יאכטה אחת וארבע סירות מדגם "סונר", שמקיפות אותה במעגל, עומדות בים, מול המרינה של תל אביב, בבוקר יום ראשון, שלושה ימים לפני יום הזיכרון. "לא יכולנו לבקש לעצמנו תנאים טובים יותר להפלגה", נשמע קול גברי בקשר, מייד אחרי שברכת הדרך נאמרת על ידי קול צעיר ומהוסס במערכת הכריזה. על סיפון הסירות חבורה של 32 גברים בשנות העשרים עד השישים לחייהם, שצמד המילים "משט התקווה" מוטבע על חולצותיהם.
עוד רגע ייצא המשט בן שלושת הימים לכיוון אשקלון. הוא יחזור לתל אביב בדיוק כשקצב החיים הישראלי יואט, עם כניסתו של יום הזיכרון. לידי יושבים אסף אשכנזי, אורי יחזקאל ויוגב זינגר, ומפקד הסירה אהוד דיין - ארבעה גברים בסוף שנות השלושים שלהם, שמשתפים פעולה כדי להרים מפרשים ולהפיח בהם רוח, שתשיט אותם ללא עזרת המנוע. תנועותיהם בטוחות, מנוסות, ידיהם השזופות מסגירות שעות ים רבות. הם מכירים כל ידית כאן, כל כפתור, כל חבל.
הדינמיקה ביניהם כוללת כינויי חיבה והומור משובח במיוחד, שחור בדרך כלל. אפילו ההיררכיה הפיקודית מאפשרת בקלות לדמיין אותם לבושים מדי ב', חיילי מילואים שלא נעים להם להודות שהם נהנים מכל רגע של ניתוק משיגרת חייהם וממפגש עם החבר'ה.
אלא שאף אחד מיושבי הסירה כבר לא לובש מדי מילואים. רובם לא הגיעו לזה. העבר הצבאי של כל אחד מהם שונה בתכלית, גם הדרגות. זה רק ההווה שהופך אותם לקבוצת שווים שיש לה מכנה משותף, וגם קבלה והכלה של כל מה שעובר עליהם. זר לא יבין.
אסף אשכנזי (40) מפתח תקווה, נשוי ואב לשלושה בנים, נפצע ב־22 בינואר 1995, כשהיה בן 18, בפיגוע ההתאבדות הכפול בצומת בית ליד. הוא ירד מהאוטובוס וחש להגיש עזרה לפצועים כשאירע פיגוע ההתאבדות השני, שהפך את המקום לשדה קטל. אזרח מצא אותו צועד בכביש הראשי במדים ספוגי דם, ופינה אותו לבית החולים.
אורי יחזקאל (39) מאריאל, נשוי ואב לארבעה בנים, נפצע בתאונת אימונים כשהיה חייל הנדסה קרבית בן 20. מרגמת 81 התפוצצה בידיו וגרמה לפציעתו הקשה, שבמהלכה איבד את רוב אצבעות ידו השמאלית.
יוגב זינגר (39) מכפר חנניה, נשוי ואב לשתי בנות, נפצע ב־9 בפברואר 1997 בהיתקלות עם חוליית חיזבאללה בוואדי נפחא בדרום לבנון. החוליה פתחה באש תופת על כוח נח"ל, כולל ירי פצמ"רים מכוון מטרה, וזינגר נפצע בינוני בידיו וברגליו, יחד עם עוד שישה חיילים מהגדוד שלו.
והבדרן של החבורה, מפקד הסירה אהוד דיין (36), שהיה בן 26 כשנקרא לשירות מילואים ביחידה של הצנחנים עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, בדיוק לפני עשר שנים. הוא הניצול היחיד מאסון כפר גלעדי, שבו נפלו 12 חיילי מילואים מפגיעה ישירה של קטיושה, כשהתכנסו בכניסה לבית העלמין של קיבוץ כפר גלעדי.
אני מפליגה אל לב ים עם חבורת גברים שמחה ומלאת ביטחון לכאורה, ואין רמז, דק או עבה, בחיצוניותם המחוספסת, בהתנהלותם או בטון דיבורם, שיסגיר את העובדה שרק אתמול היתה ליוגב העדין ונעים ההליכות התפרצות זעם, שאורי ישן רק שלוש שעות בלילה, כי ליותר מזה הוא לא מסוגל, שקול בכי של תינוק מציף את אסף ומחזיר אותו לקולות הבכי של הפצועים השרועים על הכביש, ושרעש המסוק שחולף מעל ראשינו מזכיר לאהוד את המסוק שפינה אותו לרמב"ם כשהוא מפויח, מדמם, מריץ בראשו את שמות חבריו שהפכו לגופות מרוטשות.
* * *
כבר כמה שנים שכולם פעילים בפרויקט "ספינה שטה" של עמותת אתגרים, שנועד לסייע בשיקום אנשים הסובלים מפוסט־טראומה באמצעות שיט ומציין השנה עשור לקיומו. הפרויקט ממומן בידי משרד הביטחון ו"הקרן לידידות", שאף רכשה עבור הפעילים את היאכטה "רימון".
הפרויקט פיתח מודל שיקומי ייחודי, שמטרתו לתת לגיטימציה לסימפטומים הפוסט־טראומטיים ולמנף אותם למקום פרודוקטיבי על יד פעילות ספורט ימי אתגרי וקבוצתי. משתתפי הפרויקט נוטלים חלק בקבוצות עוגן, הנפגשות אחת לשבוע. הם משתתפים בסדנאות מקצועיות, מפליגים, מבצעים פעילות למען הקהילה ויוצאים לפעילות משפחתית משותפת. נשותיהם מקבלות תשומת לב ייחודית ופעילות משלהן.
"אני מראשוני המשתתפים בפרויקט, בדיוק עשר שנים", מספר אסף, לא מרפה מאחיזתו החסונה בהגה של הסירה. "היום אני לוקח את ההגה בידיים שלי, פיזית וסימבולית. עד הפרויקט הזה הסתובבתי לי פה ושם, מה שנקרא, לא היתה שום פעילות שהיתה מכנסת ואוספת אותי ונותנת לי משמעות. כשהגעתי דרך אגף השיקום לפרויקט, שהיה אז ניסיוני, לא היתה לי שום זיקה לים. לא הייתי אחד שאוהב ללכת לים. אבל מאחר שלא היה לי הרבה מה לעשות באותה תקופה, אמרתי, ננסה, מה יש לי להפסיד.
"הסתכלתי אז על החבר'ה שהגיעו בהתחלה. כולם היו כמוני: מכונסים, סגורים, חסרי ביטחון, חסרי משמעות. היום מרגש לראות איך כל אחד עשה דרך משמעותית משלו. לא ייאמן שיש לנו היום צי של סירות ויאכטה מטופחת ואנשים שמתקדמים בזכות הפרויקט הזה.
"הפרויקט הזה מרפא אותי, ותורם לא רק לי, אלא גם למשפחה שלי. אני מסתכל מפה לכיוון המגדלים של תל אביב ומבין שיש חיים על פני היבשה, ואני רוצה להיות חלק מהם. אני רוצה לפעול, לעשות, לקחת אחריות על עצמי, ובשלב יותר מאוחר גם לקחת אחריות על הקהילה שאני חי בה.
"מחר נפגוש ילדים נפגעי חרדה מיישובי הדרום. ביום השלישי של המשט נארח ילדים אוטיסטים וניתן להם לחוות את הכוח הטיפולי שיש לים. אני נותן מעצמי למען החברה, וזו חוויה טובה ומשקמת.
"היום אני יותר שלם עם הפגיעה שלי. פחות כועס על עצמי, יותר מקבל את מה שהפוסט־טראומה מביאה איתה ומשתדל לנווט אותה למקומות טובים".
אהוד דיין בשיט עם ילדיו דריה וכפיר. "בזכות הפרויקט הזה ילדיי מטיילים" // צילום: אפרת אשל
סירת גומי זריזה ורעשנית מתקרבת אל סירת הסונר, זו סירת המנהלה, שמוודאת שהכל בסדר עם השטים. נוהג בה ישראל אלטמן (47), מנחה ומדריך בפרויקט, איש ים ועובד סוציאלי בהכשרתו, שמייעץ ומחליט על דרכי פעולה יחד עם רכז הפרויקט, יואב בן דוד (62), שנמצא לצידו.
בן דוד, אב לארבעה וסב לחמישה, הוא הרוח הנושבת, המקדמת והחולמת של הפרויקט. במלחמת יום הכיפורים היה טוראי בנח"ל שסופח לשריון, ונפל בשבי הסורי בקרב תל סאקי ברמת הגולן, כשרימון נזרק לתוך הטנק שלו והעיף אותו ממנו. "הבנתי שאני חייב להיכנע, כי מאוד רציתי לעשות ילדים לפני שאני מת", הוא אומר. שמונה חודשים ישב בכלא בדמשק, עד ששוחרר בחילופי השבויים אחרי המלחמה.
ב־1996 ביים בן דוד את הסרט התיעודי "ערים בלילה" על שבויי צה"ל, ואז החלה לחלחל בו ההכרה שקשיי הריכוז שלו, אי ההתמדה, התפרצויות הזעם החוזרות ונשנות, התקפי החרדה והשנים הרבות שבהן היה מכונס בעצמו, לא עבד ולא נפגש עם אנשים, הם סימפטומים של פוסט־טראומה (PTSD). בחושיו המחודדים החליט שחייב להיות מזור לבעיה המורכבת, חוץ מכמויות עצומות של כדורים פסיכיאטריים "שהפכו אותי לזומבי".
* * *
בהמלצת קרוב משפחה נכה צה"ל, ואחרי מסע שכנועים של אשתו, הוא הגיע לפעילות הימית של אתגרים. "איך שהסירה יצאה מהמרינה אל הים, הרגשתי שהגעתי הביתה. הרגשתי משוחרר ורגוע כמו שלא הרגשתי מעולם".
מאז הוא פועל להרחבת הפרויקט ולגיוס המשאבים ומשמש השראה למשתתפי הפרויקט. הם נושאים אליו עיניים, מבינים שהוא אחד משלהם, ואם הוא הצליח, גם הם יכולים. יכולים לסיים קורס סקיפרים, יכולים להתחיל משימה ולסיים אותה. בעיקר יכולים. בלי לשים לב הפך בן דוד ממשוקם למשקם.
הוא מקפיד לכנות אותם "פוסט־טראומטיים" ולא הלומי קרב. "צמד המילים 'הלם קרב' מתייחס לתופעה שאירעה במלחמת העולם הראשונה, כשאנשים היו נכנסים למין מצב של קיפאון במהלך הפגזות. רוב החבר'ה שלנו לא קפאו בזמן הקרב או בזמן הסיטואציה שבה היו, להפך. יש פה חבלנים, שוטרים, חיילים קרביים שתיפקדו מעולה בזמן האירוע.
"אפשר להגיד על אסף שהוא היה בהלם כשהמחבל פוצץ את עצמו? הרי הוא רץ להושיט עזרה בלי לחשוב פעמיים. אבל המראות המזוויעים, הריחות, המוות ששרר בכל מקום, הם הדברים שהציפו את כל הטראומה.
"אנשים פוסט־טראומטיים נמצאים כל הזמן בהימנעות. זו מילה שאנחנו מתמודדים איתה הרבה במהלך העבודה השיקומית. הם נמנעים ממחשבות, מרגשות ומנושאים שקשורים לטראומה, נמנעים מפעילויות, ממקומות ומאנשים שמעוררים זיכרונות טראומטיים, יהיו להם קשיי שינה, התפרצויות זעם, קשיים בריכוז, דריכות יתר, תגובות בהלה מוגברות. אין איך לסובב את זה, כשאתה נחשף למה שאתה נחשף בעת קרב או פיגוע, אתה לעולם לא תחזור להיות מי שהיית.
"פוסט־טראומה היא נכות אסוציאטיבית־התנהגותית, כי הנכות באה ליד ביטוי בהתנהגות. גם אם עכשיו, כשהכל רגוע ונחמד, יעבור לידי מישהו עם אותו קול של הסוהר הסורי, הגוף שלי בשניות נכנס לדריכות של סכנת חיים, ואין לי שליטה על זה".
אסף אשכנזי ואורי יחזקאל. במהלך המשט // צילום: אפרת אשל
את מועד ההפלגה של "משט התקווה" קבע במתכוון בתקופה המטלטלת של טרום יום הזיכרון. "הימים האלה, בין יום השואה ליום הזיכרון, הם ימים מטלטלים ועצובים, 'עשרת ימי התשובה הלאומיים שלנו', כמו שקורא להם אבנר בלקנאי, מנכ"ל אתגרים.
"במהלך הימים האלה כל המחשבות השליליות צפות. הן אמנם קיימות שם כל הזמן, אבל עכשיו פורצות ביתר שאת. פתאום הזיכרונות של הקרבות ושל החברים שאינם, הפנים, השמות, הריחות, הכל עולה על גדותיו. ודווקא בימים האלה, חשוב לנו לאסוף את האנשים להפלגה הזאת, שיהיו עסוקים במטרות ברורות ושהכובד יוקל להם".
"אז שנוריד את הז'ורז'רה עכשיו או נחכה עוד קצת?", מתלבט דיין עם החבר'ה, תוך שהוא מראה לי חכה גדולה, שאליה קשור פיתיון, המכונה בעגת הדייגים ז'ורז'רה. הוא ויוגב חובב הדיג אופטימיים מאוד לגבי מה שיעלו בחכתם. בהפלגה המשותפת לקפריסין זה היה דג טונה ששקל 40 קילוגרם.
דיין חיוני ומלא שמחת חיים, נשוי לסווטה ואבא לדריה (7 וחצי) וכפיר (6), שאיתם הוא מתגורר במזכרת בתיה. החזות הבוטחת והנורמטיבית שלו מדגישה את התעתוע שמביאה איתה הפוסט־טראומה, תסמונת שאינה נראית לעין, אינה צפויה ואינה קבועה. אין לדעת מתי יצוף הכל ויעלה על גדותיו.
לבן דוד ברורים קווי הדמיון בין הפוסט־טראומה לפעילות הימית המרפאת: הפוסט־טראומה היא קצת כמו הרוח, שכולם מתמסרים אליה, אבל היא בעצם בלתי נראית. היא יכולה לשנות את פניה פתאום ולסעור, ובשום פנים אין להילחם בה. יש לרתום אותה לטובת התנועה וההנעה. הפוסט־טראומה היא גם קצת כמו הים, שיכול להיות רגע שלו ובטוח וברגע אחר גועש וקוצף, וחייבים להתנהל בו בזהירות ובאחריות כדי להשיב את הסירה לחוף מבטחים.
כשהרוח הגבית מובילה את הסירה דרומה, דיין נזכר בפרטי פרטים במה שאירע לפני עשר שנים. "יש לי בראש סרט שרץ בלי הפסקה 24 שעות ביממה. זה לא עוזב אותי, זה תקוע, הלוואי שיכולתי להשתחרר ממנו. השאלה היא אם אני נשאב לשם או לא. אני צריך להשקיע המון מאמץ כדי למדר את עצמי מהסרט הזה, כדי לא להיות שם. ולא תמיד אני מצליח".
* * *
הוא היה בן 26, גרפיקאי מסופק במקום עבודתו, גר בנתניה עם בת זוג וידע פחות או יותר לאן החיים שלו מובילים. ואז התחילה מלחמת לבנון השנייה. הוא לא באמת הבין למה צווי ה־8 מתעכבים, אבל הלך וקנה מלאי של גרביים, שיהיה.
ואז הגיע הטלפון, והגדוד התכנס, והביזיון הלוגיסטי שאפיין את המלחמה נחשף. זו היתה הפעם הראשונה מאז השירות הסדיר שהוא קיבל פנקס שבי ודיסקית, והבין שמדובר במלחמה של ממש.
ועדיין, הם הקפידו כל הזמן לצחוק. גם כשהוא וחבריו למילואים התכנסו ממש ליד בית העלמין וראו קברים כרויים, היה זה דיין שצחק ואמר: "הנה, אפילו קברים הכינו לנו".
זה היה ב־6 באוגוסט 2006. דיין, או כמו שחבריו לפלוגה כינו אותו ד־יין, במלעיל, ניצל כהרגלו כל רגע פנוי למנוחה. הוא שכב על מזרן, וסמוך אליו התקבצו חבריו מהמפקדה. ואז נשמעה האזעקה, ואנשים החלו להתרוצץ, ולדיין היה ברור שהוא לא זז מהמזרן הנוח, כי מה הסיכוי שתיפול עליו קטיושה.
הקטיושה נפלה שני מטרים ממנו והרגה את כל 12 חבריו למילואים בפגיעה ישירה. באופן מצמרר הוא מתאר את פגיעת הרסיסים הגדולה שלו, את שערותיו שעלו באש, את גרונו המפויח ואת הדם שכיסה את כל בגדיו, שברובו לא היה שלו. מספר על הגוויות שעליהן דרך בלי משים, איך היה נדמה לו שכל בית הקברות קם לתחייה, איך הבין מה ההרגשה כשמתים וכמה חסר אונים היה כשלא הצליח להגיש עזרה לקרקש האהוב, לבוטבול, שאליו היה צמוד כל המילואים האלה, או לגרגורי. אי אפשר שלא לצפות איתו בסרט שהוא מריץ במוחו ולתהות איך אפשר להמשיך הלאה.
יוגב זינגר עם הפלמידה הענקית שהעלו בחכתם // צילום: אפרת אשל
מדי פעם הוא נתקע ושוכח מה רצה להגיד. "אני משתגע מזה. משתגע. לא זוכר מה רציתי להגיד. זה גם חלק מהסיפור. יש לי התקפי זעם. פתיל קצר, שבשניות אפשר להצית אותו. קשה לי להיות במקומות הומים. אם אני מרגיש חנוק, אני בורח משם.
"והכי קשה לי העובדה שלא כתוב לי על המצח שאני פוסט־טראומטי. מבחינתי, ואני מתכוון למה שאני אומר, חשבתי על זה פעמים רבות - קחי לי רגל, רק קחי ממני את הפוסט־טראומה. את יודעת מה? קחי שתי רגליים. את לוקחת לי רגל, אני שם פרותזה, העניין נפתר.
"אבל הרופאים והפסיכיאטרים לא באמת מצליחים לפתור לי את הסיוט הזה שאני חי איתו. לא יודעים איך לטפל בי. תוקעים לי תרופות של אפילפסיה, של אלצהיימר, של כל מחלה אפשרית. אבל אין באמת תרופה. אין. רק כאן, מול הים, הגלים, השקט, המרחב, העשייה, אני יכול להרגיש טוב".
בשנת 2010 חדל דיין מלתפקד. עד אז עבד כטכנאי של מכונות דפוס, אבל אחרי כמה התפרצויות זעם על לקוחות, הסתגר בבית ולא ראה עוד טעם לחייו. בהמלצת אגף השיקום הוא הגיע לפעילות הימית, והתחבר. לא מייד, לאט לאט.
היום הוא עובד בחצי משרה בתור איש התחזוקה של היאכטה "רימון" השייכת לעמותת אתגרים, שעוגנת דרך קבע במרינה שבהרצליה, ואין מסור לה ממנו. עכשיו הוא מנסה לדבוק בקורס הסקיפרים שהפרויקט מאפשר, להתחיל ולסיים, למרות סף הדרישות הגבוה, שבראשו היכולת להתמיד.
"קשה לי להתמיד", מודה דיין. "קשה לי להסתכל קדימה, רחוק. קשה לי לתכנן. העתיד לא מעניין אותי, כי לא בטוח שיהיה לי עתיד. מה שמעניין אותי זה כאן ועכשיו, היום, ולכל המאוחר, עד סוף היום הזה. אין לי מחר, ולא מעניין אותי מחרתיים. מעניין אותי מה יקרה היום, מה קורה עם הילדים שלי. מסיימים את החוגים, מגיעים הביתה, מתקלחים, אוכלים, ישנים וזהו, הזדכיתי על היום הזה. מחר יום חדש.
"אני כבר יודע שאתה יכול לתכנן תוכניות כמה שתרצה, והחיים ייקחו אותך למקום אחר. אני לא נפצעתי בגיל 18, נפצעתי בגיל 26, כבר היו לי חיים, אפילו די טובים, ואז הכל נגמר, והייתי צריך להתחיל את הכל מהתחלה. אז אני גמרתי לתכנן.
"אין מצב שאני לוקח את האישה שלי ואת הילדים המקסימים שלי לטיול בירושלים, נניח. אני חסר ביטחון מכדי לעשות את זה. אז אני נמנע, ואנחנו נשארים בבית. אני גם פוחד מאוד לטוס עם אשתי לבד לחופשה. פוחד פחד מוות. פוחד לקחת אחריות. אם יבוא איתנו עוד זוג, זה בסדר, אבל לבד איתה? מת מפחד, שלא יהיו לי הפתעות. אני חייב להיות בשליטה, לדעת בכל רגע נתון מה קורה עם אשתי, מה קורה עם הילדים. זו הסיבה שאני מסרב לקנאביס רפואי. פוחד לאבד שליטה.
"הפרויקט הזה מלמד אותי להילחם בהימנעות הזאת. הוא מוציא אותנו לטיולי משפחות, בזכותם הילדים שלי מטיילים. בזכותם הם נחשפים לעובדה שאבא יכול, ואבא עושה. גם אשתי זוכה לימי כיף, ומרגישה שהיא לא המתמודדת היחידה עם החיים האלה".
פלמידה ענקית במשקל 19 קילוגרם נתפסת בז'ורז'רה של דיין מול חופי אשדוד, ואין מאושרים ממנו ומיוגב. הם חבורה מגובשת שצוחקת הרבה, שואפת אוויר צלול, והאווירה נפלאה. כבר אין שיחות שחורות על מה שהיה, על מה שמגיע להם ממשרד הביטחון או על למה דיין לא חזר מעולם אל מקום נפילת הקטיושה, אף שבכל שנה נערכת שם אזכרה גדולה.
יואב בן דוד. רכז המיזם // צילום: אפרת אשל
ארבע שעות ועוד מחצית השעה תארך להם הדרך אל חוף מבטחים באשקלון. בשיחת הסיכום בלובי של המלון יבטאו כולם את תחושת הסיפוק הגדולה. לוחמים ממלחמת ששת הימים, פדויי שבי מיום הכיפורים, לוחמים מלבנון הראשונה, השנייה, נפגעי פעולות איבה.
צעיר המשתתפים, פצוע עופרת יצוקה שנפגע בראשו והגיע למשט עם אביו, הוא זה שמברך את ברכת הדרך. הפעילות משחררת אותו אט אט מההתכנסות הגדולה שבה הוא שרוי.
דיין מודה כי זה הישג גדול לסמן וי על משימה שיש לה התחלה ויש לה סוף, ושהוא יכול לה. יוגב מבין שהוא מסוגל להתמודד עם מצבים מורכבים שמתרחשים בים, והוא לא נמנע מהם. הוא מדגיש שהוא בעיקר מרגיש בקבוצת השווים לו, בלי צורך להסביר, בלי צורך להתנצל.
אורי מרגיש ניצחון אישי גדול, הוא הוכיח לעצמו שהוא מסוגל. עד לפני כמה שנים המשט הזה היה בשבילו בגדר חלום בלתי מושג, אבל הטבע המדהים הזה, עם כל היופי והשקט שהוא מביא עימו, הוא התרופה האפקטיבית עבורו.
כולם עייפים מאוד, הלילה יוכלו לישון היטב. שינה טובה, טבעית, שתיפול עליהם בגלל עייפות גדולה ממאמץ הגוף, לא בגלל תרופות השינה שהם רגילים ליטול.
יואב מרגיש כמו אב שגאה בילדיו. "אכן, זר לא יבין את מה שמתרחש כאן, כי אם נוריד את כל המסכות, נסיר את כל מערכת ההכחשה המתוחכמת שיש לנו, אנחנו קמים בבוקר וצריכים לעבוד על עצמנו כדי להיות נורמליים", הוא אומר להם. "אני רואה את ההתקדמות של מי שעד לפני שלוש שנים היה איש צוות והפך למפקד סירה בטוח בעצמו, ואתם מוכיחים שיש לכם יכולות, ואתם יכולים. תתכחשו לזה עד מחר, תימנעו, אבל אתם יכולים, ועם זה אי אפשר להתווכח.
"אני רואה קבוצה שלוקחת על עצמה אחריות ועושה דברים. פשוט עושה. וזו הבשורה הגדולה של הפרויקט הזה. אני לא אוכל להאכיל אתכם בדגים, אבל אני כן אקנה עבורכם חכות ואלמד אתכם לדוג. והיום, בלי שום קשר לפלמידה של יוגב ודיין, אתם דגתם ועוד איך".
* * *
בתום שלושה ימים של ביחד, שבמהלכם הם הופכים מנתמכים לתומכים, מארחים קבוצות של ילדים נפגעי חרדה מהדרום וילדים אוטיסטים מאשקלון, שבים משתתפי "משט התקווה" בהפלגה לתל אביב. המשט מסתיים בהתרגשות ובתקווה גדולה.
אורי מודה שהצליח לצלוח את כל הכובד של יום הזיכרון בצורה טובה יותר, אולי הכי טובה מאז הפציעה שלו. "יום הזיכרון מבחינתי הוא להיכנס למיטה ל־24 שעות, בדיוק כמו ביום הכיפורים, אבל הפעם זה היה קל יותר, מאוורר יותר. בעיקר ישנתי טוב מרוב עייפות, זה לא משהו שאני מכיר מעצמי".
ודיין, הוא למחרת יום העצמאות כבר חזר לטפל ביאכטה, "כי מישהו צריך לדאוג לה. צריך לשמור אותה מטופלת ומתוקתקת. בעוד כמה שבועות היא שוב תפליג לקפריסין".
hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו