מאז ברצלונה 1992, אז הפך טורניר הכדורגל האולימפי למוטציה בעלת נבחרות עד גיל 23 ושלושה חריגי גיל, לא קרה שהזוכה במדליית הזהב המשיכה לזכייה בגביע העולמי שנתיים לאחר מכן. גם לא לסגנות וגם לא לחצי הגמר.
בעולם שכולל מונדיאל, יורו, קופה אמריקה וטורנירי נבחרות צעירות, הכדורגל האולימפי הידרדר בצדק לתחתית סולם ההיררכיה, הפך לאח חורג ומנודה, לא נספר. לדוגמה: נהוג לומר שארגנטינה לא זכתה בתואר כבר 23 שנים, וזאת למרות שתי מדליות זהב בכדורגל - ב־2004 וב־2008.
לקראת ריו 2016 לקחו הברזילאים את הדברים הנ"ל כפי שהם, הכניסו למכונת גריסה והשליכו את גזרי הנייר לחוף איפנמה. עם חמישה גביעי עולם בארון, שמונה זכיות בקופה אמריקה וארבעה גביעי קונפדרציות, בברזיל הסבירו שמדליית זהב ראשונה בכדורגל היא המשימה המרכזית. כמובן שזהו רק תירוץ, שהרי גם גרמניה מעולם לא זכתה בזהב אולימפי ועד לערב שבת איש לא שמע מילה על כך. המטרה האמיתית שלשמה אימפריית הכדורגל עצרה את נשימתה לכבוד טורניר קיקיוני במונחים מקצועיים גדולה בהרבה מפיסת מתכת מוזהבת.
"החזרנו לעצמנו את ההערכה העצמית", אמר בסיום הניצחון בגמר על גרמניה (4:5 בפנדלים, אחרי 1:1 בתום 120 דקות) המאמן רוג'ריו מיקלה בעיצומה של סערת רגשות. שלא כמו אלופת העולם הגרמנית, שלא זקוקה לזה, הברזילאים רצו להזכיר לכולם, ובעיקר לעצמם, שהם עדיין רלוונטיים, קיימים ומאיימים. שהמשבר הנוכחי הוא בן חלוף, שלא איבדו את היכולת לנצח ולחגוג, לחוש עליונות, שהסיוט שלא מרפה מהם מאז קיץ 2014 הולך ונעלם. הנקמה הושגה, גם אם במעמד צד אחד. הזהב האולימפי הוא לא הפתרון לבעיות של ברזיל, אבל הוא בהחלט הצעד הראשון בדרך לשם.
ניימאר יכול היה להיות בשבת בקאמפ נואו, ולחגוג על חשבונה של בטיס לצד לאו מסי ולואיס סוארס. אבל הוא בחר להיות במרקנה, אפילו במחיר היעדרות מהקופה אמריקה. ברור שלא המדליה לבדה היא שגרמה לו לקבל את ההחלטה הזאת, אלא האפשרות להיות המנהיג של ברזיל בדרך לגאולה.
סליחה מראש על הפומפוזיות, אבל זו התחושה בברזיל היום. מספיק לתת הצצה בכותרות העיתונים ואתרי האינטרנט כדי להבין זאת. ניימאר החליט לקחת זאת על עצמו אף על פי שלא היה שם לפני שנתיים, באותה שביעייה היסטורית. הוא ראה בריו 2016 שליחות ולא נתן לביקורות בתחילת הדרך לעצור אותו, הלך והשתפר ממשחק למשחק. בגמר הוא הצטיין, כבש בבעיטה חופשית מדהימה, וכאילו משמיים זכה לכבוש את הפנדל המכריע, ולאחריו נפל על הדשא ופרץ בבכי. "מהיום אני אלוף ואני מוותר על סרט הקפטן", הודיע בסיום הכוכב. השוואות לתארים אחרים הוא לא עשה. הציניקנים ינסו להוריד מערכו של ההישג, אבל עם תחושות של אדם אי אפשר להתווכח. ברזיל וניימאר היו זקוקים לזהב כמו אוויר לנשימה, והיום הם נושמים לרווחה.
עוד משהו קטן: ברזיל כיוונה להיות בעשירייה הראשונה בטבלת המדליות, מה שכבר לא יקרה. למרות זאת אכזבה לא נרשמה, כי משבת יש להם זהב ראשון בענף הספורט החשוב מכולם. מבחינתם כמובן.
