באמצע העשור השלישי לחייו, תמיר קמחי היה על גג העולם. הילד הדחוי מבאר שבע, שגדל להיות ילד הפלא של הרדיו בישראל, הגיע לראשונה לפריים טיים של ערוץ 2 בתפקיד מנחה התוכנית "משחקי קיץ". בתוך שישה שבועות בלבד החלום התגלה כסיוט.
"התוכנית הזאת היתה נפילה נוראית. כישלון היסטרי. ואני עמדתי בפרונט שלו. הדגש שם היה על בידור זול, כשברקע מרחף הפחד מנטישת צופים, במקום להתמקד באיכות של היצירה. זו היתה הפעם הראשונה שבה הבנתי את כוחה של הטלוויזיה המסחרית. התוכנית שלי היתה על אותה משבצת של 'גלגל המזל' ו'עשינו עסק' המצליחות, והיא ירדה אחרי שש תוכניות בלבד.
"היה ברור לי למה התוכנית נכשלה. מעולם לא הכאיבה לי המסיכה כמו זו ששמתי בתוכנית הזאת".
מסיכה?
"תמיד הייתי הקטן, החלש, שמרגיש לא ראוי, ובמקום לשקוע ברגשי נחיתות, בחרתי באסטרטגיה של להיות 'הליצן של הכיתה'. הפכתי את עצמי לליצן, קיבלתי אישור לליצן, אבל הבנתי שאני בכלל לא ליצן.
"והבנתי שערוץ 2 והפריים טיים זה לא בשבילי. מצד אחד אתה מקבל ים של כסף, מצד שני אתה זונה של חיוכים. אתה סובל מאוד, אבל אתה יכול לקנות דירה. מכרתי את עצמי, את נפשי ואת גופי.
"אז אמרתי תודה והמשכתי בערוץ 8 ובערוצי נישה, עד שעזבתי לגמרי".
כמעט עשרים שנה אחרי, הוא חוזר לפריים טיים של אותו ערוץ, ואפילו של אותה הזכיינית. הפעם כרפיק ידידיה, חבר קבוצת "קונדור" בריאליטי של קשת "אמזונס" (רביעי ושבת ב־21:00). את החיוכים המזויפים באולפן ב־1995 החליפו מריבות ומשימות בג'ונגל.
"שנים אני רואה 'הישרדות', ותמיד אני שואל את עצמי איך אני הייתי מתנהג בסיטואציות כאלה. אבל לא התחשק לי לא להתרחץ ולהיות רעב, ודיפדפתי את המחשבה. כשהגיעה ההצעה מ'אמזונס', אמרתי שאם לא מעבירים את כל היום רעבים, מזיעים ומסריחים, אז אולי זה מתאים לי.
"הלכתי לפגישה ואמרתי להם שאחשוב על זה. היה לי מין קול פנימי שאמר לי 'לך על זה', אבל הוא היה רגשי ולא רציונלי. הקול הרציונלי אמר 'אל תלך על זה, כי אתה נכנס לצרות'.
"מהנקודה הזאת התחלתי מסע של התייעצויות עם אנשים, עד שהגעתי למישהי שאמרה לי: בחרת בדרך הלב, בשבילך ריאליטי זה כמו אשרם. זה המקום לבדוק עד כמה התקדמת בדרכך הרוחנית.
"ניסיתי לבדוק אם כוחות החסד, האהבה וההכלה שניסיתי לפתח בכל השנים האלה יעמדו לי באתגר הפסיכי הזה. זה לא רק להיות בתוך קבוצה שיש בה פוליטיקה, בריתות, שקרים ובגידות, אלא גם מול המצלמות, שמסבכות מאוד את העבודה הרוחנית. אמרתי לעצמי, אתה מספיק גדול בשביל לעמוד בזה, ואם תיפול - אז פדיחה.
"הכל פה הוא אתגר של אהבה וקבלה עצמית, ואם אני מצליח לקבל את עצמי מעפן, אז זה ייצא בסדר גם בבית. אבל אם אתחיל להיות דו־פרצופי ולהכחיש את עצמי מעצמי, זו בעיה".
עם מי התייעצת?
"עם אנשים שהיו בכל מיני תוכניות ריאליטי. דיברתי עם משה פרסטר, שהיה ב'הישרדות', עם שי אביבי, ועם עוד אנשים שהם גם במדיה וגם חכמים. אברי גלעד, שהוא מבחינתי כמו אחי הבכור, אמר לי: 'לך. מצד אחד, תהיה צדיק, תבוא מהלב ותראה בכולם את מידת הזכות. אבל בשעת הדין תחתוך, אל תצא פראייר'. את החלק הראשון מילאתי, ואת החלק השני פחות.
"גם שי אביבי אמר לי: 'לך'. אפילו לא חיכה שאסיים לדבר. אמרתי לו, 'באמת? רועד לי התחת'. אמרתי לעצמי, אם שני אנשים גדולים ממני, שאני מחזיק מהם, אמרו לי 'לך', אולי הם יודעים משהו".
• • •
ידידיה נולד לפני 48 שנים בתור תמיר קמחי. בגיל 28 החליט להחליף את שמו הפרטי לרפיק. במשך 12 שנים קרא לעצמו רפיק קמחי, עד שבגיל 40, יחד עם הקידומת החדשה, החליט להחליף גם את שם המשפחה.
"כשאתה בוחר בדרך הרוחנית, אתה בדרך כלל מחליף שם", הוא מסביר. "זו מסורת מהודו. היום השם תמיר כבר לא רלוונטי, וגם לא מופיע יותר בשום מסמך. לפני שמונה שנים הורדתי עוד קליפה, ואין יותר תמיר קמחי. למרות שלא מזמן היתה לי מחשבה להחזיר שוב".
בכזאת קלות אתה משחק בשם שלך?
"בתפיסה שלי, כל מה שאתה נאחז בו מוביל לסבל שלך. אני מדפדף את עצמי הלאה. אני לא תמיר קמחי, וגם לא ידידיה. אני פשוט נשמה".
אתה יכול להבין למה זה מוזר?
"ברור, אני בן אדם שהחליף שמות פעמיים, ולכולם זה מוזר. אבל אין מה לעשות. אני לא אמנע מעצמי דברים רק כי אנשים עלולים לחשוב שאני מחורפן. יש לי מין משחק כזה של להחליף שמות, לבדוק שמות אחרים. אני חושב שלידידיה יש קארמה יותר טובה מאשר לקמחי".
יש סיכוי שתחזור לתמיר?
"למה לא? האמת זו הנשמה שלי, הרוח שלי, ואם הרוח תגיד, בוא נהיה שוב תמיר קמחי, נסגור איתו מעגל כי הוא היה בחור נחמד - אז כן. אבל אני חושב שאנשים יחשבו שהשתגעתי. כרגע אני מת על ידידיה".
שם של שלמה המלך.
"ואלוהים אהב אותו כידידיה וגם כשלמה. זה קצת של דוסים, אבל הוא משרת אותי טוב".
ומה רפיק ידידיה אומר היום על תמיר קמחי?
"אומרים שבן אדם מחליף את כל התאים בגוף שלו בכל שבע שנים. אז זה לא אני. אני מסתכל על תמיר קמחי הזה, ואני נזכר בתמימות שלו. הוא לא ידע כלום על העולם. הוא לא הכיר את עצמו".
בימי "תוסס" עם יעל אלמוג (במרכז) ורוית פררה. "הגישה היתה דודתית, חינוכית, ואני מרדן" // צילום: משה שי
הוא גדל בבאר שבע ובגיל 10 עבר עם אמו להתגורר בהרצליה, לאחר שהוריו התגרשו. אביו, אברהם, נפטר לפני כשנתיים עקב סיבוכי מחלת הסוכרת.
יש לו עוד חמישה אחים. בשנת 1998 הוא נישא לרישיקה, והם הביאו לעולם את איתי (16), בנו הבכור. "נורא התביישתי שהוא יראה אותי ב'אמזונס' חלש ובכיין ומסכן. חשבתי עליו הרבה בצילומים, פחדתי שיצחקו עליו בגללי.
"כשהתוכנית שודרה, הוא סימס לי: 'אבא, אתה מלך. אני גאה בך'. כנראה שטוב היה להכין אותו לפדיחה. ילדים רואים את העולם בשחור־לבן, וכאן התמונה מורכבת. פחדתי שהוא יראה רק צד אחד, אבל הוא אינטליגנטי וראה את התמונה כולה".
היום הוא נשוי בשנית לרותי (42), מורה ליוגה. הם מתגוררים בפרדס חנה עם שתי בנותיהם - תיאה (7) ואינדי (5). "הן קטנות מכדי לשמוע לכלוכים על אבא", הוא חוסך לי את השאלה.
"בלאו הכי אין לנו טלוויזיה בבית. אנחנו רואים את התוכנית באינטרנט יום אחרי. לפעמים אנחנו תופסים את השידור באיכות חרא, זה נתקע לנו. בפרק הכי עצבני שהיה, השידור נתקע, אז קמתי והלכתי לשכן לצפות אצלו".
את דרכו בעולם התקשורת התחיל כמפיק בגלי צה"ל. החברים שלו בתחנה היו דב גילהר, מרב מיכאלי ושתי חברותיו הטובות ששמו קץ לחייהן - מיכל ניב ולאה עוז. במהלך שירותו היה זה אברי גלעד שזיהה את הפוטנציאל ושלח אותו למחלקת קריינים, שאותה ניהל ארז טל.
"אברי עשה לי קורס קריינים של דקה וחצי. ישבתי בקול חנוק מול המיקרופון, ובמשך חמישה חודשים הייתי הכישלון של המחלקה. אנשים היו באים לארז ואומרים לו: 'תמיר קמחי הזה, אין סיכוי שהוא יהיה קריין'. הייתי פשוט חרדתי, עם קול ציפציף. היו נותנים לי לשדר רק ב־5 בבוקר, כי אף אחד לא מאזין".
לאט לאט הוא צבר ביטחון והפך לכוכב המחלקה. שידר תוכניות כמו "צו שמונה", "סבבה בבסיס", והשיא - מצעד העשור של 1989, ששודר גם בערוץ 2 הניסיוני.
• • •
הדרך לטלוויזיה היתה קצרה. הערוץ הראשון, המצליח באותם ימים, היה זה שהרים את הכפפה וליהק אותו להנחיית תוכנית הנוער "תוסס".
"הרייטינג היה היסטרי, אבל הגישה היתה דודתית, חינוכית. אני מרדן, קשה לי עם הממסד. לא יכולתי לסבול את הקיבעון המחשבתי של הערוץ הראשון".
אחרי הצבא הוא הלך ללימודי משחק אצל יורם לוינשטיין, וגם מהם פרש אחרי שנה. "הוא אמר לי, 'מה אתה עוזב? אתה טאלנט ואתה אחלה'. אמרתי לו שאני לא יכול לחייך כשעצוב לי. אין לי שום יכולת להיות שחקן. אני הכי what you see is what you get".
יכול להיות שאם היית מתחיל יותר מאוחר, דברים היו נראים אחרת?
"אם הייתי מתחיל כשאני יותר בשל. הייתי בן 21, וכולם הכירו אותי, וחשבתי שאני זה מה שהם אומרים. רק כשהגעתי למדיטציה גיליתי שיש שם ילד שאני לא יודע מי הוא. עשיתי שתי סדרות לערוץ 2 ועוד סיבוב הנחיה בלוויין, ואמרתי ביי.
"להיות ילד פלא זו קללה, וכל מי שהקריירה שלו מתחילה מוקדם מדי שיצפה לנפילה. אני מסתכל על הדור שלי, והרבה אנשים שהתחילו צעירים נטשו את תחום ה'להיות סלב'".
בגיל 26 ארז קמחי את חפציו ורכש כרטיס טיסה בכיוון אחד. היעד: הודו.
"שם גיליתי את המדיטציה והבנתי שהטלוויזיה מחזקת לי את הנוירוזה. יש משהו נוירוטי ב'תסתכלו עלי' ו'תאהבו אותי', וזה לא משרת את הנפש שלי. לעומת זאת, המדיטציה, עד כמה שהיא היתה קשה לטיפוס קשה ועצבני כמוני, היתה הריפוי.
"החלפתי את השם הפרטי, מתוך כוונה לעזוב את עולם הטלוויזיה. נגמר פרק, מתחיל דף חדש".
שנאת את הפרסום?
"זה הטריד אותי. האנשים, הטלפונים וההצעות, אהבת יתר ושנאת יתר. הייתי מבולבל מאוד, והפרסום לא תרם לכלום. אני בעצמי לא הייתי יציב. הייתי צריך שנים של מדיטציה כדי להתייצב".
כמה זמן מתוך השנתיים באשרם היית סאחי (צלול)?
"הכי סאחי. הרבה פעמים מה שקורה עם התהילה הוא שאתה מתבלבל והסמים לכאורה עוזרים לך להתמודד. בתעשייה היו עושים לידי הרואין, קוק ודברים נוראיים, אני לא נגעתי בזה. אבל סמים קלים כן, טריפים למיניהם. היתה לי תקופה שהייתי עושה באנגים כל היום. סטלן אמיתי. לפני שנסעתי להודו הייתי מכור".
בעצם ראינו אותך על המסך מסטול?
"לא הייתי מעושן, אבל לא הייתי סאחי. המדיטציה הפגישה אותי עם הסאחיות, כי זה באמת משעמם ומייבש לעשות מדיטציה. שם הבנתי שלעשן לא עושה טוב למדיטציה, זה דבר והיפוכו. שם הפסקתי לעשן, עד היום".
זה משהו שחסר לך?
"לא מזמן לקחתי MD במסיבה, וזה עשה לי ממש רע. אני כבר עדין מדי לדברים האלה. בקושי אלכוהול אני יכול לשתות. אם אני מעשן ג'וינט לעיתים רחוקות, אני יכול להתמסטל ולהתעלף. הייתי עכשיו בהופעה של דיפ פרפל ומישהו העביר לי ג'וינט, וכל ההופעה הייתי מעולף על הדשא. בגלל זה הצרחות ב'אמזונס' היו קשות לי".
מה מקומך בעולם הרוחני היום?
"ברוחניקיות אני במקום נישתי. בודהה זו נישה קטנה, מעטים באים לשם כי זה חומר כבד. רוב האנשים באים לרוחניקיות בשביל הטנטרה, חגיגות ובחורות. וזה בסדר, כי אם זו דלת הכניסה שלך להכיר את עצמך ולהגיע למצב של חסד, אז תיכנס מאיזו דלת שאתה רוצה".
מאיזו דלת אתה נכנסת?
"טנטרה, זוגיות, מיניות, מודעות דרך אהבה".
התפרעת?
"בשוליים של כל תופעה יש את השטויות, אבל הלב של הטנטרה הוא להגיע להארה דרך הזולת. קשה מאוד להיות במדיטציה עם אשתך כשכמה דקות קודם רבתם. להגיע להארה עם הזולת זה לתרגל מדיטציה עם מישהו, זה עולם שלם של טכניקות, שיש בהן גם אספקט מיני, אבל אם תבוא לפסטיבל הטנטרה שאני מפיק ('טנטריקס') בחודש הבא במצוקי דרגות, תגלה שיש הרבה דברים שהם לא מין, גם אם בקצה יש מתחם של עיסויים. המהות היא להתחבר לעצמך".
בתוך כל הסיפור הזה היית גם עם גבר?
"כן, פעמיים. בפעם הראשונה הייתי שיכור, ואמרתי, ננסה שוב. בפעם השנייה זה לא ריגש אותי. הרגשתי שאני צריך אישה. זו מבחינתי עוד פינה שסגרתי, איפה שיש לי ספק אני הולך ובודק, אין לי פחד. אין אבן בחיים האלה שלא הרמתי".
היה שלב שבו חשבת לחזור בתשובה?
"לא, בשום שלב. כל הדינים, המצוות והאלוהים, האבא שצופה עלינו מלמעלה ורושם אותנו בפנקס הקטן, לא מתאימים לי. אבל יש לי תפיסה חזקה של אלוקות. אני מת על ההוויה. אני רואה חסד בבתי חולים ובבתי אבות, ואני אוהב את הקיום הזה, גם בחולי וגם בגועל, ושבעתיים במקומות היפים - בטבע, בחתונות".
אז יש אלוהים?
"לגמרי, ואין לי בעיה לקרוא לזה אלוהים, למרות שאני רואה את הדברים קצת אחרת".
• • •
כשרפיק הגיע ל"אמזונס", הוא מצא את עצמו בתוך ימים ספורים מסתכסך עם חבריו לשבט דודו כהן ושחר כספי (שאותה כינה "פרחה"). בהמשך פורסמו בתקשורת טענות אנונימיות של משתתפים, שלפיהן הוא התנהג באלימות ובדו־פרצופיות.
"אני מאוד מנסה להימנע מלשון הרע ואני לא רוצה להגיד עליהם שום דבר רע, כי חלק מהם מאוד פגועים", הוא אומר. "איכשהו יצא שבמלחמה שהם פתחו הם הפסידו, כי אני יותר אהוב. זו תחושה לא נעימה, ויכול להיות שזה מה שגרם להם להשמיץ.
"ללכלך על בן אדם, ועוד באנונימיות? אם יש לך מה להגיד, לפחות תבוא בשמך ותגיד, 'אני שמעתי אותו אומר ככה וככה'. אבל כשהם מסתתרים מאחורי עצמם אין לי מה להתייחס להשמצות. בא לי להגיד להם 'נצור לשונך מרע', אבל כבר מאוחר מדי".
טענו שזרקת דברים, שהתנהגת באלימות.
"הרוב שקרים והשמצות. לא זרקתי שום דבר. אחרי שהתפרסם האייטם, אפילו התקשרתי לאילן לשאול אותו אם יכול להיות שזרקתי דברים באוהל ושכחתי את זה. הוא אמר שלא היו דברים מעולם.
"זה נכון שאני מתעצבן לפעמים, כמו כל בן אדם. זה כמו שאמרתי לשחר 'פרחה', והיא בחורה מה זה חמודה עם לב טהור".
אולי ממך ציפו להיות רגוע, וכל כעס שלך התפרש יותר בעוצמה?
"לגמרי. מבן אדם שמוקרנת עליו תדמית של אור ואהבה, לובש לבן, שנטי בנטי, לא מצפים שיהיה אנושי וכועס. אבל מה שרואים בתוכנית הזאת הוא שלרוחניק יש הרבה גוונים. שהוא לא רק אור ואהבה אלא גם נפגע, מרגיש קטן ויכול לקרוא למישהי פרחה.
"רוחניק זה לא מואר, אלא בן אדם רגיל שהחליט לבחור בחסד ובאהבה בכל פעם שהוא יכול. ולפעמים משתלט גם עליו הצד שיש בו שנאה. מאוד הצטערתי והתביישתי אחר כך, וראו את זה".
איך הרגשת כשקראת את האייטם על הטענות נגדך?
"זה כמו שמישהו יגיד שאתה פדופיל. כאילו, מאיפה הביאו את השטויות האלה?"
נפגעת?
"כלום, זה נעלם כלא היה. תראה, זה לא שכל כלי התקשורת נגררו אחרי הדבר הזה, על 'השד שיש בידידיה'. בכולנו יש שדים ובכולנו יש מלאכים, ושניהם באו לידי ביטוי בצילומים. אני יצור מורכב, מה שמכונה בשיעורי ספרות 'דמות עגולה'. אבל יש גם דמות שטוחה".
אתה רומז לשחר?
"מה שקרה לי עם שחר הוא שחשבתי שהיא דמות שטוחה, וכחבר לקבוצה ניסיתי לתת לה מתנה, שהיא לא רצתה לקבל. מצד שני, הייתי צריך לדעת מתי לתת את המתנות שלי.
"בגדול, המתנה שלי היא הניסיון להגיד לה שהיא יוצאת קצת שטוחה, ולהגיד לה שהצעקות האלה והקולולו יוצאים רע. כשכיניתי אותה פרחה זה לא היה השד שבי.
"בדיעבד, אחרי שעברו כמה ימים של המסע וכולנו נרגענו, התחילו לצאת גוונים יותר יפים. הייתי צריך לזכור גם שאנחנו בשלושת הימים הראשונים. אם הייתי ממתין קצת, יכול להיות שזה לא היה קורה".
התנצלת?
"יום אחרי ניגשתי אליה כשהמצלמות לא פעלו, למרות שביקשו מאיתנו לעשות הכל מול המצלמות, וביקשתי ממנה סליחה. רציתי ליצור אצלה אמון שההתנצלות שלי אמיתית, ולכן העדפתי בלי. לקחתי אחריות".
איך היחסים ביניכם היום?
"אנחנו אוהבים, אבל אנחנו לא בקשר".
עם מי אתה בקשר?
"עם ריי, אילן ותומר. אילן מבחינתי הוא יותר חבר. יש משהו בחברות שלו שהיא כמו של לוחמים.
ב"אמזונס". "מלא הודיה על השיעור הגדול שקיבלתי"
"יש בינינו פער של יותר מעשרים שנה לטובתי, אבל במובנים מסוימים הוא יותר בוגר ממני. בי תמיד יש את הילד הקטן שמחפש אח גדול, ולו יש את המנהיגות הזאת. אני מספר 2 מעולה. כשהייתי מספר 1 זה היה רע, הייתי מעליב אנשים, הייתי קפריזי. פעם פיטרתי צלם על הסט. בגלל זה אני סוליסט".
יכול להיות שאתה פשוט לא טוב עם אנשים?
"אני לא אלוף בשיח רגשי. לפעמים אני לא קורא טוב סיטואציות חברתיות, ויוצא שאנשים נפגעים ממני. אבל זה אף פעם לא מזדון. יש אנשים שטובים חברתית ויש אנשים שפחות. אני גם לא מצליח לשמור על קשרים לאורך זמן".
ועל הדרך אתה פוגע באנשים?
"אני אף פעם לא פוגע, הם נפגעים. אני יודע שלאורך החיים שלי באחד על אחד אני אחלה, אבל בקבוצות לא הבנתי את הקודים של בית הספר או של הקבוצה. במהות יש בי משהו שמזוהה עם השועלים, עם הקטנים".
אתה חושב שזה קשור לגודל שלך?
"כן, אני נמוך, ויום ההולדת שלי הוא בדצמבר. התחושה הזאת, של הקטן, ליוותה אותי תמיד. זה משהו שחזר על עצמו ב'אמזונס', ובגיל כמעט 50 לראות את הילד הקטן - זו היתה סגירת מעגל".
חוסר ההצלחה להשתלב בקבוצה נחשב בעיניך לכישלון?
"כשחזרתי מ'אמזונס' הרגשתי שאולי נכשלתי כשלא הצלחתי לאחד את הקבוצה ולהביא את המתנה שלי בתור מנחה קבוצות ואחד שיודע להמיס לבבות".
היה קשה לצפות בזה?
"להפך, כשראיתי את התוצאה גיליתי שמלאכתו של צדיק נעשתה בידי אחרים, ובראי של העריכה, הכל בסדר. אני לא צריך להיות כזה מתנצל, כי באמת נעשה פה עוול. הרבה אנשים אמרו לי, 'אני במקומך הייתי דופק מכות', או 'למה לא יצאת עליהם בחזרה?'. אבל זו לא דרכו של החסיד. החסיד תמיד לוקח אחריות, גם אם החלק שלו הוא חמישה אחוזים".
הצטערת שהלכת?
"ממש לא. הייתי מלא הודיה על השיעור הגדול שקיבלתי. בעבודה עם הפסיכולוג שלי זיקקתי את השאלה 'למה הייתי במקום כל כך נמוך? מה בתוך הפסיכולוגיה שלי היה זקוק לתחושת הלא אהוב?'"
ומה ענית לעצמך?
"זה משהו שקשור לילד הקטן, הנמוך, שלא רואים אותו. היה שם שיחזור של כל ההרגשה הזאת, ומבחינה רוחנית, השיחזור הזה הוא תיקון. הרבה פעמים, כשאתה מגיע לאותה סיטואציה אבל כבוגר, אתה מסתכל עליה אחרת. סגרתי מעגל".
בשעת צפיית שיא.
"לכאורה חבל שזה היה בפריים טיים, אבל עובדה שלא יכולתי לעשות את זה בעולמי הרגיל. הייתי צריך להגיע לגיל הזה עם הילד הקטן והדחוי, לפתוח אותו בפריים טיים ולגלות שאני מקבל אהבה, כי הרבה אנשים מזדהים עם הילד הדחוי.
"בשורה התחתונה, הדרך של החיים היא פלאית. היתה לי קריאה פנימית לעשות את זה, כולל איבוד האנונימיות וכולל הטוקבקים המרושעים, ואמרתי, קטן עלי. עם כל זה שאני מרגיש שיצאתי מעפן, לא חזק ולא מנהיג, אני חושב שמשהו באיך שאני עובר הוא אותנטי".
איך אתה מסביר את זה?
"את מלכי הכיתה רואים הרבה בטלוויזיה, אבל את המסכן שמודע לזה שהוא מסכן רואים פחות".
חשבת שתחזור לטלוויזיה דרך ריאליטי?
"אני לא חושב שחזרתי לטלוויזיה. יש לי עולם, יש לי חיים ואני לא אדם ציבורי. אני מתפרנס מהנחיה של קבוצות, מהפסטיבל שאני מפיק וקצת משני הספרים שכתבתי".
• • •
מה התגובות שאתה מקבל ברחוב?
"המון אנשים מדברים איתי. חוץ מהילדים, שהם הטרדה והם רוצים להצטלם וחתימות ואין לי כוח לזה, רוב התגובות שאני מקבל מאנשים ברכבת או באוטובוס הן אוהבות. פתאום יושב מולי מישהו ואומר לי, 'אתמול היית בטלוויזיה', ואז מתחיל לדבר איתי על דודו ועל שחר ועל הצפרדעים. זה בן אדם, לא מעריץ לברוח ממנו.
"אני זוכר שראיתי את הסידרה של יהודה לוי ואמרתי לעצמי, איזה מזל שיצאתי מזה אז, כשהייתי תמיר קמחי, ואיך לא בא לי לחזור לזה".
מה היית עושה אחרת?
"אני לא מתווכח עם המציאות. יש לי סיסמה: 'זה זה זה'. אני רואה את הכל מדויק, גם את הריב וגם את ה'פרחה' וגם את העובדה שזה שיסע את הקבוצה. אתה לא יכול להוציא אלמנט אחד ולהגיד, אם זה לא היה קורה, אז ככה וככה.
"בגדול לא הייתי משנה כלום, למעט דבר אחד. דודו כל הזמן צעק עלי, ואני הפניתי אליו את הלחי השנייה. יכול להיות שהייתי צריך לצעוק עליו גם, 'יא חתיכת אלים, צא מהקורבנוּת'".
היו רגעים שבהם נהנית?
"מול הג'ונגל נהניתי מאוד".
אתה רואה את עצמך חוזר כמנחה לערוץ 2?
"לא, טוב לי בנישה שלי".
תוכנית בוקר?
"לא. פעם שיכנעו אותי מאולפני הרצליה לבוא לאודישן, ולמרות שידעתי שאני לא רוצה, הלכתי והייתי גרוע. אני מתבונן אל תוך השעמום, ובטלוויזיה מנסים לברוח מהשעמום. לכן לא נראה לי שיש משהו שיתאים לי".
תוכנית רדיו?
"בכיף, סיפורים ומוסיקה. יש לי ערימות של סיפורים. אספתי סיפורים כל החיים שלי".
תסכם לי אותם בפיסקה.
"רפיק ידידיה, פעם רפיק קמחי, מנחה שובב ותוסס, עזב את חיי הזוהר, עבר לגור באשרם במדבר, החליף שֵם, חזר לאשרם, הפיק פסטיבלים, עשה ילדים, עזב ונעזב, הלך לאיבוד, כמעט מת מבפנים, נשאר בחיים, ולמד להיות מאושר בחלקו".
לא היית מאושר?
"לא הייתי מאושר בכלל, וכל הזמן שאפתי להיות מאושר באופן מוחלט, שזה סוג של אשליה שמוכרים לך בדרך הרוחנית - שיום אחד תהיה 'מואר'. אנשים מכל העולם מחפשים את ההארה הזאת, ועם השנים הבנתי שאין דבר כזה אושר. יש 'להיות שמח בחלקך'. מה זה אומר? לראות מה החלק שלך, לזהות אותו ולעבוד איתו. יש אישה, יש קריירה, יש בעיות קשב, ותכיר בזה ותהיה מבסוט ממה שיש".
erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו