כישלונותיו, בדגש על הרקטות, ואת שני התחומים שבהם הצליח יותר - המרגמות, שגרמו לנזק פיזי ותודעתי ביישובי עוטף עזה; והמנהרות, שאף שלא הביאו לו את ההישג המקווה, התגלו כג'וקר שהוא מחזיק בשרוול.
הלקח המתבקש של הארגון מצוק איתן היה ברור: בפעם הבאה, המערכה חייבת להתחיל כשההישג כבר אצלם ביד. לבצע פיגוע מהדהד, שגם הלחימה האינטנסיבית שהוא יוביל אליה לא תצליח למחוק את הדיו, ובעיקר, לא תמזער את המחיר שישראל תידרש לשלם בסוף המלחמה - אם בפשרות אסטרטגיות, בדגש על הסרת המצור על הרצועה, ואם בשחרור אסירים, בעקבות חטיפת חיילים או אזרחים.
פעולות לאיתור מנהרות התקפיות. לעיתים מתבצעות העבודות גם כמה עשרות מטרים לתוך שטח הרצועה // צילום: זיו קורן
בשנתיים האחרונות הפכו המנהרות לפרויקט הדגל של חמאס, לתוכנית הגרעין שלו. כל המשאבים והתוכניות המבצעיות הופנו אליו, בניצוחם של שניים: מוחמד דף, שהצליח להינצל גם מניסיון החיסול בצוק איתן, ויחיא סינוואר, ששוחרר בעיסקת שליט והפך למפקד הזרוע הצבאית של הארגון ולאיש החזק בעזה.
אלפי עזתים עובדים בפרויקט החפירות, שמתנהל 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, כולל חגים ושבתות. מדובר ברשת מסועפת של מנהרות - "מטרו", הגדירו זאת בעבר בפיקוד הדרום - חלקן הגנתיות וחלקן התקפיות, עשרות קילומטרים חפורים מתחת לקרקע, שם מרגיש חמאס שיש לו יתרון על ישראל, או לפחות שהיתרונות המוחלטים של ישראל בכל שטחי הלחימה האחרים מצטמצמים שם דרמטית.
המנהרות ההתקפיות אמורות לחדור לשטח ישראל ולאפשר מתקפה שתגבה מחיר כבד - מפיגוע בבית ילדים בקיבוץ, דרך חטיפה ועד למחבלים שישתלטו על מכוניות וידהרו איתן לבצע פיגועים במרכז הארץ. מי שאמורות לבצע את הפיגוע בפועל הן יחידות ה"נוחבא", כוחות העילית של חמאס, שעוברים אימונים אינטנסיביים לפעילות במנהרות ובאמצעותן.
לחמאס גדודים הפרושים מצפון הרצועה ועד לגבול מצרים בדרומה. בצוק איתן החזיק כל גדוד של חמאס לפחות מנהרה התקפית אחת, שהיתה אמורה לאפשר לו לתקוף לתוך שטח ישראל. סביר להניח שזה המצב גם היום, והמתקפה הראשונית תבוצע, קרוב לוודאי, בהוראה ישירה של דף וסינוואר - תחת מידור וחשאיות קפדניים עד לרגע הפעולה.
בהמשך כבר יורשה כל גדוד לפעול עצמאית, באמצעות כוחות הנוחבא שברשותו, כדי לנסות ולגבות מישראל מחירים נוספים. ריבוי המנהרות נועד להרבות אפשרויות, לייצר גיוון ולאפשר מתקפה בו בזמן בכמה חזיתות.
לא ברור עד כמה העמיק חמאס לחפור את המנהרות לשטח ישראל. החלק העזתי נחפר בוודאות, וכמה מנהרות גם חצו את הגדר (שתיים כאלו נחשפו בשנה האחרונה), אבל ייתכן שבאחרות נעצרה החפירה במתכוון קרוב לשטח הישראלי, ולא בתוכו, כדי למנוע את חשיפתן. רגע לפני הלחימה, או במהלכה, ייחפרו המטרים האחרונים אל מתחת לשטח ישראל.
מאות המנהרות ההגנתיות, שפרושות על פני עשרות קילומטרים ברצועה, נועדו לאפשר לחמאס חופש פעולה מלא ברצועה, גם בזמן מלחמה. בצוק איתן הבין הארגון סופית שאין לו חסינות בשום מקום - גם בתי מגורים, מגדלים רבי קומות ומבני ציבור, שנחשפו כמפקדות או כאתרים מבצעיים, הפכו יעד לתקיפה, בכפוף להימנעות מפגיעה באזרחים במידת האפשר.
הלקח היה להוריד הכל אל מתחת לאדמה - מפקדות, אמצעי קשר ואמצעי לחימה, לרבות רקטות, וכמובן מפקדים ולוחמים. גם כדי להגן עליהם, וגם כדי לנסות ולגרור את צה"ל ללחימה בשטח שהוא פחות מוכן ומיומן להילחם בו.
מדובר בעיר שלמה מתחת לקרקע, עזה של מטה, שבה שולט חמאס ביד רמה עוד יותר מאשר בזאת של מעלה. המנהרות יוצאות מכל מקום ומובילות לכל מקום; תוכניתן המלאה היא אולי הסוד השמור ביותר בעזה כיום, והיא ידועה רק למעטים. גם המפקדים הבכירים - מח"טים ומג"דים - וגם אנשי הזרוע המדינית יודעים רק את מה שהם צריכים לדעת: היכן המנהרה הרלוונטית להם, שמובילה מפתח ביתם אל המפקדה התת־קרקעית שתשמש אותם בעת חירום.
חלק מהחפירות מתבצעות ידנית, וחלקן בסיוע כלים הנדסיים. לרוב מתחילה החפירה מתוך בית, יורדת מטה לעומק של כמה עשרות מטרים, ואז מתחילה להסתעף. כלקח מאובדן המנהרות בצוק איתן, סביר להניח כי חמאס מקפיד על הסתעפויות רבות בכל מנהרה, שחלקן נחסמות במתכוון כדי להטעות את ישראל. גם פתחי המנהרה שמהם מתחילה החפירה נחסמים בשלב מאוחר יותר כדי לטשטש עקבות, ובזמן אמת תתבצע הכניסה אליהם דרך אתר אחר, או דרך מנהרה אחרת.
כדי להקשות את חשיפת המנהרות חופרים עמוק ככל האפשר, אבל נזהרים שלא להתקרב למי התהום, כדי שהמנהרות לא יקרסו. בשנה האחרונה אירעו כמה מקרים של קריסת מנהרות במהלך העבודה, שגרמו למותם של כמה עשרות פועלים. אם בעבר היה הארגון נמנע מפרסום פרטי התאונות, כיום הוא מתגאה בכך: המנהרות הן פרויקט לאומי נחשב, ובמהלך הקיץ אפילו הצטלמו ילדי הקייטנות העזתים בתוך מנהרות, כחלק מבניית האתוס הלאומי סביבן.
במנהרות יש חדרי פיקוד ושינה, מחסני מזון ובונקרים לאמל"ח, ולעיתים גם מסילות, מדרגות וסולמות, וכמובן, מעברי אוויר, קווי חשמל וצינורות מים. רוב המנהרות מזוודות ומצוידות בכל ימות השנה, כהכנה למלחמת פתע שעלולה לפרוץ.
מדובר באמצעי לחימה לכל דבר, וחמאס מקפיד לשמר אותו בכשירות מלאה: הלוחמים מתאמנים בו בתדירות גבוהה, והכוחות התומכים מוודאים שהכל יפעל - חשמל, אמצעי תקשורת ואספקת מזון. סביר להניח כי העבודה כולה מנוהלת על פי תוכנית סדורה ותקציב, ומי שלא עומד בלוחות הזמנים מחויב בהסברים.
לוחם הנדסה במנהרה התקפית של חמאס, שהוסבה על ידי צה"ל למתקן אימונים // צילום: זיו קורן
המאמץ של חמאס בתחום המינהור זוכה למענה מקביל בישראל. לקחי צוק איתן, הסכם הגרעין האיראני והשקט היחסי בזירה הצפונית איפשרו לצה"ל להעביר את עיקר תשומת הלב דרומה. אתגר המנהרות הפך למשימה הראשונה של מערכת הביטחון: הרמטכ"ל הציב אותו כיעד המרכזי של המודיעין ושל מיטב המוחות והכוחות הטכנולוגיים.
בינתיים, התוצאות חלקיות. הפן המודיעיני מעורפל, מטבע הדברים, אם כי בישראל טוענים שהידע על מנהרות חמאס טוב היום מכפי שהיה ערב היציאה לצוק איתן. הפן הטכנולוגי גלוי קצת יותר והוביל עד כה לחשיפת שתי מנהרות בשנה האחרונה, אם כי הצהרותיו של ראש הממשלה שמדובר ב"פריצת דרך טכנולוגית" היו מוקדמות: עדיין אין טכנולוגיה שתאפשר לאתר במדויק היכן מתבצעת חפירה ולסכל אותה.
בניסיון לאתר את המנהרות הקיימות מפעיל צה"ל עשרות כלים הנדסיים בחפירות בגזרות שונות סביב הרצועה. לעיתים מתבצעות העבודות גם כמה עשרות מטרים לתוך שטח עזה.
באחד המקרים, ביום העצמאות השנה, הובילו עבודות כאלו לחילופי אש בין ישראל לחמאס (שביקש לשמור על ריבונותו ועל נכסיו). זו היתה הפעם היחידה שבה שיגר הארגון רקטות לשטח ישראל מאז צוק איתן; ביתר המקרים, כולל ירי הרקטה על שדרות ביום רביעי השבוע, ביצעו את הירי ארגונים אחרים, לרוב לא על דעת חמאס.
במקביל, החל צה"ל בהקמת מכשול תת־קרקעי - קיר בטון בעומק עשרות מטרים, שאמור למנוע אפשרות של חפירת מנהרות לשטח ישראל. מעל הקיר הזה אמורה לקום גדר חדשה ומשוכללת, דוגמת הגדרות שהוקמו בשנים האחרונות בגבולות מצרים וסוריה, שתחליף את הגדר הקיימת, הישנה, שחלקה הגדול לא שוקם מאז המבצע האחרון. הגדר החדשה תהיה גבוהה ורווית מכשולים וחיישנים, והיא אמורה לבלום כמעט כל ניסיון לחצות אותה, ובוודאי לתת התראה מספקת על כל ניסיון כזה.
עלותם של שלל המכשולים והפתרונות ההנדסיים והטכנולוגיים מוערכת ב־2.7 מיליארד שקלים, שרק מקצתם הוקצו עד כה בפועל. בישראל מעריכים שיידרשו לפחות שנתיים עד שהפרויקט יושלם במלואו, אלא אם כן תימצא קודם לכן פריצת דרך טכנולוגית, שתאפשר לאתר מנהרות במדויק. עד אז, ימשיך צה"ל להתבסס על שני הנדבכים הבסיסיים בעבודתו: הגנה חזקה והתקפה מיומנת.
בהיבט ההגנתי, המטרה היא למנוע ממחבלים שייצאו מהמנהרה לפגוע בישראלים, כשהדגש הראשון הוא על אבטחת האזרחים. זה דורש הרבה יותר כוחות בשטח, מה שאמור להבטיח שגם במקרה של הפתעה, ההתעשתות תהיה מהירה ותאפשר תגובה חלקה ככל האפשר.
לצורך כך שינתה אוגדת עזה, האחראית להגנה, כמה תפיסות יסוד. בצוק איתן הסתובבו בשטח יותר מדי אנשים: עיתונאים, אזרחים, כוחות מיותרים וסתם סקרנים. מאז ננקטה שורה של צעדים פיקודיים ומשפטיים כדי להבטיח שבמערכה הבאה יהיו בגבול הרצועה רק מי שחייבים להיות בו, בדגש על חיילים, שיכולים להילחם במחבל אם ייתקלו בו.
הנדבך החשוב יותר נוגע לתושבי עוטף עזה. בכוונת צה"ל לפנות את כלל האזרחים מהמרחב מייד בראשית הלחימה, וכל יישוב (ובתוכו כל משפחה) יודע כבר עכשיו לאן הוא עתיד להתפנות. זה אמור לשלול את ההישג הרצוי מחמאס ולשחרר את צה"ל להתרכז בהתקפה.
החיים, כמובן, מורכבים יותר. יש חקלאים ואדמות שצריך לעבד, וסביר שיהיו מי שלא יסכימו לעזוב. לכן יהיה כוח שיהיה חתום על כל יישוב. מדובר בכוחות מילואים, שכבר עתה מכירים את היישובים שבהם הם עתידים לפעול ומתאמנים בהם. הבחירה במילואים נעשתה לא רק כדי לשחרר את חיילי הסדיר לפעילות התקפית, אלא מחוסר ידיעה אילו יחידות סדירות יהיו זמינות באותה עת והעדפה ברורה להסתמך על כוחות קבועים ומיומנים.
שיגור כלי טיס בלתי מאויש, כחלק ממערך איסוף המודיעין על פעולות חמאס סמוך לגבול. הידע על המנהרות טוב היום מכפי שהיה ערב היציאה למבצע צוק איתן
ההיבט ההתקפי של ההכנות בצבא הוא לקח מרכזי מצוק איתן. הכוחות היו אז לא מאומנים ולא מיומנים, בלשון המעטה, והיה ברור שצריך להחליף דיסקט בכל הקשור להכנות ללחימה בתווך התת־קרקעי.
חלק מהפתרונות שנמצאו הם פיזיים - כך, למשל, פותחו אמצעים המאפשרים לחימה במנהרות או סגירתן ונטרולן; חלקם תודעתיים - נכתבו תורות לחימה ייעודיות לתחום המנהרות; וחלקם מנטליים - הכוחות לומדים להכיר את מה שצפוי להם.
במסגרת זאת הפך צה"ל כמה מנהרות שנחשפו בגבול הרצועה לאתרי אימונים, ובנוסף, חפר כמה מנהרות בבסיסי אימונים ברחבי הארץ. כל חייל שעשוי למצוא את עצמו נלחם ברצועה עובר אימון במנהרה כזאת.
חיילי החי"ר הרגילים לומדים להכיר את האתגר באופן כללי, כדי שלא יופתעו בזמן אמת וכדי שיידעו שיש אפשרות שמחבלים ינסו לחטוף אותם או את חבריהם לתוך מנהרה (כפי שקרה במקרים של הדר גולדין ואורון שאול), וגם כדי שיידעו לאתר פתחי מנהרות שיוצאות מתוך בתים שבהם תתבצע הלחימה.
את האימונים האינטנסיביים יותר מבצעות היחידות המיוחדות: הסיירות החטיבתיות ויחידות הקומנדו דוגמת מגלן, דובדבן, שייטת 13, שלדג וסיירת מטכ"ל. האימונים שלהן, שמתקיימים במתקן של היחידה הצה"לית ללוחמה בטרור (לוט"ר), כבר כוללים לחימה של ממש במנהרות, שמצטרפת להכשרתן הכוללת בלחימה בטרור.
מתוך ההבנה שמדובר באיום נרחב, שייתכן שקיים גם בזירה הצפונית, הפכה הלחימה במנהרות לכישור בסיסי של הלוחמים ביחידות האלה. גם יחידות ההנדסה, שאמורות לטפל במנהרות בזמן אמת, מקצות לנושא חלק גדול מהאימונים ומההכשרה.
בשילוב עם המודיעין והיכולות של חיל האוויר בתחום, שגם הן שופרו משמעותית, ירצה צה"ל בזמן אמת להפוך את המנהרות למלכודת מוות עבור חמאס. מאחר שהארגון שם עתה את מרבית יכולותיו מתחת לקרקע, אמורים הפתרונות המבצעיים להכניס אותו לדילמה: לעלות מעל האדמה, להיחשף ולהיפגע, או להישאר מתחת לאדמה ולמות.
מרכז בקרה ושליטה של צה"ל בגבול הרצועה. פיגוע רב־נפגעים, או חטיפה, עלולים לשנות את המשוואה ולייצר דינמיקה של התלקחות לא רצויה
בינתיים, עזה שקטה יחסית. חמאס נמצא במצוקה אסטרטגית ברורה, על רקע הנתק שלו ממצרים, הקרע הנמשך בינו לבין פת"ח, אובדן העניין בו מצד מרבית מדינות ערב, ובעיקר - המצוקה הקשה של התושבים בעזה.
במקביל, המאבק בין הזרוע הצבאית לזרוע המדינית נמצא בשיאו, ויעמוד בתקופה הקרובה למבחן. בעוד הזרוע המדינית, בראשותו של חאלד משעל, טענה תמיד כי חמאס הוא תנועה מדינית שיש לה זרוע צבאית, הרי הזרוע הצבאית, בהנהגתם של דף וסינוואר, טוענת כי חמאס היא תנועת התנגדות עם זרוע מדינית.
הוויכוח העתיק הזה לא הוכרע מעולם, ועד כה נשמר סטטוס קוו, שבו ההחלטות התקבלו לכאורה בהסכמה. הודעתו של משעל כי בכוונתו לפרוש בינואר הקרוב ולא להתמודד שוב על הנהגת הארגון והאפשרות הסבירה שאיסמעיל הנייה יירש אותו בבחירות שאמורות להתקיים בתחילת 2017 ויעביר גם את ההנהגה המדינית מקטאר לרצועה - עשויות לסמן את ראשית השתלטותו של הפלג הצבאי, הרדיקלי.
מבחינת ישראל מדובר בחדשות לא טובות. בעוד הזרוע המדינית מאמינה בשמירת הקשר ההדוק עם המדינות הסוניות (בעיקר במפרץ, אבל גם טורקיה ומצרים) כפטרון כלכלי ומשענת דיפלומטית, הזרוע הצבאית מעשית יותר: היא הולכת עם מי שנותן לה נשק וכסף - קרי, איראן. הגברה של ההשפעה האיראנית ברצועה תביא, כנראה, גם להגברת הפעילות הצבאית מהרצועה נגד ישראל.
הזרוע הצבאית של חמאס צפויה גם להרחיב את ניסיונות ההשתלטות שלה על הגדה המערבית. בשנה האחרונה ניסה הארגון להפוך את גל הטרור לאינתיפאדה, ללא הצלחה, ולכן החליט להתמודד בבחירות לרשויות המקומיות, בניסיון לשוב ולהשתלט על הרשות הפלשתינית מבפנים.
החלטתו של אבו מאזן השבוע שלא לקיים בינתיים בחירות ברצועה, ואולי לדחות גם את הבחירות ביו"ש, מראה שבפת"ח מבינים את האיום ומבקשים לסכלו. חמאס ינסה להתנגד לכך, אבל אם ייכשל - הוא יגביר, מן הסתם, את ניסיונות הפיגועים בגדה וממנה.
חמאס לא רוצה במערכה, אבל הוא מוכן אליה טוב יותר מכפי שהיה כשפתח במלחמה לפני שנתיים. יש לו מלאי גדול של רקטות, הוא משקיע ב"הפתעות" שונות, בתקווה שאחת מהן תצליח (מכלי טיס זעירים שעשויים להיות ממולכדים ועד כוחות שינסו לחדור דרך הים), המערך ההגנתי שלו מיועד לגבות מצה"ל מחיר כבד בלחימה, והמנהרות אמורות להביא לו את הפרס הגדול, שישנה את התמונה מבחינתו.
האינטרס הישראלי הוא לדחות את המערכה ככל האפשר, כדי להרוויח זמן שיאפשר מציאת פתרונות טכנולוגיים והנדסיים. זה דורש לא רק הרתעה חזקה, שעובדת בינתיים, אלא גם מדיניות ברורה של תיאום בין־גזרתי, כדי למנוע הידרדרות לא רצויה. לשם כך נערכות פגישות קבועות בין בכירי השב"כ וצה"ל האחראים למרחבי הגדה והרצועה.
פיגוע רב־נפגעים, או חטיפה, עלולים לשנות את המשוואה ולייצר דינמיקה שבסיומה תתלקח שוב לחימה בדרום - בדיוק כמו שקרה לפני שנתיים: חטיפת שלושת הנערים התגלגלה למבצע "שובו אחים", שכלל מעצר של עשרות מבכירי חמאס בגדה, ואחריו החל הארגון בירי מהרצועה לעבר ישראל. הירי הזה הידרדר לכדי הסלמה רחבה.
פיגוע כזה, שכמעט הצליח, היה באפריל השנה בירושלים, כשמחבל מבית לחם, פעיל חמאס, התפוצץ באוטובוס בקו 12, פצע צעירה באורח קשה ו־20 נוספים באורח קל. מספר גדול בהרבה של נפגעים היה מחייב את ישראל לתגובה, בין שנגד תשתיות חמאס בגדה ובין שבעזה. חמאס היה נדרש גם הוא להגיב, אולי בהפעלת המנהרות, בידיעה שהן עשויות לספק לו את ההישג שישנה את התמונה.
לא מעט גורמים בישראל סבורים שעשויה להיות עילה נוספת למתקפה יזומה של חמאס: אם הארגון ירגיש שישראל עומדת על סף מציאת פתרון טכנולוגי למנהרות, או ככל שיתקדם פרויקט המכשול התת־קרקעי. במצב כזה עשוי הארגון להחליט על פעולה התקפית, לפני שיאבד את הנכס האסטרטגי העיקרי שלו.
כרגע עדיין אין סימנים לכך, אבל הכוחות בגיזרת עזה שומרים על כוננות שיא בכל ימות השנה. בצה"ל יודעים שהם עלולים לעבור בשניות משיגרה לחירום, אם יתרחש הסיוט של המפקדים בגיזרה: הודעה על חדירת מחבלים לישראל דרך מנהרה.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו