זה לא היה המבצע הכי מפואר במלחמת לבנון השנייה. למען האמת, זה היה מבצע שלא השיג את מטרותיו. ולמרות זאת - זה היה אחד המבצעים המרשימים שידעה המלחמה המאוד־לא־מרשימה שהיתה כאן לפני עשר שנים. מרשים לא בגלל התוצאות, כאמור, אלא משום הדרך שבה הוא נוהל גם כשהכל התנהל הפוך מהמצופה ונדמה היה שהוא יסתיים עם שורה תחתונה מרה במיוחד.
מקצת מפרטי המבצע הזה פורסמו בזמן אמת, בעיתונים ובספרים שנכתבו לאחר סיום המלחמה, אבל רק כעת, בחלוף עשר שנים מהמלחמה, מסופרים הפרטים במלואם, בגוף ראשון, מפיהם של משתתפי המבצע - המפקדים שהיו באותו לילה בפאתי צור, נלחמים לחזור הביתה בשלום כנגד (כמעט) כל הסיכויים.
שש שעות הפלגה
ב־3 באוגוסט 2006 בצהריים, 11 ימים לסיום המלחמה, התקבל מודיעין על מיקומם של מפקדי שטח בכירים בחיזבאללה. כעבור זמן קצר התחדד המודיעין לגבי בכיר ספציפי, שהיה אחראי לירי רקטי לעבר ישראל, לרבות לאזור חדרה, שהותקף אז לראשונה. תחת המאמץ לגבות מחיר מחיזבאללה, וגם לנחול הישג תודעתי, הוחלט שלא לחסל את הבכיר מהאוויר אלא לחטוף אותו מהדירה שבה שהה ולהביאו לישראל, בתקווה שהוא גם יספק מידע איכותי על האויב.
המשימה הוטלה על שייטת 13. בנוהל קרב מקוצר של פחות מחמש שעות הוכן המבצע, בהשתתפות עשרות לוחמים (מרביתם סדירים ומקצתם מילואים). מאז מבצע "כחול וחום" בנועיימה, בדצמבר 88', לא ביצעה השייטת מבצע בסדר גודל כזה. לכן גם הוחלט לשלוח אליו את כל צמרת הפיקוד ביחידה: המש"ט, אל"מ ארז נבו, תוכנן להתמקם עם החפ"ק שלו על החוף; מפקד פלגת הלוחמים, סא"ל רפי מילוא, מונה לפקד על הכוח הפורץ; ומפקד פלגת האימונים, סא"ל ג', היה אחראי לכוח האבטחה. שניים ממפקדי הצוותים הלוחמים היו פ' ו־ר'.
"יער הנגב" - זה שם הקוד שניתן למבצע. בגלל לוחות הזמנים בוצע נוהל הקרב בזריזות; הרצון היה להישען על ליל חושך מלא אחרון. התדריך המסכם נעשה כשהלוחמים עומדים ב־ח' ברחבת המסדרים. משם הם המשיכו לכלים - ולים. שש שעות הפלגה עד לחופי צור, שם הם התבשרו שהמודיעין אינו מספק לביצוע.
הכוח חזר לבסיס, שש שעות הפלגה נוספות, ולאחר מנוחה קצרה התיישב לתכנן מחדש. בינתיים הצטבר עוד קצת מידע, שהוביל להחלטה לצאת שוב בלילה הבא. היעד המרכזי נותר כשהיה, וזה תיאורו כפי שנמסר ללוחמים: גבר גדל גוף, בגובה 1.90 מ', שמן עם זקן. בגלל מימדיו החריגים של היעד נבחר מ', לוחם גדל-גוף, להיות זה שיעמיס את החטוף על כתפיו וייקח אותו בחזרה לארץ.
ב־19:20 בערב יצא הכוח שוב צפונה. שוב שש שעות הפלגה, שוב התמקמות מול חופי צור, שוב המתנה לאישור לבצע. בשונה מהלילה הקודם, הפעם ניתן אור ירוק למרות שכבר נוצרה בעיית אור ירח. הכוחות הוזהרו לעמוד בלוחות הזמנים כדי להספיק לעזוב את לבנון בזמן; המודיעין ידע להתריע שהמחבלים בשטח מצוידים בטילים נגד כלי טיס, והיה ברור שפינוי אווירי עלול להיות בעייתי.
הנחת העבודה היתה שהכוח יתגלה מייד עם הנחיתה על החוף, וייאלץ להילחם בדרך אל היעד. בפועל זה לא קרה; איש לא זיהה אותם. בשעה 00:18 התמקם הכוח על החוף, הותיר מאחור את החפ"ק והמשיך לכיוון היעד - תנועה של כמה מאות מטרים, דרך פרדס ולתוך שכונה עוינת.
תצלום לילה במבצע // צילום: מתוך המבצע, באדיבות חיל הים
בהליכה הזאת התבררה בעיה ראשונה: המודיעין לא התריע כי הפרדס לא טופל. ההליכה התבצעה בתוך סבך של צמחייה בגובה של למעלה מהמותניים, ובשלב מסוים נאלצו הלוחמים להניח יד אחד על השני כדי להצליח להתקדם במהירות. התוצאה: הכוח הגיע לשטח הבנוי בשעה 02:20, עשרים דקות מאוחר יותר מהמועד האחרון שנקבע כאפשרי לביצוע.
למרות זאת, החליט מפקד השייטת להמשיך במבצע. תוך כדי תנועה התקבל מידע כי היעד לא נמצא בדירה המקורית, אלא בקצה מרוחק של השכונה (מה שהאריך עוד יותר את המבצע). גם המידע הזה לא היה שלם; לא היה ברור באיזו דירה בבניין הוא שוהה.
הכוח עבר לתנועה בפאתי השכונה, בין הבניינים, בעיר עוינת, שורצת מחבלים. הרחובות היו מוארים בפנסי רחובות, אבל שוממים. אולי היתה זאת המלחמה שהבריחה את כולם לבתים, ואולי השעה המאוחרת. התנועה היתה מהירה מאוד, כשהלוחמים נשענים על ניסיון מצטבר של פעילות בסימטאות דומות בערים הפלשתיניות במהלך שנות האינתיפדה השנייה.
השכונה הלבנונית דמתה לאלו ביהודה ושומרון: בתים על עמודים, למטה חניה למכוניות, למעלה דירות, חלקן מוארות. הכוח נע בין החניות, גלוי כמעט לחלוטין, ובכל זאת - לא נחשף. כמה מאות מטרים של הליכה עד למבנה בן 5-4 קומות, שבו (על פי המודיעין) שהה היעד.
הכוח של רפי מילוא נערך להיכנס למבנה, כשהכוח של ג' איבטח אותו היקפית. בגלל לוח הזמנים הצפוף היה ברור לכולם שיש הזדמנות אחת וזהו: אין זמן להתברבר ולחפש במבנים נוספים. הצוות של ר' התכונן להסתער על הדלת הראשונה, כשאחריו חיפה הצוות של פ' בגרם המדרגות. "מוכן לפרוץ", הודיע ר' בקשר; על פי הנוהל - לפני שמשתמשים בערכת פריצה "חמה", שכוללת שימוש בכוח - פשוט בודקים אם הדלת פתוחה. ר' לחץ על הידית, והדלת נפתחה.
הלוחם י', שעמד בדלת עם ר', דיווח שהוא מזהה אפוד ו־4 רובי קלצ'ניקוב. הוא קיבל אישור להיכנס לדירה, ומייד דיווח שוב: על הספה, הוא אמר בלחש, ישן גבר גבוה, כ־1.90 מ', עם זקן, כשלידו רובה נוסף. כמה לוחמים נוספים נכנסו לסלון והקיפו את המיטה. הם כפתו את האיש, שהתעורר בהפתעה. "הוא בידינו", דיווח הכוח, במה שנראה כמו בינגו מושלם.
הרימון פגע במשקוף
ג', שהיה אז מפל"ג האימונים, הוא היום מפקד השייטת. פ', שפיקד על אחד הצוותים, הוא מפל"ג הלוחמים - היחידה שמבצעת את רוב הפעילות המבצעית בשייטת; ר', שפיקד על הכוח שפרץ לדירה, הוא רואה חשבון באזרחות (ומילואימניק של השייטת). עכשיו הם משחזרים בפרוטרוט את אירועי אותו לילה דרמטי, שכאמור - ברגע ההשתלטות נראה כמו מבצע מושלם.
"הבחור שהשתלטנו עליו הוציא ציוץ", משחזר ר'. "כעבור רגע נפתחה דלת בקצה המסדרון, ומישהו הציץ עלינו. צעקתי לו בערבית להרים ידיים ולגשת אלינו, אבל הוא טרק את הדלת ורץ פנימה".
סא"ל פ', שהיה מפקד צוות במבצע. "למרות התנאים הקשים, חתרנו למגע" // צילום: יהושע יוסף
לכוח לא היו מפות של הדירה או מודיעין מוקדם עליה, ולא ממש מושג מה ומי נמצאים בה. הדבר הבא שקרה, בחלוף שניות, זה צרור בתוך הדירה, שלא פגע בלוחמים שהסתתרו מאחורי מחסה. ר' הורה לאחד הלוחמים שלו לזרוק רימון, אבל הרימון פגע במשקוף הדלת, חזר לחדר שבו היו הלוחמים ופצע כמה מהם, כולל את ר' עצמו שספג רסיסים. "מההדף עפתי למרכז החדר", הוא מספר. "זה גרם לכך שלא הייתי מוגן יותר, וגם הייתי עם הגב לכל ההתרחשות".
באותן שניות ירה המחבל שהסתתר בדירה צרור נוסף. אחד הכדורים פגע ב־ר' בין האפוד לשכם מצד שמאל, חצה את החזה באלכסון, ניקב את הריאה הימנית ויצא דרך יד ימין. "הרגשתי שחטפתי בומבה בגב, ואז זרם בכל הגוף. אמרתי שנפגעתי, וחזרתי להסתתר מאחורי מחסה".
המחבל שירה את הצרור דילג בינתיים למטבחון בדירה, והמשיך לירות משם לעבר הכוח. בתגובה, נזרק לעברו רימון נוסף, שהתפוצץ במטבחון והרג את המחבל, אבל גם גרם לפיצוץ של בלון גז שיצר הרס מוחלט בדירה. באותו זמן מחבל אחר שהיה בדירה ניסה להימלט דרך אחד החלונות, אבל זיהה את כוח האבטחה שעמד מחוץ למבנה. הכוח נמנע מלפתוח לעברו באש מחשש שמדובר בלוחם שייטת, והמחבל ניצל את ההשתהות, ירה, ופגע לאחד הלוחמים בראש. הכוח השיב אש והרג את המחבל, שנשאר תלוי על החלון, חצי גוף מחוץ לדירה וחצי גוף בתוכה.
ההיתקלות התרחשה בשעה 03:16. לכוח היו שני פצועים קשה: מפקד הצוות ר', ולוחם המילואים א' שנפגע בראשו, ועוד כמה פצועים קל מרסיסים. הדירה עצמה נהרסה מפיצוץ הרימון, וגרוע מכל - הלחימה עוררה לחיים את השכונה כולה. המטרה היתה להגיע במהירות האפשרית לחוף ולנתק מגע, לפני שהאור יעלה בחמש בבוקר. "בשלב הזה הבנו שפינוי דרך הים לא יהיה כי פשוט לא נספיק", אומר ג'. "התחלנו בנסיגה תחת אש, תוך שמטוסי קרב ובהמשך גם מסוקים תוקפים ומחפים עלינו".
בכך לא תמה הדרמה. ביציאה מהדירה, כאשר מ' סוחב את המחבל, הגיח לעברם אחד מלוחמי השייטת, שבלהט האירוע ירה צרור והרג את המחבל. אחד הכדורים גם פילח את ידו של מ', שהתווסף לרשימת הפצועים המתארכת. אגב, בדיעבד התברר שהמחבל שנהרג לא היה האיש שאותו חיפשו לוחמי השייטת; הוא (כמו גם ההרוגים הנוספים בדירה) היה אמנם פעיל חיזבאללה מוכר, אבל לא הבכיר המבוקש, שייתכן כי הסתתר בדירה אחרת באותו הבניין, שהיה חלק ממתחם עורפי של חיזבאללה שאליו הגיעו המפקדים והלוחמים לנוח ולהירגע מהלחימה.
בגלל הפציעה של ר' עברה ההובלה אל פ' והצוות שלו. ביציאה מהמבנה נזרק לעברם מטען, ראשון מבין רבים. "מייד נתנו הוראה להחשיך את האזור, כי בתנאי חושך - עם אמצעי ראיית הלילה שלנו - היה לנו יתרון משמעותי", מספר פ'. תוך כדי ההתנתקות קפץ לעבר הכוח מחבל שהיה לבוש במדי חייל, כשהוא צועק "מין הדא?" המיתולוגיה של השייטת מספרת ש־פ' השיב לו בערבית "הדא פ'" לפני שהרג אותו; פ', אגב, מכחיש את הסיפור, אבל זוכר את המחבל, ואומר שאחד החיילים בכוח הוא שירה בו.
דילמה בלב הפרדס
הנסיגה מהשכונה בוצעה באיטיות, בנתיב אחר מזה שבו הגיע הכוח אל היעד, כשהלוחמים נושאים עימם את הפצועים על אלונקות לעבר הפרדס והסבך, ודרכם אל נקודת טיפול בנפגעים. 40 דקות נמשכה הדרך, כשבכל הזמן הזה נשאר ר' בהכרה מלאה, מודע למצבו. "אני יודע שנפגעתי בחזה ושמשהו לא בסדר בריאות, כי הרגשתי שאני נושם בועות", הוא מספר. "כל הדרך נראתה לי כמו סצנה מהסרט 'בלק הוק דאון'. ירי מכל הכיוונים, מטענים מתפוצצים, וברקע חיל האוויר תוקף. בלאגן מוחלט".
שכונות שדומות לאלו שביו"ש. אזור מופצץ בעיר צור, במהלך מלחמת לבנון השנייה // צילום: אי.פי
בינתיים מתחיל אחד החובשים בכוח לטפל ב־ר', עד שהוא חובר אל רופא השייטת, ד"ר תמיר. ר' מספר לרופא מה קרה, ושמשהו לא בסדר אצלו בריאות. "רק כשראיתי את התגובה של הרופא התחלתי לדאוג באמת", נזכר ר'. תמיר לא משתהה הרבה, וללא אילחוש מחדיר ל־ר' נקז חזה (טרוקר). "את הצעקה שלו אי אפשר היה לפספס", משחזר פ'. "היה לנו ברור שאין הרבה מה לעשות עם הלוחם שנפצע בראש, רק להתפלל שהוא יגיע בשלום הביתה. המאבק היה על ר': להציל את החיים שלו".
ג' זוכר שהטיפול ב־ר' התבצע בשקט מוחלט, חוץ מהלחימה מסביב. בשלב הזה ר' מרגיש שהוא לא מצליח לנשום ומאבד הכרה. מפקדי הכוח, שחוששים כי עוד מחבלים יגיעו לשטח, דורשים להתפנות לארץ. כאמור, פינוי דרך הים כבר לא מהווה אופציה מעשית, גם בגלל הזמן שדרוש לשחייה ובעיקר על רקע הצורך לפנות במהירות את הפצועים לבית חולים.
חיל האוויר, שערוך באוויר עם שני מסוקי יסעור לפינוי, לוחץ לצאת מהשטח לאלתר ומבהיר שלא ינחת באור יום, מחשש שהמסוקים ייפגעו מטילים. מנגד, דורש הרופא עוד זמן כדי לבצע ב־ר' צנרור קנה (אינטובציה), שתבטיח מעבר חופשי של אוויר אל הריאות. בשטח מתנהל ויכוח, כשהכוח דוחק לפינוי מחשש שהמתנה נוספת תגלוש לאור יום ותהפוך לקרב התבצרות ממושך בשטח אויב, והרופא מבהיר שעצירת הטיפול הרפואי תעלה בחייו של ר'. "אתה שומע את ר' מחרחר ויודע שהרופא צודק, שהוא הולך למות", אומר ג', "אבל אתה גם רואה מה השעה וברור לך שאם אתה לא עף משם עכשיו אתה עלול להישאר להילחם שם עד למחרת בלילה. הדילמה הזאת, שם, בפרדס בצור, היא הדילמה הכי קשה שזכורה לי מהשירות בצבא".
בשלב הזה מתערב בקשר מי שהיה אז סגן מפקד השייטת, דרור פרידמן (היום תא"ל וראש מספן ים בחיל), שישב בבור בקריה. הוא פוקד על הרופא להפסיק את הניתוח, ועל הכוח לנתק מגע ולחזור לארץ. "עדיף לנו הרוג אחד מאשר ארבעים", הוא אומר, במשפט שחרות עד היום בראשו של כל מי ששמע את ההנחיה.
הכוח מנתק מגע ורץ אל המסוקים, כשבדרך הוא תוקף נגמ"ש של צבא לבנון שירה לעברו. בכל הזמן הזה ממשיך הרופא לנתח את ר' בקור רוח יוצא דופן, תוך כדי תנועה; במהלך הנסיגה הוא מצליח לבצע אינטובציה חלקית, וכמה דקות לפני חמש בבוקר ממריאים המסוקים - אחד עם הפצועים לרמב"ם, והשני עם הלוחמים בחזרה לבסיס השייטת בעתלית. ג' זוכר שהסתכל מהמסוק וראה אור ראשון עולה מעל הבתים של צור, והתפלל שלא יפגע בהם טיל.
"הוכחנו שזה אפשרי"
ג' ו־פ' חזרו לחדריהם, כל אחד והמחשבה על הפצוע קשה "שלו". פ' ו־ר' היו מפקדי צוותים מקבילים, חברים ושותפים לחדר; ג' ו־א', שנפצע בראשו, היו בני אותו המחזור בשייטת. א' היה איש שב"כ שגויס למילואים והצטרף לכוח; ג' זוכר שהמחשבה שליוותה אותו עם החזרה לארץ היתה שהותיר את אשתו ללא ילדים. ר' טופל במסוק, הגיע לרמב"ם ושם טופל בהצלחה. יומיים שכב מחוסר הכרה, אך כעבור שבוע כבר היה בבית. אחרי השיקום חזר לשייטת, ומשרת בה כיום במילואים (אם כי בגלל הפגיעה בריאות אסור לו לצלול). א' נותח בראשו; הלסת שלו שוקמה, והנזק היחיד שנגרם לו הוא עין שאיבד בלבנון.
בינתיים, בשייטת, התחיל תחקיר האירוע. כדרכה של היחידה זה היה מופע של הלקאה עצמית: מה נעשה נכון ומה לא, מה קרה בתוך הדירה והאם היה אפשר לצאת ממנה בלי לעורר מהומה שלמה.
למרות שהמבצע לא הסתיים בהצלחה המקווה - היעד המרכזי לא נתפס, שום מחבל לא נלקח בשבי, לשייטת היו לא מעט נפגעים - הוא סוכם בחיוב. "הוכחנו שזה אפשרי", אומר ג'. "למרות התנאים הקשים, לוח הזמנים התובעני, היעדר המודיעין, ההפתעות בשטח והנפגעים - חתרנו למגע ולהשגת המטרה, והפתענו את חיזבאללה בעורף שלו".
לקחי המלחמה של היחידות המיוחדות
כמו מלחמת לבנון השנייה כולה, גם חלקן במלחמה של היחידות המיוחדות לא ייכנס לפנתיאון. סיירת מטכ"ל, שלדג ושייטת 13 הגיעו למלחמה ללא מבצעים ויעדים שהוכנו מראש, ולמרות שגילו נכונות, מוטיבציה ויכולת אלתור מרשימה - הופעלו באיטיות ובחוסר יעילות.
רק כאשר עלה בשלהי המלחמה רף התסכול בצד הישראלי, ועימו הלחץ אצל מקבלי ההחלטות, שוחרר מעט הרסן ויחידות המ"מ נשלחו לפעול. חלקן הספיק לבצע יותר מבצעים, חלקן פחות, אבל הסך־הכל היה מאוד לא מרשים; ייזכרו ממנו בעיקר שתי פעולות: האחת של סיירת מטכ"ל ושלדג בבעל בק (מבצע "חד וחלק", שבו נהרגו כמה מחבלים ונלקחו כמה שבויים, ובעקבותיו הודחו כל מפקדי חיזבאללה בגיזרה), והשנייה של שייטת 13 בצור (שלא השיגה את יעדיה אך זכתה בהוקרה בגלל הדבקות במשימה; רופא היחידה, ד"ר תמיר, אף קיבל את עיטור המופת על הניתוח מציל החיים שביצע ב־ר'). פעולה שלישית בוצעה במהלך הפסקת האש, ובה נהרג סא"ל עמנואל מורנו.
לקחי המלחמה חייבו שידוד מערכות עמוק גם בכל הנוגע לאופן הפעלתן של היחידות המיוחדות. חלקם הראשון של הלקחים נגע לשיגרה: לציוד, לאימונים, להכשרות. חלקם השני למבצעים: היחידות הללו מעורבות עד צוואר במב"מ - המערכה שבין המלחמות, אותן פעולות שנועדו לפגוע באויב וביכולותיו ולאסוף מודיעין. החלק השלישי נוגע למלחמה: מטרות שלא יגובשו, מודיעין שלא ייאסף, יכולת שלא תיבנה - לא יוכלו לפעול ביעילות בחירום.
מי שאמונה על כך היא בעיקר מפקדת העומק, שהוקמה אף היא כלקח ממלחמת לבנון השנייה (ומהפעילות במב"מ). תפקידה לבנות כוח בשיגרה, ולהפעילו בחירום - בדגש על פעולות מ"מ בעומק ובעורף האויב. על הקברניטים - בדרג המדיני ובצמרת צה"ל - יהיה לקבל את ההחלטות, ולאפשר ליחידות הללו לפעול; לא רק משום ההישג שביכולתן להביא (המבצעי והתודעתי), אלא כי אין באמת היגיון שטובי הלוחמים והאמצעים לא ינוצלו כראוי בזמן אמת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
