15 שנים של סיוט

שרית (31), אחותה התאומה של עדי יעקבי, מביאה את בתה אולי לסבתא בטי. "טטה, טטה", צוהלת לקראתה הפעוטה, כמעט בת שנתיים. בטי משחקת איתה ברכות. "אלה הרגעים הכי טובים שיש לי בחיים. לי היא קוראת טטה, לשרית 'מיה', שזה 'שלי' בספרדית. כשגילו לי את הסרטן, אולי היתה בת פחות משנה. לא יכולתי להחזיק אותה, אפילו לא הצלחתי להחליף לה חיתול. במצבים הכי קשים שלי במחלה, היא נתנה לי את הכוח לחיות. הייתי כבר בין חיים למוות, הכימותרפיה הורגת אותי. היו פעמים שנשברתי לגמרי, ואולי נתנה לי מעט אוויר. אני רוצה להספיק עוד לראות את עדי שלי לפני מותי".

שרית אומרת שעדי מאוד חסרה לה. "יש לי עדיין תקווה שהיא תופיע כאן יום אחד, עכשיו, בגיל 31. החיים שלי יכלו להיות מושלמים אם עדי היתה חוזרת אלינו. בראש שלי יש אותה עדי, אותה תמונה שלה כאחותי מגיל 16, עם המשקפיים והחיוך השובב הזה שלה".

אבא יוסי אומר שהוא דווקא מפחד מהפגישה עם עדי, שנעלמה ביום שישי אחד לפני 15 שנים בדיוק, חודש לפני שחגגה את יום הולדתה ה-17, ומאז כאילו בלעה אותה האדמה. "יש לי רתיעה כזאת שהיא פתאום תופיע כאן. מה אני אגיד לה? 'איך את לא מתביישת לעשות לנו דבר כזה? את יודעת כמה סבלנו כאן כל השנים-...' אני לא בטוח שאשרוד מפגש כזה. יכול להיות שאמות אחריו. אני כל כך מתגעגע לבת שלי".

אתה חולם עליה בלילה-

"היה לי פעם חלום מאוד חזק עליה. היא חזרה, ראיתי אותה. אני ממש זוכר איך אני נופל ומת בחלום. ואני זוכר שהרגשתי טוב. זה היה כיף למות ככה. מצד אחד יש לי לא מעט דברים טובים לחיות עבורם - בתי שרית, הנכדה שלי, בת זוגי. מצד שני, אני לא יכול לשכוח איך הרגשתי נפלא שאם צריך למות, זה יהיה רגע אחרי שעדי תופיע בחזרה".

בהתחלה הלך לים כדי להתפרק. "בתקופה אחרי שהיא נעלמה הייתי עומד שם וצורח בטירוף. רק ככה יכולתי קצת להירגע. היום, אחרי העבודה אני הולך לחדר כושר, מתאמן שם רצח וחוזר הביתה ממוטט. בשלב מסוים החלטתי שאני מחליף פיוז. שאני לא חושב על זה. לא חושב אם היא חיה או מתה, לא חושב מה קרה לה, לא רוצה לחשוב".

שש בערב, רחוב קינג ג'ורג'

5,482 ימים ולילות חלפו מאז שהנערה הצנומה עם השיער החלק הקצר, המשקפיים והחיוך השובב נראתה בפעם האחרונה. זה היה בשש בערב ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב, כשהיא מנסה לתפוס טרמפ לחברתה בנתניה. בדף הנעדרים הרשמי של משטרת ישראל כתוב שגובהה 1.65 מטרים, מבנה גופה רזה, שיערה חום חלק. עדי יעקבי הותירה אחריה תעלומה מורכבת וכואבת, המון שאלות, ולמעשה, שום קמצוץ מידע.

בטי (58), האם שנלחמת מאז להביא "אפילו קצה של שערה, לא של חוט", נראית מותשת. שיבה זרקה בשערה. עיניה כבויות, גופה חלש. גורם בכיר במשטרה, המכיר היטב את התיק הפתוח, אומר שהחוקרים היו מעורבים בו רגשית. שלא יכלו לעמוד מנגד למראה זעקת השבר של האם.

כל כך הרבה עברה המשפחה ב-15 השנים האחרונות. שרית התחתנה עם נועם, נולדה לה תינוקת יפה. בטי חיה עם בן זוגה בני בדירה שבה גדלה עדי, הפכה לסבתא וחלתה בסרטן. בכל כוחותיה היא מנסה להחזיק מעמד עוד קצת. אולי תזכה לראות שוב את בתה, שנעלמה מחייה באחת. יוסי חי כבר שנים רבות בדירה אחרת עם בת זוג.

פעם הם היו ארבעה: יוסי, בטי, והתאומות שרית ועדי. בטי הגיעה מבואנוס איירס ב-1973. יוסי גדל בתל אביב. שם הכירו ונישאו. יוסי מחזיק כבר 30 שנה חנות למשקפיים ברחוב אבן גבירול, בטי עבדה בסוכנות נסיעות. התאומות נולדו בניתוח קיסרי בהפרש של חמש דקות. ראשונה יצאה לאוויר העולם שרית, במשקל 2.950 ק"ג, אחריה הגיחה עדי, במשקל 2.650 ק"ג. בטי אומרת שרק אלוהים יודע איך סחבה אותן בבטן במשקל כזה, שלא היניקה אותן ונתנה להן 16 בקבוקים ביום. "היה לנו בית נורמלי, שתי ילדות חמודות, אחת שובבה - עדי, ושרית פחות. תמיד הקפדתי שלא ילבשו בדיוק אותו הדבר, שלא כל דבר בחיים שלהן יהיה זהה". בגיל שנתיים הבחינה האם שעדי מתקרבת כל הזמן למסך הטלוויזיה. "עשינו בדיקות והתברר שהיא צריכה משקפיים. לא היה לה קל עם זה, כל הזמן הייתי צריכה לעודד אותה שהיא יפה", מספרת האם.

שרית אומרת שהיו קרובות מאוד. "אמנם הלכנו כל הזמן מכות, היא הרביצה לי לא מעט, אבל היינו הרבה יחד", היא מחייכת.

כשנתיים לפני ההיעלמות של עדי, יוסי ובטי התגרשו. יוסי עזב את הבית במרכז תל אביב, אבל הקפיד לארח את הבנות לארוחה בכל שישי בצהריים. "ביום שישי, 13 בדצמבר 1996, הבנות היו אצלי. הכל היה נראה רגיל. אני זוכר ששאלתי את עדי למה היא מסתובבת עם שתי קופסאות סיגריות, אז היא אמרה לי שהיא הצטיידה, כי הגבילו את השעות של הפיצוציות".

אחרי הארוחה הלכו הבנות להסתובב קצת בשינקין. לקראת ערב נפרדו, עדי אמרה לשרית שהיא מתכוונת לנסוע לחברתה בנתניה, שאותה הכירה בתיכון בתל אביב. וזהו. מאז לא נראתה עוד. שרית נותרה בלי החצי השני שלה.

"אחרי שעדי נעלמה, הפכתי למעין רובוט. גרתי עם אבא ממש ליד אמא. כל יום הייתי רואה אותה, את המאבק שלה, זה גרם לי להעריך אותה מאוד. אני זוכרת שלקחו אותי כל הזמן לחקירות ועדויות, היו חיפושים, לא היה לי זמן לחשוב, להיות עם עצמי. תמיד הייתי בוגרת בחיים שלי, וההיעלמות של עדי לא שינתה אותי בקטע הזה. מצד אחד, יש עד היום הרבה חוסר ודאות - איפה היא, מה קרה לה. מצד שני, נשארה תקווה. אפשר לחשוב שהיא הלכה לאנשהו, ושהיא יום אחד תופיע כאן".

היא לא הלכה לטיפול פסיכולוגי. "לא הרגשתי צורך. המשכתי את החיים. עדי כל הזמן איתי, היא חסרה לי כל הזמן. יש בי הרבה עצב, אבל יש גם רגעים לא מעטים של שמחה. אני לא מרגישה רגשות אשם בגלל זה. אני יודעת שגם אם זה היה להפך, עדי היתה מתנהגת אותו הדבר".

את בעלה נועם הכירה עוד בתיכון. לפני כמה שנים התחתנו. "עדי נוכחת כל הזמן בקשר שלנו, אנחנו מדברים עליה לא מעט. זה מסקרן אותו. אני מספרת
לו על כל מיני דברים שעשינו יחד, לא בקטע של עצב אלא כחלק מהחיים שלי. עדי ואני אהבנו ללכת יחד ולצאת למועדונים, לסרטים, לדיזנגוף סנטר. לפעמים אני חולמת עליה - על דברים שמחים, עצובים, דברים שעשינו יחד".

קשה לה להביע את רגשותיה. "אני מאוד קרובה לאמא שלי, אין יום שאני לא רואה אותה. אני יודעת שהילדה שלי עושה לה טוב, שהיא משמחת אותה, וזה חשוב מאוד. אני לא יודעת אם הייתי יכולה לדמיין את עדי עכשיו נשואה עם ילדים. קשה לי לחשוב על הסיטואציה הזאת".

"הגעתי עד ערפאת"

מדי שנה מתקבלות בישראל לא פחות מ-4,000 הודעות על נעדרים. לפי נתוני משטרת ישראל, כאחוז מהם לא מאותרים בשנה הראשונה להיעדרות. תיקים של נעדרים שלא אותרו יישארו פתוחים עד 50 שנה ממועד ההיעדרות.

"כמעט אין יום שאני לא חושב על הסיפור של עדי יעקבי", אמר לנו השבוע גורם בכיר במשטרה. באוויר מרחפת כל העת תחושה חמוצה של טרגדיה לא מפוענחת. "האחרון שראה את עדי בחיים היה אביה של אחת מחברותיה, שהעיד שראה שניסתה לתפוס טרמפ. הרכבנו פיסה אחר פיסה, החוקרים למדו אותה, ותוך כדי עבודה ממש נקשרו אל הדמות שלה, אל החיוך עם המשקפיים שניבט מהתמונות. כל האנשים שהיו בקשר איתה באותו יום העידו, למעשה ידענו מה עבר עליה בכל רגע ביום ההוא, עד השעה שש בערב. הנחת העבודה היתה שהיא עלתה על טרמפ רע. הבאנו בחשבון שיכול להיות שהיא נעלמה מרצונה, אך ככל שנקפו הימים, זה ירד מהפרק".

מאותו רגע החל הסיוט של משפחת יעקבי. האם בטי עזבה מייד את עבודתה והקדישה את כל חייה לחיפושים אחר בתה. "מהרגע הראשון היו לי רגשי אשם. אמרתי לעצמי, בטי, את צריכה להגיע אל הבת שלך, היא צריכה שתצילי אותה. הפעלתי את כל העולם. תליתי פוסטרים ותמונות שלה בכל העיר, כל מהדורות החדשות והתוכניות בטלוויזיה דיברו על זה, מדינה שלמה התעסקה בהיעלמות של הבת שלי. הייתי אצל אינספור מגידות עתידות, קוראות בקלפים, הגעתי עד העוזרים של ערפאת. פתחתי תא קולי, היו לי שם הודעות זוועה. אנשים אמרו לי: 'אני הרגתי את עדי'. אחד השאיר לי הודעה שהוא קבר אותה. שני אנשים, גבר ואישה, נשלחו לכלא אחרי שהשאירו לי הודעות איומות".

הגורם הבכיר במשטרה מספר שהחוקרים החליטו שכל מה שבטי מבקשת, משתדלים לעשות. "זה לא מקובל שהמשטרה משתפת פעולה עם כל מיני מגידי עתידות, קוראים בקלפים ואחרים, אבל זה בהחלט קרה מתוך החלטה שכל צל צילו של מידע יכול לעזור בסיפור הזה. היתה פעם אחת שהלכנו עם בטי לחירייה לחפש, גם לגדה נסעו צוותי משטרה כי הגיע מידע שאולי יש איזה קצה חוט".

האב יוסי יודע לספר שפעם הגיע מידע מאדם דובר רוסית, שטען כי עדי נמצאת בטול כרם. כוחות משטרה הוקפצו למקום. "האיש ישב שם עם מפות, בכניסה לטול כרם, ובדק איפה היא נמצאת. פתאום אחד הקצינים אמר שם שיש ישראלית שחיה כאן בחושה, לובשת משקפיים, פעם בשלושה שבועות עוברת לנתניה, עושה קניות וחוזרת. כבר עמדנו להיכנס לשטח הפלשתיני לבדוק אם זאת עדי. בדיוק השב"כ חטף שם מישהו, אז כל האזור נסגר. הפלשתינים הבטיחו לבדוק וחזרו עם תשובה שזאת לא היא. לא התעמקתי בזה, הם אמרו שזאת לא היא וקיבלתי את זה".

כל מפכ"ל חדש שנכנס ידע היטב על התיק והיה מעורב בו. חלק מהמפכ"לים גם נפגשו עם בטי, שלא הניחה לעניין אפילו לרגע אחד. "היו לנו הרבה מחשבות איך קורה דבר כזה, שנערה צעירה נעלמת ערב אחד בלב תל אביב", אומר הגורם המשטרתי. "כן, זה מפחיד שזה יכול לקרות גם לילדים שלך, גם החוקרים הם בני אדם. מדי פעם התיק היה עובר לגורמים חיצוניים, שיבדקו אולי צוות החקירה פיספס משהו. אולי לא הרימו כל אבן. לצערי, גם אחרי 15 שנה, נשארנו באותו מקום שבו היינו אחרי שבועיים של חקירה.

"הגיעו לצוות מידעים, אבל לא יצא מהם כלום. לפני כשנתיים הגיע מידע שאליו התייחסו מאוד ברצינות, שמו עליו דגש, אך לצערי, גם ממנו לא יצא כלום. זה מתסכל מאוד לא להביא תיק כזה לידי סיום, אפילו אם זה אומר מידע שעדי לא בחיים".

האם דיברה השבוע, לראשונה זה שנים, עם החברה של עדי מנתניה, שאליה היתה עדי אמורה להגיע. "שאלתי אותה: 'תגידי, את חושבת שעדי ברחה-' היא אמרה לי: 'מה פתאום'. השיחה איתה הקלה עלי. היתה לי תחושה שאני סוגרת מעגל. גם לחברה היו רגשי אשמה".

"למה כל הצרות נוחתות עלי"

בסלון הבית, באחד הרחובות הקטנים במרכז תל אביב, יש לבטי ספה ארוכה, שם היא שוכבת בימים. לצידה מונח שולחן קטן, ועליו אינספור תרופות, ועדיין היא שואפת לריאות סיגריה אחרי סיגריה. אחרי שנים ארוכות שניסתה לצעוק את הסיפור שלה לעולם, שלא ישכחו את עדי, נחלשה. לפני כשלוש שנים אושפזה באיכילוב עם דלקת ריאות. "שכבתי שם, וכל הזמן אמרו לי, תישארי עוד יום. אמרתי להם - הלו, הבת שלי שרית מתחתנת עוד יומיים, אני יוצאת. פשוט הלכתי מבית החולים. באתי לחתונה שלה, בפאב בתל אביב, והייתי שמחה מאוד, וגם עצובה. חשבתי כמה זה נורא שאחותה התאומה לא נמצאת איתה בחגיגה הכי גדולה של החיים שלה עד אז".

לפני כשנה וחצי נחתה עליה עוד מכה כואבת. "גילו לי סרטן ליד הלב. תמיד חשבתי שאמות מדום לב, בסוף חטפתי משהו אחר בלב. ביום שמצאו לי את הסרטן אמא שלי נפטרה. לא יכולתי אפילו להיות בהלוויה שלה.

"התחלתי טיפולי כימותרפיה, זה סיוט גדול. שאלתי את עצמי למה כל הצרות נוחתות עלי. למה מגיע לי כל כך הרבה סבל. שכבתי בחדר הניתוחים, בין חיים למוות, אמרו לי שאני יכולה למות שם, ובסוף גילו שאי אפשר לנתח אותי בגלל המיקום של הגידול. ההרגשה שלי היא שבמקום לעלות על סולם אני כל הזמן יורדת. הסתכלתי באינטרנט וראיתי שלפי הסרטן שיש לי, נשארו לי שמונה חודשים לחיות. אז אמרו לי שאני אפסיק לבלבל את המוח.

"בלילות הייתי לוקחת כדורי שינה, הרופאים אמרו לי שזו כמות שמספיקה לפיל, וגם ככה לא נרדמתי. בשעות הקטנות של הלילה, בחדר השינה, הייתי חושבת, הנה, עכשיו עדי תדפוק בדלת. אני אפתח לה והיא תעמוד שם יפה, עם החיוך שלה, ואני אחבק אותה הכי חזק בעולם, חיבוק שרק אמא יכולה לתת לבת שלה אחרי שהיא השאירה אותה כל כך הרבה זמן לבד, עם כל כך הרבה שאלות וכל כך הרבה עצב. רציתי לנשק אותה על הלחיים העדינות שלה, לראות את הידיים שלה, ללדת אותה מחדש. זה לא קרה. וזה יותר גרוע ממוות".

בסוף המסדרון הארוך נמצאים חדרי השינה. אחד מהם היה של עדי ושרית, אבל שרית אומרת שמאז החדר שלהן השתנה. "יום אחד חזרתי הביתה בלילה", מספרת בטי, "ואני רואה הרבה משטרה ליד הבית. התקשרתי מייד למוקד ואמרתי, אל תעשו לי את זה. מה קרה, מה אתם יודעים על עדי. הרגשתי שאני הולכת למות. אמרו לי שזה לא קשור אלי. לא הפסקתי לבכות.

"הרבה פעמים רציתי לדבר עם ההורים של גלעד שליט. להגיד להם, תהיו חזקים, המצב שלי הרבה יותר קשה. אתם יודעים פחות או יותר שהוא חי, מי מחזיק אותו, יש לכם תקווה. אני? כלום. נעדרת. אין מאחוריי שום גוף, שום עזרה. פעם רציתי להקים משהו עם הורים אחרים של נעדרים, אבל אף אחד לא שיתף פעולה. בשנים האחרונות החלטתי שאין לי יותר כוח לפנטזיות. די. אני רוצה תשובה. שיבואו ויגידו לי, עדי מתה. מצאנו אותה ללא רוח חיים.

"היתה פעם אחת שהזמינו אותנו לאבו כביר. מצאו גופה בחולות באזור הדרום. אנחנו עומדים שם, ומישהי אומרת: 'הנה האמא של זאת בלי הראש'. הייתי בהלם. בסוף התברר שהגופה בלי הראש היא כמובן לא של עדי".

אחרי כמה שעות במחיצתה מתעורר בך הדחף להעניק לאישה האמיצה הזאת חיבוק גדול. להגיד לה שתנוח לרגע. היא קמה מהספה, מתבוננת בתמונה של אולי הנכדה, וחיוך גדול מתפשט על פניה. גופה נראה פתאום יותר חזק, הצבע חוזר ללחייה. "ברגעים האחרונים שלי אני רוצה להיות סבתא טובה, לתת הכל לשרית, להספיק לבלות ולצחוק עם הנכדה שלי", היא אומרת.

לשרית אין יום הולדת

יוסי האב יושב, כמדי יום, בחנות המשקפיים הקטנה שלו בתל אביב. עבר חיים לא קלים. נפצע ביום כיפור, שכב שלושה חודשים בבית החולים. סובל עד היום מהלם קרב. אביו נהרג בתאונת דרכים. "מה לא עבר עלי", הוא אומר בשקט. הוא מספר שלעדי היתה ילדות שמחה. "היא היתה הרוח החיה מבין שתי הילדות, שרית היתה המופנמת. עדי שיחקה כדורסל, אהבה לשוט בירקון. כל כך אהבנו לנסוע איתן לרמת הגולן. עדי היתה תמיד משתובבת, נותנת לנו צ'פחות ובורחת. לפעמים בטי היתה מתקשרת אלי ואומרת לי: 'עדי לא פה כבר כמה שעות'. אחרי זה היה מתברר שהיא היתה עם החבר'ה בכיכר דיזנגוף".

הוא אומר שבהתחלה חש ייסורי מצפון אפילו כשצחק מאיזו בדיחה שמישהו סיפר. עכשיו זה אחרת. "הבנתי שאני חייב לחיות. בחתונה של שרית הייתי ממש מאושר. רקדתי שם על השולחנות. וכן, חשבתי כל הזמן כמה נורא שעדי לא כאן. עד היום אני חש ששרית מסכנה, כי אנחנו לא חוגגים לה יום הולדת".

ביום שלישי השבוע לקחה שרית את האופניים וגמאה איתם את חצי תל אביב, עד שהגיעה ליפו. עם בטי כבר דיברה היום כמה פעמים, בצהריים נפגשו. "אני עוד מאמינה", אומרת שרית. "יש לי תקווה שאזכה לראות אותה בחיים. ואם היא תחזור ושוב תרביץ לי, אז הפעם אני פשוט אחזיר לה".

erann@israelhayom.co.il

לפניות בנושא עדי יעקבי

תא קולי: 03-5225906

דוא"ל: bettyacobi@gmail.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו