שלל מבטאים מקדמים את פני הנכנסים אל מחלקת ההרדמה בבית החולים שערי צדק בירושלים. מגוון גדול. צליל דרום־אמריקני מתגלגל ומשתלב בהרמוניה נפלאה עם מבטא רוסי, ושני אלה מצטרפים לקול ניגון צרפתי ואפשר לשמוע גם קצה קצהו של מבטא סקנדינבי. קיבוץ גלויות של ממש מתקיים לו במחלקה, כאשר רק שבעה מתוך 53 הרופאים המרדימים בשערי צדק נולדו כאן, בישראל.
לד"ר אלכס יוסקוביץ', מנהל היחידה להרדמת נשים ויולדות בסיכון גבוה, שעלה ארצה לפני 25 שנה מטג'יקיסטן (מהחלק האסיאתי של בריה"מ לשעבר), יש הסבר לתופעה הייחודית, והוא מפרט: "יש לנו רופאים עולים, ותיקים וצעירים. עולים מהונגריה, מאנגליה, מאוסטרליה, מארגנטינה, מצ'ילה, משבדיה, מאוקראינה וגם מרוסיה. ברוב המדינות בעולם הרדמה היא מקצוע של מהגרים. בדרך כלל יש פחות קשר עם החולה, אז הרופאים המהגרים, שמחפשים לא להיות בפרונט, מגיעים אל התחום".
לדברי ד"ר יוסקוביץ', המקצוע הפך למבוקש מאוד: "עכשיו בארה"ב, למשל, בלתי אפשרי לקבל מקום להתמחות בהרדמה. בישראל לעומת זאת תמיד היה חוסר ברופאים, ובמהלך השנים היו גלים של עליות ממדינות שונות, כשכל גל השאיר חלק מהרופאים בתחום ההרדמה".
ואכן, בשנות ה־90, הביא איתו גל העלייה הרוסית רופאים מרדימים רבים, ובשנים האחרונות הצטרפו למחלקה מרדימים מצרפת, מדרום אמריקה ומאוקראינה. "מבחינה מקצועית זה מוסיף, כי 'מכל מלמדיי השכלתי'", אומר ד"ר יוסקוביץ', "אנחנו לומדים מכל אחד".
הרופאים העולים, שחלקם השלימו את לימודי הרפואה במדינת מוצאם, עשו זאת ממניעים ציוניים מובהקים, כך לפחות אפשר ללמוד מהמפגש האישי איתם במחלקה. ד"ר דוד חלימי (32) עלה ארצה מצרפת לפני 15 חודשים עם משפחתו (נשוי פלוס שלושה), אחרי שהחל את לימודיו במרסיי.
"הרגשנו שאין לנו כל כך עתיד בצרפת, כיהודים, וזה היה הזמן לעשות עלייה", הוא מספר ומבהיר: "האנטישמיות היתה חלק מההחלטה. זה לא נעים ללכת ברחוב בצרפת בתור יהודי חובש כיפה, והרגשנו שישראל היא המקום שלנו. אני חושב שכולם צריכים לעלות, זה הזמן לעשות זאת".
את ההתמחות שלו בתחום עשה ד"ר חלימי בשערי צדק, אחרי שתחילה התמחה ברפואת משפחה. הוא מספר על השתלבותו במקום: "נעים כאן מאוד במחלקה בין העולים החדשים מכל העולם. הגעתי במיוחד למחלקה הזו, כי שמעתי שמנהל המחלקה צרפתי, כמו רופאים מרדימים אחרים. כך גם ידעתי שלא אהיה לבד וזה קל יותר. טוב לי בארץ, אני רק צריך לעבוד על העברית שלי".
ירושלים מאז ולתמיד
מבירת צ'ילה, סנטיאגו, שם למד רפואה והשלים את התמחותו, הגיע לשערי צדק ד"ר אנדרס פרוינדליך (29). הוא עלה לארץ לפני שלוש שנים והקים עם אשתו בית בישראל. "אשתי גרה כאן לפני שהגעתי, והיא השפיעה בקבלת ההחלטה. לי היה חשוב שיש אפשרות לעבוד בתוך העם שלי, לטפל ביהודים".
בבית החולים הירושלמי הוא עובד כשנה ואומר: "אני חושב שזה מיוחד מאוד שכמעט כולם כאן מגיעים מחו"ל. זה היה טוב לקליטה שלי, כי אני מרגיש שכולם כמוני, אפילו אלה שנמצאים 30 שנה בארץ - גם הם, כשהגיעו לפה, בקושי דיברו עברית ורק התחילו לבנות את החיים שלהם בתחום הרפואה כאן".
ד"ר פרוינלדיך מתגבר בהדרגה על הפערים המנטליים בין החיים בצ'ילה לחיים בישראל. "צריך להתרגל", הוא אומר, "בצ'ילה כולם רגועים יותר, מנומסים יותר. פה אני מרגיש בנוח ושמח על מקום העבודה שלי, למרות שהישראלים תמיד אומרים את האמת בפנים, בניגוד לצ'ילה".
לארץ עלו הזוג פרוינדליך מסיבות דתיות, כך הוא מסביר: "אני מאמין שזו מצווה גדולה יותר לטפל בעם שלנו. אני רואה בזה שליחות". ולסיום מוסיף: "היה חשוב לי להגיע לירושלים. זה המקום בשבילי, גם בגלל שיש כאן קהילה צ'יליאנית קטנה ובה חברים שלנו".
גם ד"ר רבקה פויקה (36) עלתה מדרום אמריקה, מארגנטינה, לפני שמונה שנים. כיסוי ראש מהודר מסתיר את שערה של הרופאה החרדית בעלת החיוך הרחב, שמספרת: "העלייה שלי היתה בגלל שרציתי לחיות בארץ ישראל, שהיא שלנו, ולגור בירושלים עיר הקודש".
קבלת ההחלטה לעלות ארצה הגיעה אחרי שעשתה התמחות בקורדובה: "כשהגעתי לישראל בפעם הראשונה, זה היה עוד באמצע הלימודים שלי, ומייד הרגשתי בבית. למעשה, זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי בבית. יש הרבה יהודים בארגנטינה, אבל מרגישים שם את האנטישמיות. הרגשתי זאת באופן אישי, כשהיתה לי חברה בבית הספר לרפואה. היינו חברות טובות, ובאיזשהו שלב סיפרתי לה שאני יהודייה, ואז היא אמרה לי: 'אם הייתי יודעת, לא הייתי חברה שלך'".
את הבעיה הזו מסבירה ד"ר פויקה גם בפוליטיקה: "בארגנטינה מקשרים בין יהודים לבין ישראל, ובגלל שיש ביקורת בארגנטינה על ישראל ועל ארה"ב, זה מוביל לאנטישמיות. אני ממליצה לרופאים יהודים לעלות לישראל, כי בארגנטינה קשה לרופאים יהודים. על פי החוק, שם נותנים ליהודים אפשרות לא לעבוד רק בראש השנה וביום כיפור. אין להם מושג מה זה שבועות, סוכות ופסח. כאן אם אני עובדת בחגים, אז אני הולכת להרדים מישהו כשאני יודעת שזה פיקוח נפש. בארגנטינה זה לא היה כך, כי בשבתות ובחגים הייתי צריכה לעשות גם ניתוחים אסתטיים למשל".
לד"ר פויקה ארבעה ילדים קטנים, אך היא למדה לתמרן בין גידולם בעזרת בעלה לבין עבודתה התובענית בבית החולים: "בעלי עושה המון בבית. אני תורנית בבית החולים והוא תורן בבית. ברוך השם לא הייתי בעבודה ביום כיפור, אבל כן בערב ראש השנה, ובמשפחה שלי מבינים. לכל דבר יש מחיר. בעלי אברך, יושב ולומד, אבל הוא יודע, שברגע שאני בעבודה, הוא צריך לטפל בילדים. בנוסף הוא גם שף, וזה שילוב טוב מאוד כי הוא מבשל גם לנו".
על שמירת המצוות בבית החולים, שמציל חיים בכל עת, היא מספרת: "זה בית חולים שמתאים לי, כי בשבת אנחנו כאמור עושים רק ניתוחים דחופים. אני עובדת פחות בשבתות. אני גם שומרת נגיעה. אני אמנם נוגעת במטופלים, אבל זה לא משהו אישי אלא מקצועי. יד למישהו, כשאני אומרת שלום, אני לא נותנת".
על השתלבותה במקום היא מוסיפה: "כולם נחמדים מאוד ועזרו לי כשהעברית שלי היתה בסיסית. רוב המילים ברפואה הן לטיניות, אז מסתדרים. גם כשדיברו בניתוח על דברים אחרים, שהיה לי קשה להבין, הסתדרתי, כי ידעתי שזה לא קשור לעניין רפואי. המחלקה שלנו מיוחדת מאוד, וכל אחד מהרופאים יכול לספר על איך היה במדינה שלו".
"יש גם אקשן"
שם בולט במחלקת ההרדמה הוא זה של גבי אשכנזי. לא מדובר בקריירה שנייה ומפתיעה של הרמטכ"ל לשעבר, אלא בד"ר גבריאלה אשכנזי (43), עולה ותיקה יחסית, שהגיעה לישראל משבדיה כבר בשנת 2000. תחילה הגיעה לכאן לתקופה של שנה, לאחריה העריכה את שהותה בשנה נוספת, שבה הכירה את בעלה והחליטה לעשות עלייה.
"למדתי רפואה בשטוקהולם והתחלתי התמחות בבית החולים הדסה, ובסיומה חזרתי לשבדיה", היא מספרת, "התמחיתי שם בהרדמת ילדים, וכאשר חזרתי לישראל התמניתי למנהלת יחידת הרדמת ילדים. בשנים האלה נולדו לי חמישה ילדים ולקחתי חופשת לידה מכובדת. בשבדיה מה שמקובל זה 480 יום, אבל אני עשיתי כאן פשרה ולקחתי תשעה-עשרה חודשים. בשבילי זה היה קצר".
ד"ר אשכנזי מבהירה: "עליתי לארץ בגלל התעניינות וציונות. אהבתי את ישראל. הייתי בארץ בחופשה, וכשהייתי צעירה הייתי בבני עקיבא בשטוקהולם, שם עודדו אותנו לעלות לישראל. הכרתי פה חברים וגם זה משך אותי. אני דתייה והחיים קלים יותר וכיפיים לדתיים בישראל. באמת שכיף לי כאן, למרות שהמנטליות שונה מאוד - ישראל זה המקום שלי".
בשלב זה היא נזכרת בסיפור משעשע על הצטרפותה למחלקה בשערי צדק: "אנחנו לומדים במחלקה הרבה אחד מהשני, וגם יש הרבה צחוקים. כולם התאכזבו כשהגעתי, כי הם שמעו שתבוא שבדית וכולם ציפו למישהי גבוהה עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות, ואז אני הגעתי, השבדית הלא בלונדינית".
16 השנים בארץ לא שינו את העובדה שבמחלקה, ד"ר אשכנזי היא עדיין "שרת ההסברה" השבדית, שהיתה צריכה להסביר מה יהיה עם שרת החוץ של שבדיה, שלאחרונה התבטאה בצורה חריפה ואנטי־ישראלית. "כל אחד במחלקה שלנו הוא הנציג של המדינה שממנה בא", היא מסבירה.
על קיבוץ הגלויות היא מוסיפה: "אנחנו עוזרים אחד לשני עם השפה. בשביל מעט מהרופאים עברית היא שפת אם. היום אמרתי שאני חייבת ללמוד ערבית ורוסית, כי אני מטפלת בילדים וחשוב לי לתקשר עם ההורים".
לא כולם נחתו ישר לתוך שערי צדק. כך, לדוגמה, ד"ר יבגני ויניק (27), שעלה לישראל לפני חמש שנים, סיים את ההתמחות שלו, וחמישה ימים לאחר מכן כבר התגייס לצה"ל. הוא שובץ להיות רופא צבאי בחיל הים, ושירת בבסיסים באילת ובחיפה. "זה היה מעניין", אומר הרופא השקט, "בסך הכל הייתי שם עשרה חודשים ובצבא שנה וחצי. עכשיו אני בהתמחות שלי בשערי צדק".
הרצון העז לעלות ארצה התבסס אצל ד"ר ויניק הצעיר כבר בילדותו. "מכיתה א' ידעתי שמתישהו אני אעלה לישראל, בגלל הציונות", הוא מספר, "אחרי סיום הלימודים שלי ברוסיה, חשבתי לנסות חיים במקום אחר. אני מרוצה מאוד בגלל החוויות שהיו לי כאן. אם מישהו היה אומר לי לפני חמש שנים שאהיה רופא בחיל הים הישראלי, הייתי אומר לו שהוא קצת משוגע". על תחום ההרדמה הוא מוסיף: "אני מרוצה שבחרתי בתחום הזה, כי כאן יש מטופל אחד שאני אחראי על החיים שלו, וגם יש רגעים של אקשן".
•••
לסיכום דיברנו עם פרופ' יעקב גוזל, מנהל מחלקת ההרדמה המגוונת של שערי צדק. הוא הדמות הסמכותית והאבהית עבור הרופאים העולים, ועולה בעצמו. הוא הגיע לישראל מצרפת לפני 30 שנה, ומשוכנע לאורך השנים כי הרופאים העולים מוסיפים המון למחלקה שבראשה הוא עומד.
"הרדמה היא מקצוע יוקרתי מאוד בחו"ל", מחזק פרופ' גוזל את דבריו של ד"ר יוסקוביץ', "כיום התחום מוכר כאחד המקצועות המובילים ברפואה. כל הרופאים העולים מביאים את התרבות שלהם ואת הידע שלהם אל המחלקה, וכולם מגיעים ממקומות טובים. הרקע הרפואי במדינות האלה, שהן מוכרות באיכותן, תורם רבות. בהתחלה יש להם קושי להתבטא בגלל השפה, אבל מהר מאוד הם נכנסים לתוך החיים הרגילים של כל ישראלי.
"זה לגמרי קיבוץ גלויות ואנחנו שמחים שאנחנו תורמים לעלייה. אני בעד שרופאים יעלו לארץ, זה תורם המון. חשוב שרופאים יהודים מכל המדינות יגיעו לכאן. אנחנו מנסים לעזור בכל דבר וגם מפגישים אותם עם קהילות מתאימות. יש בין הרופאים העולים חיבור מקסים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו