כחובבת ותיקה של רומנים בלשיים, הופתעתי לגלות שהטקסט שהותיר אותי מתהפכת על משכבי בציפייה מתוחה שמחר כבר יגיע ואדע מה קורה בסוף, כלל אינו נמנה עם הסוגה הבלשית: כמה שעות לפני חתונתה מסתגרת מרגי בחדר השינה של אמה ולבסוף מודיעה מבעד לדלת הנעולה, כמעט כלאחר יד, שהיא "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת". מעבר לדלת מצטופפים אמה נדיה, מאופרת ולבושה בשמלת הערב; מתי, החתן המיועד; הסבתא, שדומה שנמצאת בעולם משלה ובן דודה אילן, השש אלי דרמה, עוד לא מעכלים את משמעות המילים.
ובאמת, מה עשוי למרוט את עצביו של הקורא הישראלי יותר מחתונה שקיומה לפתע מוטל בספק? כולנו חווים על בשרנו את המימדים המפלצתיים שאליהם תפחה תעשיית החתונות הישראלית, ולכן יכולים לדמיין את עומק הדרמה. זאת, עוד לפני שמפרטת רונית מטלון, מחברת הנובלה "והכלה סגרה את הדלת", את גודל מפח הנפש שעלול להתרגש על המשפחה לאור ביטול אפשרי. אם רק חושבים על גן האירועים שהוזמן, מאות האורחים שכבר מאוחר לעדכן, הצלמת, התזמורת, הצימר שהוזמן לאותו לילה, המכונית המקושטת, ההשפלה שבביטול - הפרטים המסתעפים מעוררים חרדה כלכלית וקיומית.
מבעד להמולה הנואשת מוצא מתי את עצמו שב אל הדלת שנאטמה בעיקר מפניו, נאחז בידית הפלסטיק, מניח את קצה מצחו על הדלת ו"באופן מוזר, אבל לא בלתי נעים, חש כאילו שב הביתה. זה הבית: הדלת הנעולה שמאחוריה מרגי". הפיתול הקטן והחכם הזה הוא אולי ליבה של הנובלה, ובהמשך תפרוט אותו מטלון לכמה וריאציות קומיות־טרגיות, המציירות מעין חתונה הפוכה: האם המבוהלת עוברת ומתנה את חששותיה בפני השכנים המתקבצים כבקבלת פנים; הסבתא ובן הדוד קורסים מול הטלוויזיה ונרדמים בפה פעור לפני החתונה ולא לאחריה; טבעת מושלכת ארצה בחמת זעם ומתגלגלת אל מאחורי האסלה.
כריכת הספר (כתר)
רק מהתיאור המתומצת הזה ניתן כבר להבין כי מה שהופך את "והכלה סגרה את הדלת" לנובלה צורבת ומשעשעת כל כך, הוא היכולת לחלץ את הבלתי שגרתי מתוך השגור, את הספציפי מתוך הכללי. כי בה בשעה שהדמויות בנובלה מוכרות לנו כל כך, הן גם זרות לנו, ואף זרות זו לזו ולעצמן.
מהו בעצם טיב מערכת היחסים בין מתי למרגי? מתי מגולל בעיני רוחו (ובפני הדלת האטומה) את אירועי ליל אמש, את תקופת ההכנות הלחוצה, פכים מחיי היומיום ורגעים שדומה כי נפל בהם דבר. ובכל זאת, נראה שלא הוא ולא הקורא יכולים לספק תשובה נחרצת לשאלה מה מדביק את היחסים הללו ולחלופין מה מפורר אותם. האם מתי אוהב את מרגי אהבה כה עזה, שביכולתה להכיל גם את שהיא מעוללת לו כעת? האם מתי מודה בליבו למרגי על שעשתה צעד רדיקלי שכזה עבור שניהם?
כמעט בלית ברירה אנחנו שבים לשאלת הבסיס על אודות מהות הסיפור וכיצד מספרים אותו. אם תואיל מרגי לפתוח את הדלת (כעת נדמה שחסמה אותה עם שולחן; משום מה נשמעים קולות של עטיפות ממתקים מרשרשות מבעד לדלת), היא בוודאי תספק נרטיב אחר משל מתי. מה הסיפור שתספר פנינית, אמו של מתי, שדומה שגם לה יש דעה מוצקה על היחסים הללו, אלא שזה לא הזמן להשמיע אותה בקול? ומה חושבת סבתה של מרגי (המכונה סבתונה וקורנת מאושר השמור לאלו שבינתם השתבשה עליהם), האם היא באמת כל כך אאוט או שלהפך, דווקא מי שמתפקד במשבצת שוטה הכפר רואה את מה שכל השאר מחמיצים?
ועל תקן מה מתפקד הסוד המשפחתי המתגלה בהדרגה, כיצד הוא משפיע על מהלך העלילה? למטלון יש כידוע יכולת בלתי רגילה לדובב את רגשותיהן של הדמויות עד לניואנסים הדקים ביותר. האפלה הסמיכה שאנחנו משוטטים בה, למרות ואולי דווקא כי המאורע כולו מתרחש בדירה הצפופה, עם מספר מצומצם של דמויות (לכאורה, זהו כמעט מחזה; אך לכאורה בלבד. כוחו בעיקר במה שלא נאמר), במסגרת של מלודרמה, שמטבעה מתחככת בקלישאות, ממחישה לנו עד כמה נגזר עלינו להיוותר רחוקים זה מזה גם כשאנחנו כל כך קרובים זה לזה, זרים לעצמנו.
לשאלות שעולות עם התמשכות העלילה מצטרף הסגנון המיוחד של מטלון בנובלה. הדרך הנכונה ביותר להגדיר אותו תהיה כתיבה קרובה. היא בוחנת מקרוב את הדמויות הלכודות בחלל הדירה, לכודות זו עם זו; אפשר ממש לחוש את מבטה המשוטט מבפנים החוצה וחוזר חלילה. המידע על הדמויות נמסר בצמצום ונובע רק מתוך האופן שבו הן פועלות במרחב.
בסיטואציה כה דחוסה, ובמרחב המצומצם של הנובלה, כל פעולה טעונה במשמעות. אך המשמעות הזו לא נושאת גוון דידקטי, אין בה נפיחות. דווקא משום שהוא נוגע בשאלות כה מהותיות, "והכלה סגרה את הדלת" הוא ספר עם הרגליים על הקרקע. פועל יוצא מכך הוא הדימויים הנפלאים - מצחיקים, מדויקים, נשכניים - ששזורים לכל אורכו. אלה לא הדימויים המסולסלים והמתייפייפים שאנחנו נוטים לפגוש בספרות הישראלית, כי אם כאלה שנובעים מתוך התבוננות ממושכת באותן דמויות קרובות־רחוקות. הקורא יכול לחוש, הדמות יכולה לחוש, שמישהו רואה אותה.
הנורמה גורסת שהקורא הישראלי קונה רק רומנים. בשוק מתנדנד שמקדש רומנים בינוניים על פני כל השאר מותר לחזור ולפלל לרנסנס של הנובלה. הפורמט הזה, מרוכז וסמיך ועדיין מאפשר התפתחות ומשך, נכון כל כך לכותבים בתחילת דרכם. גם הקורא נהנה מספר שמורכב משתיים או שלוש נובלות טובות שנכרכות יחדיו על פני רומן אחד שלא מחזיק את כל העמודים המיותרים שבו. סופרים גדולים מאז ומתמיד הפגינו דרך הנובלה את מיטב כוחם; כמו "גלו את פניה", נובלה נוספת מאת מטלון, "והכלה סגרה את הדלת" היא מהטובות שביצירותיה.
והכלה סגרה את הדלת / רונית מטלון; כתר, 130 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו