"מה כל כך נורא בלהיות עצמך? זכותי להיות עצמי", שר בילי אליוט, הילד שהמיר את כפפות האיגרוף בנעלי הבלט וחווה את השלכותיהן הקשות של דעות קדומות וסטיגמות חברתיות. המחזמר, שעלילתו מתרחשת באנגליה של שנות ה־80 על רקע שביתת הכורים הארוכה שיצאה נגד מדיניותה של אשת הברזל מרגרט תאצ'ר, עלה השבוע בגירסת "כחול־לבן" באולם התיאטרון החדש בסינמה סיטי גלילות, ומדהים לגלות שמסריו רלוונטיים לגמרי גם לישראל של 2016.
"בילי אליוט" נולד כסרט קולנוע מוסיקלי שיצא בשנת 2000 בבימויו של סטיבן דלדרי ובכיכובו של ג'יימי בל. העלילה עוסקת בבילי אליוט, נער שגדל בעיירה שמרנית בצפון אנגליה, בזמן שביתת הכורים המפורסמת, שמחליט להתחיל לרקוד בלט למרות התנגדות של בני משפחתו ולעג מצד רבים. הסרט היה מועמד לשלושה פרסי אוסקר.
חמש שנים לאחר שיצא הסרט עלה על בימות ווסט אנד בלונדון מחזמר שהתבסס על הסרט. את המחזה ואת השירים כתב לי הול - מי שכתב גם את התסריט לסרט, ולמוסיקה היה אחראי לא אחר מאשר אלטון ג'ון. מאז עלה המחזמר ברחבי כל העולם, ועכשיו הגיע תורנו.
על התרגום לעברית הופקד אלי ביז'אווי ועל הבימוי אלדר גרויסמן. על הבמה מככבים אבי קושניר כאביו של בילי; אושרי כהן כאחיו של בילי, טוני; דפנה דקל כגברת ווילקינסון המורה לריקוד; ודינה דורון בתפקיד סבתא של בילי. את דמותו של בילי אליוט משחקים לסירוגין שון גרנות־זילברשטיין וארנון הרינג, ולצידם בשירה ובריקוד קאסט רחב של שחקנים ורקדנים.
כיף לגלות שגם בגירסה המקומית ההפקה מרשימה. התלבושות של יובל כספין מרהיבות, קטעי הריקוד מקצועיים והמוסיקה של אלטון ג'ון הופכת את המחזמר לחגיגה של ממש. מבחינה רגשית מדובר ברכבת הרים שנעה בין צחוק לבכי, בין עצבות על הייאוש של אותה תקופה לבין האופטימיות אל מול התמימות של ילדים שרק רוצים לרקוד.
זה לא מחזמר לילדים. יש בו קללות ואלימות. זה גם לא מחזמר על ילדים, אף שלגיבור שלו צפוי בכל רגע להתחלף הקול. זה מחזמר על דעות קדומות, על סטריאוטיפים ועל מסגרות מקובעות, שילד אחד ומורה אחת לריקוד שמאמינה בו, נאבקים לנפץ. זה מחזמר על המאבק להגשים חלום.
מחזות זמר בסדר גודל כזה עולים לרוב במסגרת התיאטראות הרפרטואריים עתירי התקציב בישראל. בילי אליוט הוא הפקה פרטית, שמציבה רף גבוה מאוד בשוק ההפקות המקומיות. על כך מגיע למפיקי המופע כל הכבוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו