ב־24 במארס 1966, בשעה 12:18 בדיוק, לחץ ראש הממשלה לוי אשכול על כפתור אדום (בשחור־לבן הוא נראה סתם כהה) והוציא לדרך את שידור הטלוויזיה הראשון בישראל. המחווה רבת הרושם היתה בעיקרה תיאטרלית, שכן מי שהפעילה את השידור למעשה היתה נתבת התמונה, שישבה בחדר הבקרה.
את שידור הבכורה פתח הלורד ויקטור רוטשילד, ממשפחת הברון אדמונד דה רוטשילד, שהקימה קרן למימון פרויקט "נאמנות הטלוויזיה הלימודית" ומימנה את הקמת בניין הטלוויזיה ברחוב קלאוזנר ברמת אביב ואת האולפן שבו.
אחרי רוטשילד נאם שר החוץ אבא אבן, שהוביל ויזם את הפרויקט כשכיהן כשר החינוך ונאבק על הקמתו עם ראש הממשלה שקדם לאשכול, דוד בן־גוריון. בעקבותיו נשא דברים שר החינוך זלמן ארן, ששילב בדבריו עקיצה לבן־גוריון כשאמר: "אנו מקווים כי מכשיר פלא זה יסייע לנו לשפר את ההישגים בהוראה ובחינוך, כשם שעשה זאת במדינות אחרות".
גם סרט תדמית לפועלה של משפחת רוטשילד לא נפקד מהשידור הראשון. לאחר דוברים מכובדים נוספים, ובהם הפרופסור האמריקני אדוארד סטאשף - מומחה בעל שם עולמי שגויס במיוחד כדי ללמד את חלוצי הטלוויזיה בישראל - הוקרנו שלושת השיעורים הראשונים של הטלוויזיה הלימודית, שהועברו בידי מורות: ביולוגיה לכיתה ט' עם המורה יוהנה פרנר, מתמטיקה עם המורה שלומית דקל ואנגלית עם המורה שילה אקרמן.
התכנים נבחרו על ידי ועדה פדגוגית מיוחדת, והשידורים הראשונים יועדו ל־32 בתי ספר שנבחרו לפרויקט, רובם ממרכז הארץ, שבכיתותיהם הוצבו מכשירי טלוויזיה שנרכשו במיוחד. השידורים עצמם היו כמובן בפריסה ארצית, כך שכל מי שהיתה ברשותו טלוויזיה יכול היה ליהנות מהם, רק שכאלה לא היו רבים.
ב־1969 עבר מימון הטלוויזיה הלימודית ממשפחת רוטשילד לידי משרד החינוך. מכשירי הטלוויזיה החלו להגיע לכל בית בישראל, ורשימת התוכניות הלכה והתרחבה. שלומית ודודו, שריף גודמן, "Here We Are", ד"ר האפבייקד, גבי ודבי, "הילדים משכונת חיים", "הבית של פיסטוק", "בולבול הקבולבול", דני ודינה, "קשת וענן", "פרפר נחמד", "רחוב סומסום", "זהו זה", "ערב חדש", ביש וגדא ורבים נוספים הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית, ולזיכרון מכונן וקולקטיבי של דורות שלמים.
לכבוד 50 שנה לחינוכית, חזרנו לכמה מגיבוריה ובדקנו לאן לקח אותם המג'יק סטיק של החיים.
שלומית דקל
המורה לחשבון
כששואלים את שלומית דקל לגילה, היא משיבה בתרגיל, כיאה למורה המשודרת, שדורות של תלמידים חבים לה את יסודות החשבון שלהם.
"אני בת 16", היא צוחקת, "8, ועוד 8 לידו. עכשיו אני אחרי מסאז', וירדו לי 15 דקות מהגיל".
היא נולדה בטאלין, בירת אסטוניה, ועלתה ארצה עם הוריה ב־1936, בגיל 8, כשאביה זיהה את האסון העומד להתרגש על היהודים באירופה.
בגיל 15 עברה ללמוד בתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים, וכבר אז שכרה דירה והתפרנסה מעבודות שונות במקביל ללימודיה בסמינר למורים. בתום לימודיה שירתה כאלחוטאית בפלמ"ח, בפלוגה שישבה בקריית ענבים. דוד אלעזר (דדו), לימים הרמטכ"ל, היה המג"ד שלה.
ב־1968 עבדה דקל כמורה בירושלים. "כשהתחילו לחפש אנשים לטלוויזיה, הגיע לשיעור חשבון שלי מפקח ממשרד החינוך. השיעור מצא חן בעיניו, והוא אמר מייד שהוא רוצה שאופיע בטלוויזיה הלימודית. "קראו לנו לאולפני הרצליה, עוד לפני שסיימו לבנות את בית הטלוויזיה הלימודית ברמת אביב, ושם עשינו את ההכנות.
"פרופ' אדוארד סטאשף, שהגיע במיוחד משיקגו, הסביר לנו מהי טלוויזיה, ואחר כך נתנו לנו משימה לבית: 'תכינו שיעור של רבע שעה'. אמרתי לעצמי, טוב, הרי רואים שם דברים, אז צריך להכין משהו שאפשר לראות - נלך על גיאומטריה.
"הכנתי שיעור על הפירמידה, ועשיתי מזה צ'יזבטים כמו בפלמ"ח, על מצרים וכולי. תוך כדי זה לימדתי על נפח הפירמידה, לפי כל הנוסחאות. צילמו אותי לאודישן, אבל הנחתי שלא התקבלתי. היו שם כל כך הרבה מורות חתיכות. מאוד הופתעתי כשבחרו בי.
"זו היתה עבודה לא קלה. הייתי נוסעת בכל יום מירושלים לתל אביב עם האוטו של החלב, שיצא מבית חולים הדסה למרכז. עשו לנו קורס שלם, לימדו אותנו מה זה טלוויזיה, כתבנו שיעורים. על תוכנית אחת עבדתי שבוע שלם. כתבתי את הטקסט, עשיתי חזרות והתייצבתי ליום שלם של צילומים.
"אגב, בגלל שעלינו לאוויר שנים ספורות לפני ערוץ 1, כל החבר'ה משם באו אלינו ללמוד מה זה טלוויזיה. חיים יבין הגיע, וגם כל האחרים שהפכו בהמשך לכוכבים".
שלומית דקל היום. "אני זוכרת תוכנית שלמה שהקלטנו בלי סאונד. היו מקרים שהתפאורה נפלה פתאום"
אחרי כמה תוכניות הגתה רעיון, שהתברר אחר כך כגאוני. "חשבתי שבשביל לוח וגיר לא צריך טלוויזיה, ורציתי להחיות את העניין. בת של חברים, נערה בת 15 ששמה נעמי יואלי, עשתה אז תיאטרון בובות קטן בבית שלה, והצעתי לשלב אותה. מאוד התלהבו מזה".
כך נולדה הבובה הבלתי נשכחת דודו, שנראתה כמו הכלאה בין ילד סקרן לבובת פיתום מסרט אימה. "עם הבובה הכל היה יותר חי. אני דיברתי אל דודו, והוא ענה לי. עשו לו במיוחד ארבע אצבעות ולא חמש, כי כך היה לי קל להדגים את התוכנית על 'בסיס ארבע' - כשסופרים 1, 2, 3, 10. נו, לא אלאה אותך עכשיו בלימודי חשבון".
הילדים של התקופה ההיא לא ישכחו את הרגע המביך שבו רגלי העץ של דודו נתקעו, לפרק זמן ארוך במיוחד, בין שלביו של סולם השברים העשרוניים, עד שדקל נאלצה לרכון ולחלץ אותו לעיני המצלמות. היום תקלה כזאת היתה הופכת מייד לוויראלית.
"היו כל מיני תקלות", היא אומרת. "אני זוכרת למשל תוכנית שלמה שהקלטנו בלי סאונד. כלומר, אנחנו חשבנו שהכל בסדר, אבל כשבדקו את החומרים אחר כך התברר שהקולות לא הוקלטו. היו מקרים שבהם התפאורה נפלה פתאום".
חמש שנים הגישה דקל את התוכנית במשרה מלאה, ונסעה לתל אביב כמעט מדי יום. "היו לנו שלושה ילדים בבית, בעלי עבד כמנהל אחזקה בהדסה, ואני נעדרתי מהבית כל יום משש בבוקר עד שמונה בערב. לפני תחילת הצילומים הייתי נוסעת במיוחד למספרה ברחוב דיזנגוף, לעשות את התספורת המנופחת. זה היה טקס שלם".
היית החברה הפרטית של הילדים שנשארו בבית ולא הלכו לבית הספר. זיהו אותך ברחוב?
"בהתחלה, לרוב האנשים לא היתה טלוויזיה בבית, אבל השמועה עשתה כנפיים וידעו שאני מופיעה. עם השנים זיהו אותי יותר ויותר. אני זוכרת שפעם, כשהייתי בחופשה בלונדון, ניגשו אלי שני ישראלים ואמרו שבזכותי הם יודעים חשבון.
"גם היום עוד מזהים אותי ברחוב. רק אתמול ניגשה אלי מישהי ואמרה לי 'שלום, הייתי ילדה כשראיתי אותך, ואחר כך הלכתי להיות מורה'".
המורים בבית הספר שבו עבדת קינאו בך?
"כולם פירגנו והחמיאו לי. לא היה אז מושג כזה 'סלבריטאי', אנשים ידעו שאנחנו עובדים קשה ובשביל מטרה חשובה, והעריכו את זה".
על השיעור "המעגל והעיגול" לכיתות ז' זכתה דקל בתחרות בינלאומית לשידורים חינוכיים, שנערכה ב־1966 בטוקיו. בשנת 1970 היא ביקשה לפרוש מהתוכנית, כדי להקדיש יותר זמן למשפחה. היא חזרה להיות מורה לחשבון בתיכון בירושלים.
מתי ראית את דודו בפעם האחרונה?
"הבובה היתה של החינוכית, היא נשארה באולפנים, וכשהתוכנית ירדה, אבדו עקבותיה. עד היום אף אחד לא יודע איפה היא. היו ניסיונות לחפש אותה במחסנים של החינוכית, אבל היא פשוט נעלמה..."
אחרי שפרשה לגמלאות, בסוף שנות התשעים, התנדבה בער"ן (עזרה ראשונה נפשית) במשך יותר משני עשורים. כיום היא מתנדבת בריכוז תוכניות התרבות בארגון ותיקי ההגנה וביד ושם, שם היא מתרגמת מסמכים מיידיש לעברית.
היום היא אלמנה, אם לשלושה, סבתא לעשרה וסבתא רבתא לשנים עשר. מתגוררת בדיור מוגן בירושלים.
דקל עם הבובה דודו והמפעילה, נעמי יואלי
נעמי יואלי
מפעילת הבובה דודו
במקרה של נעמי יואלי (66), הידיים והקול מאחורי הבובה דודו משיעורי החשבון, הטלוויזיה החינוכית היתה ההשקה של קריירה ענפה כבובנאית וכיוצרת תיאטרון.
"התחלתי עם תיאטרון בובות בגיל 10. גרנו אז בירושלים, ואני ושתי אחיותיי עשינו הצגות בבית. לאמא שלי היה חוש נהדר לתיאטרון, והיא לימדה אותנו לעשות בובות ולעבד סיפורים, בעיקר של האחים גרים. אבא בנה לנו במה נהדרת, והתחלנו לעשות הצגות בחצר. עשינו הצגות בתשלום, ואני גם התפרנסתי מתיאטרון בובות בימי הולדת".
לטלוויזיה הגיעה בגיל 15, בזכות החברות הקרובה של אביה עם בעלה של המורה שלומית, מעבודתם המשותפת בבית החולים הדסה. "שלומית באה לראות לא מעט הצגות שלנו, והיה לה רעיון לתווך את חומרי המתמטיקה דרך תיאטרון בובות. השימוש בבובה איפשר להכניס דרמה, יחסים, וכל מה שבעיני ילדים ממחיש הרבה יותר.
"אבא שלי הלך למנהל התיכון שליד האוניברסיטה, שבו למדתי, וביקש שישחררו אותי ליום בשבוע, לצורך הצילומים בתל אביב. הוא אמר לו שזה חשוב להתפתחות שלי, והמנהל הסכים. לא היה כדבר הזה".
"את הבובה מישהו הביא מארה"ב, ואמא שלי תפרה לה בגדים ואצבעות, שתי אצבעות (דוּ) בכל יד, ולכן היא נקראה דודו. היא התאימה אותה לכף היד שלי. היו לדודו ארבע אצבעות, כדי שהוא יוכל ללמוד לספור בשיטה הרבעונית. הוא היה אומר (פוצחת בחיקוי): 'שלומית, שלומית, לך עשר אצבעות וגם לי עשר אצבעות, אך לך הרבה יותר'.
"יום הצילומים היה מתחיל מוקדם בבוקר. לפני שהגענו לאולפנים, שלומית היתה הולכת למספרה בדיזנגוף, ואני הייתי 'מזדנגפת'. אתה יודע מה זה היה בשביל נערה ירושלמית?"
היה קשה להפעיל את דודו?
"בהתחלה לא כל כך הבנתי מה צריך לעשות. החביאו אותי מאחורי קוליסה (עמוד תפאורה), והייתי צריכה להחזיק את היד גבוה, שזה מאוד מעייף, וללמוד את כל הטקסטים בעל פה.
"בנוסף, הסתכלתי על מסך מוניטור שבו הכל נראה הפוך: כשאתה מזיז את הבובה ימינה - המוניטור מראה שמאלה, כך שאתה בעצם צריך לזוז הפוך. היה קשה להתרגל לזה.
נעמי יואלי היום. "צעקו עלי באולפן"
"אבל הכי קשה היה 'להיכנס' בזמן, כלומר, להתחיל לדבר בזמן. באולפן היה הרבה רעש, וגם עלי צעקו, כי לא הבנתי מתי אני צריכה להתחיל לדבר. לא הסבירו לי שהסימן להתחיל לדבר הוא כשאומרים 'קיו'. ואז היו אומרים 'קיו דודו', ואני לא הבנתי. אחר כך כבר היו צורחים: 'קיו! קיו! קיו דודו!' אז חשבתי שאם צורחים פעמיים - צריך להתחיל לדבר. חשבתי שבטלוויזיה מוסיפים לכל אחד את השם קיו".
אמרו לך פעם משהו על החיוך הקריפי של דודו?
"מעולם לא. הילדים מאוד אהבו את הבובה, היא הצחיקה אותם".
עשית כסף מדודו?
"זו היתה עבודה מאוד קשה ואחראית. בכסף שקיבלתי קניתי גיטרה, פטיפון ותקליטים, ועל זה עיקר גאוותי.
"הייתי צריכה הרבה עזרה מהחברים להשלים לימודים. למדתי בתיכון מאוד תובעני, ולא עניין אף אחד שהפסדתי יום לימודים. הייתי אז בצופים, והיו שם ויכוחים גדולים בעד ונגד הטלוויזיה: האם היא תשחית את הנוער? אני יכולה להעיד שהטלוויזיה נחשבה לפרויקט לאומי, והיה לה תקציב, כך שהתוכניות היו ברמה גבוהה מאוד. עשו אותן בשיא הרצינות והאמביציה".
עם המורה שלומית, שמבוגרת ממנה ב־27 שנים, היא שומרת על חברות קרובה עד היום. "בנסיעות הארוכות הלוך ושוב לצילומים היא לימדה אותי שירים ירושלמיים ושירי פלמ"ח, חלק גדול מהחינוך התרבותי שלי. אגב, התוכנית גם הצילה אותי במובן מסוים. אני פשוט אפס מוחלט במתמטיקה, ובזכות דודו עברתי את הבגרות".
את הקריירה הבוגרת שלה עשתה יואלי כבובנאית ודרמטורגית בתיאטרון "הקרון" בירושלים. היא גרה בתל אביב, ומשתתפת בשתי הצגות שכתבה וביימה, "אקס חמותי החורגת" בתיאטרון תמונע ו"בשורות נעימות ומשיבות נפש" במוזיאון תל אביב, עם קבוצת התיאטרון של רות קנר.
ענת דניאל
הילדה רותי ב"שכונת חיים"
"זו לא שכונת פאר, זו לא שכונה של עוני, ויש בה ילדים כמוך וכמוני". אין אחד בישראל שנולד בשנות השישים ולא ידקלם מתוך שינה את שיר הפתיחה של סידרת הפולחן "הילדים משכונת חיים". התוכנית, פרי יצירתו של יוסי אלפי, עלתה לשידור ב־1974, זמן קצר אחרי מלחמת יום הכיפורים, ועד מהרה ריתקה אליה המוני ילדים, שחלמו לשוטט בסמטאות השכונה המצוירת, להתחבר לילד יוני (אלי מילמן) ולאמו חובבת קציצות הקובה, "אמא של יוני" (רחל אטאס האגדית).
הם היטו אוזן לשמוע עוד סיפור מוסר מפולפל מפיו של יחזקאל בעל המכולת (אריה אליאס) ולעגו לגמלוניות החיננית של אישוני הכבאי (אבינועם מור־חיים). ולא נשכח גם את המדריך ששון (ששון גבאי), שכל הצופים בבית נשבו בקסם הכריזמה האבהית שפיזר.
"הילדים משכונת חיים" חבה את מעמדה הבכיר גם לעובדה שהילדים שהשתתפו בה באו ממקומות שונים ברחבי הארץ. אחת מהם היתה ענת דוד, לימים ענת דניאל (53), שהופיעה בתפקיד רותי היפה, ואף ביצעה חלק משיר הפתיחה של יורם טהרלב ושוש רייזמן.
"הייתי אז בת 10 והשתתפתי במבחנים לסידרה שתוכננה עוד לפני 'שכונת חיים' אבל בוטלה עקב מלחמת יום הכיפורים. כשהתחילו להפיק את 'שכונת חיים', השם שלי היה רשום אצלם, כנראה, כי פנו אלי שאבוא להשתתף. מובן ששמחתי מאוד".
ענת דניאל היום. "אריה אליאס סיפר לי סיפורים על עיראק, ועם המדריך ששון גבאי באמת התייעצנו"
היא זוכרת את ימי הצילום הארוכים, שכללו גם יציאה לטיולים בהשתתפות ילדי הסידרה, שהפכו לחברים גם בחיים. "היה כיף לעבוד עם השחקנים שהופיעו בסידרה. אריה אליאס היה קורא לי 'בינְתי' (בתי, בערבית) ומספר לי סיפורים על ילדותו בעיראק. עם ששון גבאי הגענו למצב שבאמת התייעצנו איתו. ממש שאלנו אותו כל דבר על החיים".
אני חייב לשאול: איזה טעם היה לקובה של אמא של יוני?
"למרות שהקובה היתה אמיתית לגמרי, לא זכיתי אף פעם לטעום ממנה", היא צוחקת. "אבל אני מניחה שהיא היתה טעימה מאוד, כי כל אנשי הצוות התענגו עליה, והכל חוסל מהר".
"הילדים בסידרה היו מכל הארץ ומכל העדות, וזו היתה המטרה - לעשות אינטגרציה. אפילו במאכלים, כמו הקובה העיראקית. למדנו להכיר ולקבל את השונה, והתובנות מהתוכנית נשארו כל החיים. היה שם משפט שהיינו חוזרים עליו: 'לכל מטבע - שני צדדים'. זה היה מפתח להבנת האחר".
היה רגע שנחרת אצלך במיוחד?
"כן. באחד הפרקים הילד דורון לקח את רותי - כלומר אותי - לגלגל ענק. צילמנו שם, והגלגל נוסע ונוסע, עולה ויורד, ולא עוצר! לפי התסריט הייתי אמורה לפחד, אבל העניין הוא שבאמת פחדתי. ממש! נשארה לי מזה טראומה לכל החיים".
בשל הצלחתה בישראל, ולנוכח מראה האקזוטי, הוזמנה דניאל כשהיתה בת 12 לשחק בארה"ב, בסידרה שהתבססה על הספר "היידי בת ההרים", אבל אביה הטיל על כך וטו. "הוא אמר לי: 'את מופיעה רק בטלוויזיה החינוכית, שיש לה ערך'.
"כך נגוז חלום המשחק שלי, אבל אני לא מצטערת. בחינוכית זו היתה ממש 'שכונה', ובאמת כולם הכירו את כולם, עזרו לכולם ואהבו את כולם. זה ממש שיקף את החיים שהיו פעם: חיים פשוטים שלא יחזרו עוד".
דניאל פנתה לעיסוק בתחום הפתולוגיה, עבדה במחקר ואחר כך במשטרה. היא נשואה ואם לשלושה, מתגוררת בהוד השרון.
ארווין קפלן
שריף גודמן בתוכניות האנגלית
מדובר בסצנת האקשן המלהיבה ביותר לילדי שנות השבעים: הקאובוי הרשע ברטון באדמן רודף אחר מיס דינג דונג המבוהלת, עד ששריף גודמן נחלץ לעזרתה, נופל בגמלוניות מהסוס המכני ושוכח את הטקסט שהוא אמור לדקלם. בהמשך הוא גם לוגם כוס חלב על הבר, שהופך לבנק במערב הפרוע. הבנק נשדד בערמומיות מתחת לאפו של השריף, והשודד הוא ברטון באדמן.
מי שגילם את השריף המבולבל הוא ארווין (ארוו) קפלן (83), שעלה ב־1969 משיקגו עם אשתו אורה (בת דודתו של הנשיא ראובן ריבלין) וארבעת ילדיהם - שניים מהם התפרסמו בזכות עצמם: אהרון וירמי.
"התחלתי להופיע בטלוויזיה כמעט מייד אחרי שהגענו ארצה. סידרו לי מלגה מהסוכנות, בתנאי שאופיע כמורה לאנגלית. כבר הייתי שחקן בארה"ב, והופעתי שם בתוכנית 'אצבעוני', ששודרה שבע שנים בטלוויזיה הציבורית".
תחילה הופיע קפלן בתוכנית "לטס לרן אינגליש", כמורה לאנגלית, וגילם גם דמויות מוטרפות (למיטיבי לכת: המהרג'ה), עד שנכנס לנעלי השריף גודמן. "היה מוזר לתלמידים לראות פתאום שהמורה הוא גם שחקן. זאת היתה מעין פריצת דרך, ואני הייתי בין הראשונים שעשו את זה. כל תוכנית של 20 דקות הצריכה שבועות של הכנה - מכתיבת התסריט, דרך החזרות ובניית הסט, ואז הצילומים, עריכה, גרפיקה וכו'".
גם שני בניו, אהרון וירמי, הופיעו על המסך בסדרות ללימוד אנגלית שביים ("Neighbors" ו"Here We Are"), ואחר כך המשיכו בקריירות של משחק ושירה. "אהרון עשה אודישן ל'Here We Are' כמו כולם ועבר. את ירמי לא אני ביימתי, הוא היה ב'Neighbors'. שתי הבנות שלי לא הופיעו, פחות עניין אותן המשחק".
קפלן מילא תפקידי הפקה, בימוי וניהול בחינוכית לא פחות מ־30 שנה, עד 1999. הוא ביים, בין השאר, את הסדרות הזכורות "דן ועדנה" ו"הרפתקאות ד"ר האפבייקד", וגם פרקים של "זהו זה".
"אני זוכר שהכנסנו את הקונספט של שידור חי, שהתחיל באקטואליה עם 'ערב חדש' ומייד אחר כך 'זהו זה'", הוא מספר. "עד אז היה אסור לנו לעסוק בחדשות ובאקטואליה, וגם לא בסאטירה, כדי שלא תיווצר תחרות עם הטלוויזיה הכללית.
"כשהתחלנו לשדר לייב היו לנו מצלמות גדולות, כל אחת בגודל מקרר. היו איתן מלא בעיות, והטכנאים עבדו מסביב לשעון לתקן אותן. פחדנו שתהיה תקלה בשידור חי, והיו פעמים שצילמנו רק עם מצלמה אחת. גם הבימוי היה מסובך, כי לא היה זום־אין וזום־אאוט, והיינו צריכים להחליף עדשה כדי להתקרב ולהתרחק מהמצולמים. הייתי עובר בין המצלמות ומחליף עדשה בכל פעם שמצלמה לא שידרה באותו רגע".
הסדרות שבהן הופעת הפכו אותך לסלב?
"זיהו אותי הרבה. ברחוב, בסופר. כשעשיתי את השריף הייתי הכי מפורסם. הקופאית בסופר אמרה לי: 'למדתי איתך אנגלית'. זה כל כך נחמד.
"עד היום מזהים אותי לפעמים, אומרים 'הי, אתה מהטלוויזיה באנגלית'. לפעמים אני צוחק ואומר 'אתם טועים', אבל לרוב אני עונה, 'תודה, איזה כיף'".
דני מוג'ה
המורה דני ב"חשבון פשוט"
אפילו שונאי מתמטיקה מושבעים לא יכלו לעמוד בקסמה של התוכנית "חשבון פשוט", שהסבירה בבהירות ובהומור את עולם המספרים. דני, מתמטיקאי חובב, הסביר לארבעת חבריו התלמידים פעולות מתמטיות כמו חילוק, פירוק לגורמים, חזקות ומספרים שליליים, וכמובן שאי אפשר לשכוח את הדמויות ביש וגדא, שהופיעו במרבית הפרקים ותיבלו אותם בהומור.
"הייתי בן 24, ובדיוק סיימתי אז לימודי משחק בבית צבי", הוא מספר. "בתקופה ההיא התחילו להעסיק בחינוכית שחקנים מקצועיים במקום המורים האמיתיים שהופיעו עד אז. שמעתי שיש אודישנים, ניגשתי והתקבלתי. אהבתי את הקונספט של התוכנית: ללמד את הילדים חשבון מתוך סיטואציות אמיתיות בחיים, שהיו הרבה פעמים מצחיקות.
"למשל, הפרק שבו חישבנו כמה ביצים צריך כדי להכין עוגה לכמות מסוימת של אנשים, או התרגיל ללימוד רדיוס המעגל, שבו השתמשנו בממטרה והיינו צריכים לחשב את הרדיוס שלה כך שלא תרטיב את השכנים".
באותם ימים עברה הטלוויזיה החינוכית לשדר בצבע, ובהפקת התוכנית השתמשו במסך כחול, שעליו הודבק רקע מתחלף. הטריק הטכנולוגי הזה עורר אתגרים לא צפויים. "יש לי עיניים כחולות, וזה יצר בעיה עם המסך", הוא צוחק. "העיניים שלי נראו שקופות, ודרכן ביצבץ הרקע שהודבק. בגלל זה החליפו את צבע המסך לירוק".
מוג'ה זוכר בערגה גם את העבודה עם השחקנית טליה שפירא ז"ל. "היא היתה מדהימה, למדתי ממנה המון".
לדבריו, עד היום מזהים אותו ברחוב, "בעיקר כששומעים את הקול שלי. מלצריות אומרות לי: 'אתה המורה, אז אני אגיש לך את החשבון...'. הרבה אנשים אומרים לי: 'גדלתי עליך, בזכותך הגעתי לאן שהגעתי'. אין מה לומר, ההופעה בחינוכית היתה חוויה נהדרת שאזכור כל החיים".
מוג'ה (61) מנהל כיום את מחלקת הקולנוע במכללת בית ברל. הוא מתגורר בתל אביב, נשוי ואב לשלושה.
דני מוג'ה היום ואז (בקטן). כמה ביצים צריך לעוגה?
רוזי ניומן אסטרמן
דבי מ"גבי ודבי"
בתחילת שנות השמונים נשא כל ילד בישראל משאלה אחת: לזכות לשים יד על מקל הקסמים, ה"מג'יק סטיק" המפורסם, שהעיף את האחים גבי ודבי להרפתקאות מסמרות שיער בכל נקודה שעליה הצביעו במפה. להציל כמוהם ציורים שנגנבו מגלריה יוקרתית, להיחלץ ברגע האחרון ממכרה שעומד להתמוטט, לחדור לחללים אטומים בפירמידות האינקה בפרו, או לסייע לדוקטור אוסטרלי שנקלע לסערת ברקים במטוס קל.
מי שגילמה את דמותה של דבי היא רוזי נוימן אסטרמן, שהגיעה לארץ מקליפורניה ב־1979, כשהיתה בת 22, ועבדה כמתנדבת בקיבוץ גברעם. אחרי תקופה בקיבוץ, שבה עבדה בבתי הילדים וברפת ולמדה מוסיקה באוניברסיטת תל אביב, היא נתקלה במודעה ב"ג'רוזלם פוסט": בחינוכית מחפשים שחקנית.
"ניגשתי לאודישנים אצל המנהל דאז, מייקל גרינשפן, שעד היום אני בקשר טוב איתו ועם אשתו, השחקנית גילת אנקורי - והתקבלתי. ככה יצאתי להרפתקה הזאת".
אסטרמן זוכרת את ההלם למראה התפאורה בסידרה. "הצילומים שהכי זכורים לי היו כשנסענו לצפון, ושם בנו לנו את 'אוסטרליה'. מעבר לזה התפאורה בתוכנית היתה תמיד מדהימה בעיניי. הצליחו ליצור לנו שם מקומות שנראו ממש כמו המקומות שאליהם 'עפנו' עם המקל, בלי הרבה פירוטכניקה וטכנולוגיה מתוחכמת כמו שיש היום. את הכל בנו בידיים ובצורה יצירתית מאוד".
רוזי ניומן אסטרמן היום
בעקבות הצלחת "גבי ודבי" המשיכה אסטרמן לסידרת הספין־אוף "דבי בבית החולים", שם לימדה אנגלית תוך כדי פריטה בגיטרה, מהמיטה שבה "אושפזה" עקב תאונת דרכים.
"אהבתי את המשחק, אבל סיקרנו אותי גם היצירה והבימוי. לכן המשכתי אחר כך ללימודי קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב".
את לימודי הקולנוע הפכה למקצוע, וכיום היא יוצרת סרטים תיעודיים וחיה עם בעלה, יונתן, ושלושת ילדיהם בפלורידה. "מרגש אותי מאוד, בכל פעם מחדש, לראות כמה זוכרים את הדמות של דבי. כיף לדעת שהיא הפכה לחלק מהתרבות הישראלית. אחד הרגעים שהכי ריגשו אותי היה כששמעתי את השיר של הדג נחש, 'גבי ודבי', שמבוסס על הסידרה.
"פעם ניגשו אלי בנמל התעופה בניו יורק וביקשו ממני חתימה. כשההורים שלי טיילו בפרו, הם אכלו ארוחת ערב עם קבוצת מטיילים ישראלים, שממש התרגשו לשמוע שהם אוכלים עם אבא ואמא של דבי".
מתי תצביעי עם המג'יק סטיק על מפת ישראל ותחזרי אלינו?
"אני פעילה מאוד בקהילה היהודית בפלורידה, ואנחנו מבקרים בארץ הרבה. אחותי ומשפחתה מתגוררות בזכרון יעקב, והבן הצעיר שלי נמצא עכשיו בארץ במסגרת לימודים. אני מאוד אוהבת את ישראל, וחלק בלתי נפרד מהאהבה הזו הוא החוויה בחינוכית.
"דבי הוסיפה עושר לחיים שלי. זה עונג וכבוד עבורי שהיא חלק מהזיכרונות המשמחים של כל כך הרבה ישראלים. דרכה אני עדיין מרגישה חלק מהחיים בישראל".
את בקשר עם גבי? הציעו לכם לעשות פרקי המשך?
"לא, אני יודעת שהוא גר בשבדיה ושהוא רופא, אבל שום דבר מעבר לזה. לצערי לא היו הצעות לצלם פרקי המשך, ואנחנו גם התבגרנו. כמה זמן יכולתי לשחק מישהי בת 16? אולי עכשיו, בעקבות הכתבה, יציעו לנו לעשות פרק איחוד".
רוזי וגבריאל ב"גבי ודבי". "אולי יציעו לנו עכשיו פרק איחוד"
ד"ר גבריאל אוטרמן
גבי ב"גבי ודבי", דן ב"דן אנד עדנה"
את הצלע הגברית בסידרה "גבי ודבי" גילם גבריאל אוטרמן, החתיך בעל הלוק האסיאתי, שהופיע עוד כילד ב"דן אנד עדנה".
"התחלתי להופיע בחינוכית בגיל 10, בשנת 1969. גרנו בצהלה, וחיפשו ילדים שדוברים אנגלית ומתגוררים קרוב לבניין החינוכית ברמת אביב. ככה הגיעו לבית הספר שבו למדתי".
אביו של אוטרמן, שעלה לארץ בשנות הארבעים, נסע לאמריקה ללמוד - ושם פגש את אמו של גבריאל, שמוצאה פיליפיני. "אחר כך הם חזרו לארץ ביחד, ואני גדלתי כאן".
מה אתה זוכר במיוחד מהתוכניות שבהן כיכבת?
"בעיקר שהיה ממש כיף. ב'דן אנד עדנה' נסענו לאילת, ואפילו לנואיבה. אני זוכר שכילד, הרגשתי באולפן ממש כמו בבית. היתה שם אווירה חמה ומשפחתית. עד היום אני בקשר מצוין עם עלמה בר שני, ששיחקה לצידי את עדנה".
אפשר להכתיר אותך כאחד מראשוני הנערים הסלבים.
"אולי, קצת (צוחק). בתחילת הסבנטיז הופעתי גם בסרט 'אני אוהב אותך רוזה', עם מיכל בת אדם. הסרט היה מועמד לאוסקר, אז הייתי יחסית מוכר. קיבלתי מכתבים ממעריצות, זה היה חמוד כזה".
גבריאל אוטרמן היום
אחרי ההשתתפות בסידרה הוא למד תיאטרון, אבל החליט לוותר, ופנה להגשים את חלומה של כל אם יהודייה - להיות רופא. הוא למד רפואה בישראל, ובמהלך הלימודים פגש את מי שתהיה אשתו, סטודנטית שבדית שבאה ללמוד בארץ. קצת לפני גיל 30 הם עברו ביחד לשבדיה. היום הוא בן 57, גרוש ואב לשניים, מתגורר בשטוקהולם ועובד כרופא ילדים.
"רוב המשפחה שלי, דודים ובני דודים, חיים בארץ, ואני בא לישראל הרבה לבקר אותם".
שלומית טריגר הגואל
קשת ב"קשת וענן"
"קום, קשת ענן! שן, קשת ענן!" כך נהג לצווח התוכי שאלתיאל בתוכנית שלקחה את הצופים הזאטוטים למסע מרתק על מפת מושגי היסוד ביהדות ובחגי ישראל. צעקותיו של שאלתיאל היו האות לבובות הקסם קשת וענן להתעורר, כשאסף המפוזר עוזב את המקום, ולקפוא שוב במקומן ברגע האחרון, כשהוא חוזר.
מי שגילמה את קשת, ואחר כך את שלומית ב"פרפר נחמד", היא השחקנית שלומית טריגר הגואל (59).
"כשהתקבלתי ל'קשת וענן' הייתי בת 22, סטודנטית בבית הספר למשחק בית צבי", היא נזכרת. "אסור היה לנו לעבוד בזמן הלימודים, אבל בכל זאת הלכתי לאודישן. אחרי שעברתי את האודישן, הבנתי שאם זה יתפרסם, תהיה לי בעיה. בקיצור, צילמנו הרבה תוכניות, ובחינוכית המתינו שנה עד שאסיים את הלימודים כדי לצאת עם הסידרה.
"זו היתה העבודה המשמעותית הראשונה שעשיתי, כמעט בלי ללמוד לפני כן. פשוט נזרקתי למים העמוקים. היו לי שם המון שעות מסך. זה היה ממש בית ספר לחיים בשבילי. עבדתי בחינוכית 12 שנים, זה היה בית בשבילי. עזבתי בגיל 34 או 35, אחרי שהרגשתי קצת מיצוי, וגם היו לי כבר ילדים ועוד עיסוקים".
איך זוכרים אותך יותר - כקשת או כשלומית מ"פרפר נחמד"?
"אני חושבת שקשת הוא התפקיד שיותר מזוהה איתי. התגובות שאני מקבלת ברחוב הן לרוב כלליות יותר, בסגנון 'יו! איך גדלתי עלייך!' או 'הייתי עושה את עצמי חולה כדי להישאר בבית ולראות את התוכנית'".
מה הכי זכור לך מהצילומים?
"התלבושות והאיפור המושקע. מאחורי הכל היתה המון חשיבה. יום צילום היה מפרך, המון שעות. תמיד שואלים אותי 'למה אין היום תוכניות מושקעות כמו אז?' אני גם שמחה שזכיתי לעבוד עם פרטנרים נפלאים: רמי ברוך, ניקו ניתאי, גיל אלון, אלי גורנשטיין ועמי ויינברג.
עם רמי ברוך ב"קשת וענן"
"אני זוכרת במיוחד מקרה שקרה ב'קשת וענן'. הייתי אז בהריון בחודש התשיעי, שבועיים לפני לידת הבן הבכור שלי, וצילמנו תוכנית מחוץ לאולפן. ביקשתי שיצלמו אותי רק עד הצוואר, אבל הצלמים ממש התחננו שאלד באולפן, רצו לתפוס את הלידה ב'לייב'".
במקביל לעבודה בחינוכית פצחה טריגר הגואל גם בקריירה הוליוודית קצרה. "הופעתי בסרט 'גולדה', על חיי גולדה מאיר, שאותה גילמה אינגריד ברגמן. הצילומים נערכו בארץ, ואני זוכרת שברגמן, שכבר היתה מבוגרת וחולת סרטן, היתה פשוט מדהימה".
היית רוצה לעשות פרק איחוד של "קשת וענן"?
"בשמחה, אולי בשביל הקטע זה שווה".
טריגר הגואל נשואה לעופר ואם לבן ולבת, ומתגוררת בראש העין. היא למדה תסריטאות בבית הספר סם שפיגל, כתבה כמה תסריטים, שיחקה בכמה סרטי קולנוע ועוסקת כיום בתיאטרון. לפני עשור הקימה בראש העין את "הספסל", פרויקט קהילתי שכותרתו "תיאטרון מקצועי לשחקנים חובבים", שאותו היא מנהלת ומשתתפים בו 25 שחקנים, מגיל 18 עד גיל 76.
שלומית טריגר הגואל היום. "עבודה ראשונה"
אסטל פרידמן
מורה לאנגלית, מיסיס גרין ב"דן אנד עדנה"
אסטל פרידמן היתה ב־1966 מורה בת 27 לאנגלית, שלוש שנים אחרי עלייתה לארץ מארה"ב עם בעלה, ג'יי, כשהמפקחת האזורית נכנסה לכיתה שלה.
"מאוד התרגשתי", היא נזכרת. "אמרתי לעצמי שאני חייבת לעשות עבודה טובה. בסוף השיעור המפקחת סיפרה לי שהטלוויזיה הלימודית, שרק הוקמה אז, מחפשת מורים לאנגלית, ושעושים סדנה ומבחנים. התלהבתי מאוד ועניתי לה, 'בטח!'
"בהתחלה הייתי מורה בתוכנית 'More About English', שהיתה בנויה משיעורים ששילבו מורה בכיתה עם סיפור מפורסם מהספרות הקלאסית העולמית או אגדת עם מוכרת. אני זוכרת שנסעתי לבתי ספר לצפות שם בתוכנית, ששודרה בטלוויזיות בכיתות, כדי לבדוק אם הכתוביות שהצגנו גדולות מספיק לקריאה לתלמידים שישבו מאחור".
אסטל פרידמן אז. מנוד ראש החלטי והקריאה "!Say that"
ואז הגיע תפקידה הזכור ביותר - מיסיס גרין בתוכנית "English 5", שרוב הצופים זוכרים בשם "דן אנד עדנה", על שם הילדים ששיחקו בה. שם היא כבר נהנתה מאולפן משוכלל יותר, מאנימציות קופצניות ומבובות שנבנו בהשראת "רחוב סומסום" בארה"ב. היא זכורה בעיקר בזכות מנוד הראש ההחלטי שלה לחיוב, לאחר שאמרה "Say that" והמתינה שניות אחדות שהצופים הצעירים בבית יחזרו בקול על דבריה.
אחרי "דן אנד עדנה" פרשה פרידמן מקריירת המשחק ועברה לתפקידי הפקה שונים, שאותם מילאה עד 1993. בין היתר, הפיקה את "סקוטרמן", "גבי אנד דבי", "פרפר נחמד", "בלי סודות" ו"קשת וענן". היא גם תרמה לגיור של "רחוב סומסום" ("נסעתי לסטודיו של ג'ים הנסון בניו יורק וזכיתי לבלות עם קרמיט המקורי"). בהמשך סייעה בפיתוח תוכניות הדגל של החינוכית - "זהו זה", "ערב חדש" ו"קרובים קרובים".
זיהו אותך ברחוב?
"פעם. היום כבר פחות. אני זוכרת יום אחד שנסעתי עם בעלי והילדים בכביש החוף, ועצר לידנו רכב עם נשים ערביות. הן זיהו אותי והתחילו לשיר לי שירים מהתוכניות. זה מילא לי את הלב.
פרידמן היום. "המפקחת חיכתה עד סוף השיעור להציע לי"
פרידמן (77) היא סבתא לשמונה נכדים, מתגוררת ברעננה ועוסקת בפיתוח תוכן ללימודי אנגלית באינטרנט, בעיקר למבוגרים, בעזרת תוכנה ייעודית שמסוגלת לשמוע את התלמיד ולתקן את הגייתו בזמן אמת. השנה זכתה בפרס "בוני ציון" של ארגון "נפש בנפש" ע"ש סילבן אדמס, המוענק לעולים על תרומתם לקידום מדינת ישראל.
shishabat@israelhayom.co.il(צילומים: יהושע יוסף, נעם ריבקין פנטון, נעם מוסקו, אלדד מאסטרו, באדיבות הטלוויזיה החינוכית)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו