האם המתחרה הגדול ביותר של ערן צור בן ה־51 הוא ערן צור הצעיר? "כן, זה מאיים", הוא אומר בגילוי לב. "דברים שעשיתי בעבר והם טובים, גם בעיניי, הם צוקים שקשה להתמודד איתם".
במקרה שלו מדובר בצוקים גבוהים במיוחד. צור ייסד תת־ז'אנר משלו ברוק המקומי, שר על מיניות וארוטיקה כמו ששום ישראלי לא שר לפניו, כתב על אלימות, אונס, התאבדות, טירוף, בדידות, ייחודיות, ניצולי שואה ומוות, חיבר גבוה עם נמוך, תשוקה עם גועל, יצרים עם אהבה, ופיתח סגנון הגשה ייחודי לצד נגינת הבס החזקה, שניתנת לזיהוי גם בעיניים עצומות.
"אף פעם לא ידעתי שאני טוב, גם עכשיו אני לא יודע. אני יכול להגיד שכתבתי שיר טוב או שהיתה לי הופעה טובה. אני יודע שיש לי יכולות. אני לא קורא לזה טוב או לא טוב.
"אני רוצה להשתמש ביכולות, אבל לא רוצה להשוות לאחרים ולא רוצה להתחרות באף אחד. אם מישהו אומר לעצמו שהוא טוב או מעולה - אין לאן ללכת משם, הוא נהיה שבע. הוא מסתפק בזה, ב'אני טוב'".
אנחנו נפגשים בשעת ערב מוקדמת בבית קפה במרכז תל אביב, אחד מאלה שהוא מרגיש בהם בבית. צור מגיע בדיוק בזמן ותופס פינה שקטה בקומה העליונה והריקה יחסית.
הוא לבוש בפשטות, אבל בקפידה. בשפת הגוף המפורסמת שלו אי אפשר לטעות: היד שנשלחת ללחיצה, העיניים הסקרניות שבוחנות את הסביבה מאחורי משקפיים אופנתיים. וכמובן, חיתוך הדיבור הסיפורי, הממזרי, שמלווה אותו גם על הבמה.
על הבמה, עם הבנים ליאם וטומי. "אם מישהו אומר לעצמו שהוא טוב או מעולה, אין לאן ללכת משם, הוא נהיה שבע" // צילום: הבלוג של יובל אראל
במציאות שבה הרוק פחות פופולרי מבעבר, וכשאמנים בסדר הגודל שלו מחפשים את דרכם במציאות מוסיקלית ותרבותית משתנה, האלבום השישי שלו, "המסלול המואר", הוא הישג אישי ואמונתי. וצור חוגג את ההישג הזה גם במילות השירים החדשים.
"בשירים שלי אין בדרך כלל נושאים רוחניים. אבל היום, בגילי, אני מגיע לשורה כמו 'יש כוחות מסביבך, למעלה ומעבר, יש את כל המחזור של החיים'. זו הכרה כזו שאתה לא יודע הכל, שיש דברים סמויים מן העין שנמצאים סביבך כל הזמן, כוחות כאלה. אתה יכול לקרוא לזה אלוהות. אני צריך לחפש מקומות שלא הייתי בהם, זה תנאי בסיסי ליצירה חדשה, אחרת אין טעם לעשות אותה.
"אני אבא ובעל, וכשאתה מגיע למקום הזה, אתה מוצא את עצמך אחראי על בית. מבחינתי זה דורש יציבות. לא הייתי צריך לגייס את זה ממקומות שלא הכרתי, או להוריד את זה מהשמיים. היה בי את זה. אני בן אדם יציב.
"מצד שני, כשאתה מתעסק באמנות, אתה צריך גם אי יציבות. אם אתה מאוד יציב, הדף נשאר ריק. אני אומר בשיר הזה, 'רציתי לטלטל את עצמי, לנער את הענפים / אחר כך לבוא לבדוק אם נפלו פירות בשלים', שזה תיאור של תהליך יצירה".
את אשתו אביטל (49), מנהלת חשבונות בחברת הייטק, הכיר בשנת 2000, בתקופה שבה הוציא את האלבום "תכלית בתחתית". אחותה, הצלמת שרון דרעי, צילמה אותו לעטיפת האלבום, וכך נפגשו. הם נישאו ביוני 2001, והביאו לעולם את ליאם בן ה־15 וטומי בן ה־10.
"אני יודע שלהיות אישה של אמן ולהיות אישה שלי זה לא פשוט", הוא אומר. "השירים שלי עוסקים לפעמים בנושאים רומנטיים. וגם מבטאים צדדים בי שאני לא מבטא ביום יום. לא קל לאביטל להיתקל בזה.
"אם אני שם את עצמי במקומה, אז גם לי לא היה קל אם בת הזוג שלי היתה כותבת ושרה שירים כאלה, ומאידך - אני אף פעם לא אוותר על מילה או צליל כי זה לא מתאים לה. גם לפני המשפחה חיפשתי בדמיון. לא רציתי לממש במציאות. וזה כדי שיהיה לי חומר לכתיבה.
"מהרגע שבו הקמנו את המשפחה ונולדו הילדים - אין ספקות. זה הכי חשוב. כשאמן רוצה להתפרע ביצירה שלו, הוא צריך שהחיים שלו יהיו יציבים. בבית ובחיים הזוגיים אני נאמן, אני יציב, אבא טוב - ככה אני מקווה לחשוב. אבל באמנות אני נפש חופשייה לגמרי, שמותר לה לכתוב על הכל.
"אז זה לא קל לה ולא קל לי, אבל אנחנו מצליחים להכיל את זה ולהישאר ביחד. אני מעריך אותה מאוד על זה".
ראיתי את הבנים שלך מופיעים איתך על הבמה במופע שבו ציינת יום הולדת 50.
"וזה היה כל כך טוב ומרגש. הגדול שלי, ליאם, כבר כותב שירים, והוא כותב מצוין. זה לא מתכתב עם מה שאני עשיתי. הוא מנגן בגיטרה חשמלית ושר ממש טוב. יש לו להקה בשם 'קרברוס', שזה הכלב המיתולוגי עם שלושת הראשים, והם הולכים לפתוח את מופע ההשקה שלי בבארבי".
"לא נעלבתי". סרנגה // צילום: מאיר פרטוש
ואח שלו?
"מנגן גיטרה. אנחנו עושים לפעמים ג'אמים בבית, מפציצים. אני לא מקנא בשכנים.
"טומי גם לומד דרמה. הוא ישחק בהצגה של חנוך לוין 'החייל הרזה', בפסטיבל עכו בסוכות. זה אחד המחזות שלוין השאיר אחריו אחרי שהלך לעולמו, עולה פעם ראשונה. טומי לא בתפקיד ראשי, אבל בהחלט תפקיד נוכח. מתוכננות לו תשע הצגות בשלושה ימים, שלוש כל יום".
תיסעו איתו?
"ברור. נהיה איתו שם. אמרתי לו שזו עבודה קשה, אבל הוא רוצה מאוד. בוא נראה אם אחרי זה הוא יאהב תיאטרון. אני מקווה מאוד שכן. אני חושב שזה מרתק ויש המון מה ללמוד. מקווה שתהיה חוויה כיפית. הוא גם מקבל על זה שכר, כך שיוכל לקנות אחר כך גיטרה חשמלית טובה".
העיסוק שלו באמנות זה בזכותך?
"דווקא לא. אשתי היא שזיהתה את הכישרון ועודדה אותו. אני יודע כמה זה מקצוע קשה ודרך קשה. מצד שני, אמן מתעסק עם משהו שהוא אוהב, וזה המון".
חשוב לו שהילדים שלו יגדלו כאן. "כשאבא שלי ז"ל הגיע לפה, הוא היה פליט שנזרק מאירופה. הבריטים שלחו אותו לקפריסין, עד שלבסוף הוא ירד מאונייה בחיפה. היתה לו אפשרות להגר לניו יורק, אבל הוא בחר להגיע לכאן. כשאני שואל אותו בראש למה, הוא עונה: 'בשביל לחיות בארץ של יהודים. בשביל שלא יקראו לי לעולם יהודון מלוכלך'. זה הצו המשפחתי שאני קיבלתי. התחלנו פה משהו, צריך להמשיך".
צור נולד ב־11 ביולי 1965 בקריית ביאליק, "ילד סנדוויץ'" בין שני אחים ואחות. הוריו היו ניצולי שואה ואנשי חינוך, האם גננת והאב מורה לספרות בבית ספר מקצועי.
אביו, חנוך, הלך לעולמו כשערן היה בן 15, ולא הספיק לשמוע את השיר הטעון שהוא כתב עליו ("חנוך התעצבן, איבד את השליטה / בעט בכיסא השבור בפינה / תפס את התלמיד בצווארון החולצה / ודפק לו את הראש ברצפה").
בעבר סיפר צור שעם מות אביו נגמרה לו הילדות, מה שהוביל להחלטה שלו להיות מוסיקאי. "בגיל 16-15 ידעתי שאני רוצה להתעסק במוסיקה, ובשנים הראשונות ידעתי שאני מיוחד ושאני עושה דברים שאחרים לא עושים", הוא אומר.
המיוחדות הזו בלטה כבר בסוף שנות השמונים, כשצור היה הבסיסט של להקת "טאטו", שהתבססה על בוגרי "רימון", עם אלונה דניאל ויובל מסנר. הוא שר אז את "בחצרות בחושך", שיר המספר על אונס מנקודת מבטו של האנס, שנפסל לשידור ברדיו.
אחרי "טאטו" הקים את להקת "כרמלה גרוס ואגנר", ואלבום הבכורה של הלהקה, "פרח שחור", ראה אור ב־1991 וזכה להצלחה. הוא כלל את הלהיטים "תמונה אימפרסיוניסטית", "פרפרי תעתוע", שיר הנושא "פרח שחור" ושיר הנושא של הלהקה "כרמלה גרוס ואגנר". בדיסק היתה גם גירסת כיסוי ל"נשל הנחש" של מאיר אריאל, שצור שר בסרט "שורו".
זו היתה תקופת "רוקסן" של הרוק הישראלי, שלמשך כשלוש שנים הפך לטרנד אופנתי. צור ו"כרמלה", אלטרנטיביים במהותם המוסיקלית, חרכו במות ברחבי הארץ, לצד להקות דוגמת "איפה הילד?", "כנסיית השכל" ו"מופע הארנבות של ד"ר קספר". ב־92' אף הקליטו גירסה רועשת ל"אלינור" של זהר ארגוב.
אתה מתגעגע לפעמים לימים הפרועים של שנות התשעים?
"ככל שהימים היו פרועים יותר, ככה אני פחות זוכר אותם. חשוב לי להדגיש שבאופן אישי, אם זה בסוף שנות השמונים, או בשנות התשעים, או היום, תמיד הפרדתי בין העבודה במוסיקה לבין סקס. אם 'פרוע' זה סמים, אז ראיתי את ענבל פרלמוטר ז"ל הולכת. וכשאתה חווה כזה דבר מקרוב, אתה לומד להעריך את המעצורים שלך".
ועדיין, חשוב לו להמשיך ליצור ולהפתיע, לא להתרפק על החומרים מהימים ההם.
"האלבום החדש לקח לי שש שנים, וזה היה מסע ארוך ותובעני מאוד. הרי יכולתי לשלב ידיים, לעשות כל מיני עבודות, להתקיים ממוסיקה ולהסתמך על הרפרטואר הקודם.
"אז לא. בכתיבת שירים יש תהליך של התמלאות, שלקח הפעם הרבה זמן. במקום שאני נמצא בו אני לא מרגיש שיש איזו רכבת שאני חייב למהר לתפוס. כבר יש לי רפרטואר ויש לי קהל והופעות, כך שאני מרגיש שכאשר אני מוציא, זה כי יש לי מה להגיד. שחשוב לי לתת את זה. היו לי שירים שרצו לצאת".
בשיר "בלשים" כתבת: "בשדה התעופה, בבית שלך, נרמסות זכויות האדם / אך מי אני שאתלונן? צרות של עשירים / תראה את הערבים, תראה את השחורים". אתה לא חושש לשיר דברים כאלה באקלים הנוכחי, התרבותי והפוליטי?
"אלה דברים שאני רואה כל יום. יש לי סטודיו בתחנה המרכזית הישנה, ממש בלב 'המושבה השחורה', וכשאני מגיע לשם אני רואה את זה, וזה לא פשוט. אז אני כותב על מה שאני רואה. אני לא בא להתווכח פה עם מגמה של הממשלה או אמירה של מישהו כזה או אחר, אלא לספר סיפור".
עם אביטל. מנהלת חשבונות בחברת הייטק // צילום: קוקו
כשמירי רגב אמרה על האנשים האלה שהם סרטן, זה כאב לך?
"אני מעדיף לא להיכנס לזה. דיברו עליה כל כך הרבה, שאין לי שום קיסם להכניס לדבר הזה שיהיה רלוונטי. אבל כן, צריך לשמור על כבוד של בני אדם באופן כללי".
אתה מרגיש שאנחנו במלחמת תרבות?
"לא הייתי קורא לזה מלחמה, אבל יש תחושה של פעפוע והשתנות וכל מיני דברים שעולים וגרה וזעם מתפרץ של אנשים. ישראל היא מקום לא פשוט, כור היתוך של המון אנשים. יש יותר מ'עם' אחד, והדבר הזה יוצר את הקיטור שלו.
"גם בשנות החמישים היה את זה, אבל בצורה אחרת. למשל, לניצולי שואה התייחסו בשלילה. קראו להם 'סבונים' והתייחסו אליהם כצאן שהובל לטבח.
"יש תהליכים תרבותיים שקורים היום. כשמישהו מתקומם על איזשהו עוול שנעשה לו, הדבר האחרון שמי שלא בא משם יכול לעשות זה לזלזל בזה או להמעיט בזה. אם אנשים באים עם איזשהו זעם, כנראה יש לו מקור אותנטי".
למי אתה מתכוון?
"כמעט לכולם. גם לאנשים מצפון אפריקה, גם לערבים, יש כל מיני סקטורים. גברים ונשים, הומואים ולסביות. יש קהילות, ולכל קהילה כזאת יש איזשהו חשבון".
עם אביו חנוך. לא שמע את השיר שנכתב עליו
גם לצור יש חשבון. לפני כמה שנים הוא נתפס בפליטת פה בכתבת טלוויזיה, כשהגדיר את הפופ הים־תיכוני במילה אחת: "חרא". ביחסי הציבור שלו מיהרו להודיע שהציטוט הוצא מהקשרו.
היום הוא נשמע אחרת לגמרי. "בעבר הייתי יותר ביקורתי כלפי הז'אנר הזה. לקח לי זמן להבין שאני לא מבין ולא יכול לשפוט, מי אני שאשפוט? היום אני בא מעמדה של כבוד. זה ז'אנר מסוים, שיש לו חוקים מסוימים.
"פעם שלומי סרנגה ביקש שאכתוב לו. כתבתי לו כמה דברים, והוא אמר שזה מאוד יפה אבל לא מתאים".
נעלבת?
"ממש לא. הסגנון הזה הוא לא כוס התה שלי. לא עקבתי אחריו יותר מדי לאורך השנים. אבל אני יודע שיש המון תנועה והמון הצלחה בשוק הזה. הווליום של כמות הקהל וכמה אנשים לוקחים את זה הביתה ואוהבים את זה מעורר קנאה, ללא ספק".
אתה מרגיש שעדיין יש לך מקום בשוק, או שהוא כבר נתפס בידי אחרים?
"יש לי מקום, אחרת לא הייתי מוציא אלבום. אבל אני לא רוצה שאנשים ישמעו או לא ישמעו את השירים שלי בגלל הדעות שלי או בגלל המוצא של ההורים שלי. אני רוצה את הקשר האישי הזה, בין מישהו שכותב ושר שיר לבין מי ששומע אותו. ואני לא רוצה באמצע עדוֹת או פוליטיקה".
"המסלול המואר" כבר נכנס לפלייליסט של גלגלצ. היום קל לך יותר להיכנס לשם?
"למרות שאני בשוק הזה הרבה שנים, אני לא יודע איך נראית ישיבת פלייליסט ומי יושב שם. את 'המסלול המואר' הם מקבלים מאוד יפה, ואני מודה להם על כך. אי אפשר להתכחש לכך שזה עושה הבדל גדול.
"הרדיו מבחינתי הוא מאוד משמעותי, ולא רק גלגלצ. ככה אני מגיע לאנשים".
מי שעושה רוק, כמוך, יכול היום להצליח כמו פעם? כמו ז'אנרים אחרים?
"אין לי את הכלים להגיד לך. בין אלבום לאלבום אני לא במשחק התקשורתי, וכשאני מוציא את הראש מהמים, אני רואה פתאום שהכל אחרת לגמרי. אבל להגיד שרוק היום לא יכול להגיע להרבה אנשים זה לא יהיה נכון".
מה ייחשב בעיניך להצלחה?
"אני מרגיש שאני כבר מצליח עם האלבום הזה. הרבה זמן דגרתי על החומר, ועכשיו השירים נמסרים לקהל. יש הרבה שאוהבים את השירים החדשים. אנשים פוגשים אותי ברחוב או כותבים לי כמה כיף לשמוע אותי שוב. זה עושה לי טוב. אני גם עושה סלפיז בכיף.
"במובן החומרי יותר, הצלחה תיחשב לזה שיהיה ביקוש להופעות שלי. שאוכל לעבוד עם תפאורה, עם סאונד ועם הרכב משובח".
עטיפת האלבום החדש
אחד השירים הבולטים באלבום הוא "כולה שלי" - לחן של צור למילים של זאב ז'בוטינסקי, שנכתבו באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת ומדברות על מאבק עד המוות על ארץ ישראל.
צור כלל בשיר הקלטה של ז'בוטינסקי בקולו. את השורה עם הביטוי "נומה עמק", שבה התייחס ז'בוטינסקי ל"שיר העמק" של נתן אלתרמן, שר צור בלחן המוכר של סמבורסקי.
"בשנים האחרונות יצא לי לעבוד עם טקסטים של ז'בוטינסקי יותר מפעם אחת", הוא אומר. "התחלתי בתרגומים שלו, כמו 'העורב' של אדגר אלן פו, שזו אבן דרך בספרות המערבית. אני מתעניין בצד ההגותי, האמנותי והרוחני של ז'בוטינסקי, לא בצד האידיאולוגי הפוליטי שלו.
"יש לו עברית יוצאת דופן, של מישהו שעבד איתה לא כשפת אם, אלא כמי שלמד אותה ולש אותה כמו פלסטלינה, בזווית מקורית, עם כל מיני תנועות ומילים שאנחנו לא היינו משתמשים בהן ככה. זה משהו שמאוד קנה אותי.
"בשיר הזה אתה מרגיש את המנוע של האירועים שקרו אז, את העמדה הזו של המקופח, האנדרדוג, זה שנדחק לשוליים ויש לו את הכוח והרצון להגיע לשלטון בסופו של דבר. הוא צועק זעקה של זעם עם אנרגיה להתקדם קדימה. הוא כבר מתכנן שם את המהפך.
"ז'בוטינסקי מגיב ל'שיר העמק' של אלתרמן וכותב: 'נומה עמק, מרחב תפארת, יתנשא גם עליך דגלי'. עמק יזרעאל היה ערש הציונות של מפא"י, והזעם שלו יוצא נגד זה".
בשיר "לפענח חידה" אתה שר על "שיר שהולחן ביד המכֶּה" ומזכיר את ואגנר, שפינוזה ושמוליק. הכוונה לשמוליק קראוס?
"כן, קראוס הוא חשוב מאוד, אבן יסוד במוסיקה הישראלית. כשהוא הלך לעולמו ושרתי משיריו, חשבתי על זה שיש לא מעט אמנים שמבחינת אישיות הם מאוד מאוד בעייתיים, בלשון המעטה, אבל היצירה שלהם גדולה ואתה צריך איכשהו ליישב את זה. האם אתה מקשיב לשיר ומתעלם? או מקשיב לשיר לאור הבן אדם? או מנתק ביניהם? או לא מקשיב לשיר בגלל הבן אדם?
"למשל, ואגנר, שגם מופיע בשם הלהקה שהיתה לי, היה מאוד אנטישמי, ממש מתועב, ותמיד יש את השאלה - מנגנים אותו או לא מנגנים אותו?
"אני מסתכל על הבעייתיות הזו, משקיף עליה, אני לא מחווה דעה. כצרכן תרבות אני לא אפסול יצירה בגלל האישיות והבעייתיות של היוצר שלה. אני רואה שזה בוער כל הזמן, במשך שנים, ולא כבה".
זה התחבר לך גם לחברך יובל מסנר, שהורשע באונס?
"לאו דווקא. אני לא מדבר על יובל בשיר הזה, גם באופן כללי לא. הוא חבר שלי ופרטנר לעבודה".
תוכניות ריאליטי יכולות לעניין אותך?
"לא קיבלתי הצעה מאוד מפתה, אבל אני לא פוסל. כבר עשר שנים אני מלמד כתיבת שירים ב'רימון', נוער בנתניה, אנשים יותר מבוגרים בבית אריאלה. כל מיני מסגרות. ראיתי לפחות עשרה שחדרו לתעשייה דרך תוכניות הריאליטי של המוסיקה.
"להגיד לך שזה ה'קאפ אוף טי' שלי? לאו דווקא. אבל אני רואה את הרלוונטיות של זה ואת הכוח. בלי זה מאוד קשה למישהו צעיר להיכנס לתעשיית המוסיקה.
"אני אומר לסטודנטים, כמו שאמרתי לעצמי אז, כשהייתי צעיר מאוד, שכל האמצעים כשרים. אם האמצעי הזה עובד, למה לא להשתמש בו?"
ואי אפשר להתעלם מעניין הגיל. "אומרים שלאמנים אחרי גיל 40 קשה בכלל לשרוד, ואני כבר עברתי את ה־50 וקצת. אז כבר בעובדה שאני מגיע לאלבום כזה של שירים חדשים, אני אומר לעצמי כל הכבוד.
"לכבוד הלילה שבו מלאו לי 50 עשיתי מופע בבארבי והזמנתי לבמה חברים שלי. היתה קורין אלאל, היה שלומי שבן, וכאמור הילדים שלי, צעירים ותמימים לנצח. באותו הלילה היתה בי שמחה על שהגעתי לגיל הזה עטוף באהבה של חברים ומשפחה.
"לזמן יש משמעות אחרת אחרי גיל 50. אתה יודע שלא תהיה פה לנצח, והחיים יכולים להשתנות בן רגע. כל דבר שאתה עושה יכול להיות האחרון. ואתה רוצה להספיק דברים".
אז אתה שומר על תזונה בריאה? עושה כושר?
"בשנים האחרונות שיניתי את התזונה, אני יותר מודע למה שאני מכניס לגוף. לאחרונה הפכתי לצמחוני. זה נותן לי הרגשה נקייה יותר. אני עדיין אוכל דגים, אבל כמו שמאיר אריאל אומר, גם מזה עוד נצטרך להיגמל.
"עד לפני שנה רצתי קילומטרים כל בוקר בפארק הירקון. נופפתי שלום לרוני דלומי כשהיא באה בריצה מהכיוון השני, בחורה נחושה. אבל אז הברכיים שלי התחילו לצעוק הצילו, ועברתי לספורט במצב מאוזן, יוגה ושחייה.
"ברור שגם היו לי בעיות גופניות. אני מסתיר מעצמי את המתח שבו אני נמצא בזמן הוצאת אלבום, ואז הגוף שלי מזכיר לי מה העניינים. זה כואב, וזה עובר".
אתה מתחרט על דברים מסוימים בחיים, בקריירה?
"לא מתחרט על כלום. עברתי כברת דרך. היו בה עליות ומורדות. בסך הכל אני מרוצה, אני חושב שאני פועל נכון.
צילום: כפיר זיו; חולצה: Unself; מכנסיים: איתי גונן וינטג'; נעליים: זארה
"פעם כתבתי בשיר, 'כשהצלחת בכלל לא הרגשת, תמיד ההוא הצליח יותר'. כשאני מתחיל לקנא באמן שמצליח, אני מזכיר לעצמי את השורות האלה ואומר - תגיד תודה שהאלבום שלך קורה, ותיהנה מההצלחה".
נמצא אותך על הבמה גם בגיל 70, כמו שלום חנוך, למשל?
"אשמח להגיע בריא ושלם ל־70. ואם אגיע, ארצה שהחוכמה שלי כאמן בוגר תתבטא. אולי יהיה לי רוחב יריעה. זה יכול להיות נפלא, כמו אצל לאונרד כהן באלבום האחרון. הוא בן 80. שלא לדבר על סידרת האלבומים של ג'וני קאש שהוא הקליט לקראת מותו".
אתה יכול לדמיין את עצמך בתור סבא?
"אני מאוד מקווה שהחיים יאפשרו לי את זה. אבא שלי לא זכה לראות את הילדים שלי. בשבילי זה יהיה סוג של ניצחון בחיים". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו