המובחרים

לפני שמספרים את הסיפור, רשימת שמות. משה לוי. משה (בוגי) יעלון. שאול מופז. מתן וילנאי. דורון אלמוג. ישראל זיו. גדי שמני. מוטה גור. נחמיה תמרי. מאיר הר-ציון. מיכה בן ארי (קפוסטה). עכשיו שננו את השמות שעוד ידברו עליהם: חגי מרדכי. מוטי ברוך. יוסי בכר. אמיר ברעם. כי אין מה לעשות: דרך המלך לשירות מזהיר בצה"ל, ואחר כך גם בחיים הציבוריים, עוברת לא פעם בסיירת. לא מטכ"ל. צנחנים.

55 שנים הן חתיכת זמן. כשמאיר הר-ציון, הלוחם שעליו אמר משה דיין שהוא "החייל הטוב ביותר שקם לצה"ל", הקים את הסיירת ב-1955, הוא כיוון גבוה. לקח חבורת לוחמים מובחרים, יוצאי יחידה 101 המיתולוגית, ויצר יחידת עילית חדשה. מאז השתתפה היחידה באלפי פעולות, מבצעים ומארבים. לא פעם היא הוגדרה כשנייה בטיבה בצה"ל, אחרי סיירת מטכ"ל, ויהיו שיאמרו - הראשונה בטיבה. התדמית שיצאה לה היא של סיירת זוהרת, שמקבלת על עצמה את הפעולות המורכבות ביותר ומבצעת אותן בלי בעיה. אבל 81 השמות החקוקים על קיר האבן בבסיס החטיבה בבית ליד מוכיחים שהתהילה נקנתה בדם. בשנים האחרונות עומעם קצת הזוהר, כשיחידות מיוחדות אחרות לקחו ממנה את מרבית הפעולות המורכבות. אבל גם היום מתמודדים על כל מקום פנוי בסיירת 15 חיילים, ורבע מהמתקבלים אליה נושרים במהלך ההכשרה.

אין כמו בסיירת

יום רביעי שעבר, אחת אחר חצות, סמוך לקסבה של חברון. ספטמבר כבר כאן, וקר. גם החשש מספטמבר כבר כאן: "אף אחד לא רוצה להבעיר את השטח כמה ימים לפני הנאומים החשובים באו"ם", אומר המ"פ, סרן אבי כהן (26) מאפרת. זו לא הפעולה המקורית שאליה היינו אמורים להצטרף, אבל האילוצים המבצעיים הכתיבו את ביטול המעצר המתוכנן, אז אנחנו מצטרפים לפעילות "ייעודית", סודית. אפשר רק לומר שמדובר באמצעים טכנולוגיים מיוחדים, שבגלל סיווגם - מלבד הלוחמים שמפעילים אותם ומפקדיהם, איש ביחידה לא חשוף להם.

ההמתנה ליציאה אורכת זמן רב. לא ניכר על הלוחמים כי הם מתוחים, ובכל זאת, בעת ההמתנה הם עוברים בפעם המי יודע כמה על הציוד והמפות. הם גם משחקים מטקות עם המפקדים ועורכים מסיבת יום הולדת מאולתרת לאחד החיילים, שמקושטת בחצי עוגה שמארגנת הפקידה הפלוגתית.

אייל אלמוג, סגן, הוא מפקד הצוות שאליו אנחנו מצטרפים. קצין צעיר, בקרוב בן 22, נכדו של מפקד חיל הים לשעבר, האלוף (מיל') זאב אלמוג. אביו שירת כמפקד פלוגה בסיירת מטכ"ל, אבל אייל העדיף למצוא את דרכו לבדו. הוא לא מצטער על זה. "אין כמו בסיירת", הוא אומר.

לפני שיוצאים מבקשים החיילים, חצי בחיוך, שלא נצלם אותם. "זה מביא מזל רע", אומר אחד מהם, "יש לנו מנהג שלא להצטלם לפני פעילות מבצעית".

לתפקיד סמל הצוות שלו וסגנו בפועל בחר אייל את סמל דוויט אדנאו, בן 21 מירושלים. הוא עלה מאתיופיה בגיל 9 עם אמו ואחיו הקטן, שנתיים בלבד לאחר שאביו נפטר. משפחתו המצומצמת חיה שנה וחצי במרכז קליטה, ובהמשך עברה לבית משלה. אמו לא עובדת כרגע, ומתפרנסת מכספי הביטוח הלאומי; צה"ל עוזר לה כלכלית, לאור העובדה שבנה משרת ביחידה קרבית.

"היה ברור לי שאני רוצה להתגייס לקרבי", אומר דוויט, רגע לפני שהוא מוביל את חייליו לפעילות הלילית. "בעצם השירות בצבא אני מרגיש שאני שומר על הבית שלי, על המשפחה. המדינה נתנה לי חיים מלאים. רציתי להגיע לסיירת צנחנים, כי בניגוד למגלן, שפועלת בעיקר במלחמה, אנחנו פועלים גם בבט"ש, ובניגוד לדובדבן, שפועלת רק בבט"ש, אנחנו פועלים גם במלחמה. רציתי משהו שיש בו אקשן כל השנה. האנשים סביבי מעולים, אנחנו ממש משפחה. אין אנשים טובים יותר מהם. כולם מכירים את כולם, עוזרים לכולם בכל דבר, כולם יודעים זה על זה הכל. הסיירת היא המשפחה שלי".

באחת וחצי ניתן האות. החיילים נדחקים לשני כלי רכב משוריינים לקראת נסיעה של 20 דקות לקסבה של חברון. עם ההגעה למקום מכנס אותם המ"פ, סרן כהן, לתדריך אחרון. החיילים עוטים על פניהם מסיכות שחורות, "כי זה משחיר את הפנים", עוזרים זה לזה לארגן את הציוד ומעיפים מבט אחרון בתצלומי האוויר, שאותם למדו בעל פה שעות לפני המבצע.

"זאת פעילות יזומה שלנו לכל דבר ועניין", אומר סרן כהן. לאחר תדרוך קצר למפקדים, הוא מעמיד את כלל החיילים ב-ח' ופותח באזהרות לקראת הכניסה לשטח הצפוף. "למרות שבדרך כלל אין כאן הפס"דים (הפרות סדר), היום היו כאן", הוא מנסה להכניס אותם לאווירה מבצעית. "אנחנו נכנסים לאזור מאוים. אם אתם רואים שהגעתם לשטח בעייתי ומורכב, תחליפו מקום. אם יוצא תוך כדי מישהו בעייתי - אומרים לו לעוף הביתה. שימוש בהלם וגז - רק באישור שלי. תוך כדי תנועה, שימו לב למימד ה...", "גובה!", עונים כולם במקהלה. "אנחנו לא רוצים להלהיט את האזור, אנחנו בתקופה לא פשוטה, והמטרה היא לשמור על השקט. אתם מכירים את תמונת המצב, צריך רק ניצוץ שיבעיר כאן הכל, ואני לא רוצה שזה יהיה אנחנו".

הילדים האלה הגיעו לסיירת לאחר סידרת מיונים קשה. כדי להתקבל לחוג היוקרתי נדרשים המתגייסים לעבור את הגיבוש הממיין לצנחנים, ולאחר הגיוס לעבור גיבוש מיוחד, המשותף לסיירת צנחנים, מגלן ודובדבן. הלוחמים שמדורגים ראשונים בגיבוש מגיעים בדרך כלל לסיירת הצנחנים - לה ניתנת זכות הבחירה הראשונה.

"הם מגיעים עם מוטיבציה גדולה מאוד, ממש לא קשה להניע אותם", מסביר מפקד הסיירת, רס"ן אלעד שושן. "הלוחמים מבינים את המשימות שלהם ואת החשיבות של מה שהם עושים, ודוחפים בעצמם לאימונים נוספים. האתגר שלי הוא בעיקר מקצועי".

שושן יחגוג בעוד שבועיים 30. הוא נשוי זה שמונה חודשים לענבל, שנמצאת גם היא בעיצומה של קריירה צבאית - מפקדת פלוגה במערך האיסוף הקרבי (לשעבר מודיעין שדה). הם הכירו כשהיו שניהם בתוכנית הלימודים הצבאית באוניברסיטה. שושן התחיל את המסלול הצבאי שלו עוד בהיותו תלמיד תיכון בפנימייה הצבאית בחיפה. בנובמבר 2000 התגייס לסיירת הצנחנים ועבר את כל שרשרת הפיקוד, עד הקודקוד. את סיום תפקידו כקצין אג"ם של גדוד 202 של הצנחנים תיזמן לסיום תפקידה הצבאי של חברתו דאז, כדי שיוכלו לצאת לחופשה משותפת מהצבא. "ענבל יוצאת כמוני, בערך 11-3. לפעמים אנחנו יוצאים יחד הביתה, אבל לפעמים זה לא יוצא בגלל האירועים הביטחוניים. לפעמים קורה שאנחנו לא מתראים כמה שבועות. זה קשה, ומצד שני יש לזה יתרון, כי אנחנו מבינים זה את זה, ולא כועסים עלי אם אני לא יכול לדבר. אני מקבל את זה גם הפוך, כשהיא אומרת לי 'אני לא יכולה לדבר'".

הכלב שלא מפסיק לנבוח

שתיים וחצי, נעים לתוך הקסבה. הכניסה מתבצעת בתנועה "מבצעית" - הולכים חרישית בטור, קני הרובים מופנים לצדדים, שומרים זה על זה מכל צד. בכניסה לכל מנהרה ולכל פתח נעצרים, בודקים בזהירות עם קני הרובים, ורק לאחר שמוודאים שהשטח פנוי, נכנסים פנימה בהליכה חרישית.

נראה שהכל עובר כהלכה, ואז - בעיה, מהכיוון הכי לא צפוי. הש"ג המנומנם שאחראי על שער הכניסה לקסבה של חברון לא מגיע לפתוח ללוחמים את השער במשך דקות ארוכות, וחיילי הסיירת מעריכים שהוא פשוט שקוע בשינה עמוקה אי שם במוצב הצופה. "השומר הכי עפוץ בצה"ל", הם מגחכים, בעודם ממתינים שמישהו יעיר את השומר שנרדם.

בזמן ההמתנה מגיעה עוד הפתעה, ושוב, לא מהכיוון הפלשתיני. למקום מגיעים במקרה עשרות לוחמי גולני ללא מפקד, על מדי א', לאחר שסיימו כנראה סיור סליחות בעיר האבות. הגולנצ'יקים הלא ממושמעים מתחילים לצעוק לעבר לוחמי הסיירת, שמנסים להתגנב בשקט לתוך הקסבה.

מלבד הגולנצ'יקים והשומר המנומנם, הפעילות עוברת ללא הפרעות. בתוך הקסבה הצפופה של חברון צריכים לוחמי הסיירת לבצע פעילות "ייעודית". רס"ל אמיר, המלווה שלנו, מסביר שהוא מרגיש שהחיילים קצת בלחץ: "נכנסנו לשטח מאוחר, והם צריכים להספיק הרבה דברים לפני שהפלשתינים קמים לתפילות. מופעל עליהם הרבה לחץ, בעיקר לחץ של זמן".

הגם שמדובר בצוות צעיר של הסיירת, ניכר עליהם שהם מיומנים היטב. המפקד, סגן אלמוג, מוביל אותם, ואבי המ"פ הולך עימם בטור, ובמקרה הצורך מדלג בין החיילים ומחלק להם פקודות ברשת הקשר שאליה הם מחוברים באוזניות. לאזרחים מן השורה, הקסבה המפותלת והצפופה של חברון בשעות הלילה המאוחרות אינה מקום סימפטי. סמטאות צרות ואפלות, דממה שאינה מבשרת טובות.

כשאנחנו מתקרבים לאחד הבתים, מסביר לנו אמיר שעוד מעט נשמע כלב מעצבן שלא מפסיק לנבוח בכל פעם שמתקרבים אליו. ואכן, בתוך שניות ספורות מתחיל הכלב לנבוח בחמת זעם, ומודיע בנביחותיו הזועמות לכל תושבי הקסבה הישנים שאנחנו שם. את הלוחמים זה לא מרגש, ואפילו מאפשר להם לדבר ביניהם תוך כדי ניצול רעשי הרקע. לפתע נראים נצנוצים מאחד החלונות, ואמיר מכוון את נשקו לעבר הנקודה החשודה, אך מייד מוריד אותו. זאת פשוט טלוויזיה דלוקה.

לאחר דקות ארוכות אנחנו ממשיכים לעבר הנקודה הבאה. שוב דממה, רק פסיעות החיילים החרישיות נשמעות, עד שכלב נוסף מתחיל לנבוח. החיילים שוב נעצרים, עוסקים במכשיריהם.

אחרי שעה יוצאים מהקסבה. סרן כהן מכנס את החיילים לסיכום קצר לפני החזרה למוצב, ומציין שבסך הכל הם היו בסדר, אבל יש מה לתחקר, והוא "מצפה מכל אחד שייתן לפחות לקח אחד". בדיעבד מציין המ"פ שהכל הלך טוב, אבל יש עוד מה לשפר. "זה בסך הכל צוות צעיר. אני סומך עליהם באלף אחוז, אבל בעוד חודש הם יהיו הרבה יותר מקצועיים. התקופה כרגע מורכבת, ואני לא סתם אומר לחיילים להיות רגישים. זה לא פשוט לבקש מילד בן 19 או 20 להיות רגיש. אנחנו מתאמנים המון לקראת האירועים הצפויים החודש, בעיקר מתאמנים להיות רגישים לסיטואציה. המצב נפיץ, ולא סתם אמרתי להם את מה שאמרתי לפני שנכנסנו לפעילות. נכנסנו לאמצע כפר, ואני תמיד חושב מה היה קורה אצלי ביישוב אם פתאום באמצע הלילה מישהו היה רואה אנשים עם מסיכות ונשק. לכן הנחיתי את החיילים לנתק מגע במקרה של מהומות. אני לא רוצה להיות זה שיצית את האזור".

"הקסבה של חברון היא אזור מורכב מאוד", אומר רס"ן שושן. "בשנים האחרונות נהרגו שם לוחמים של חטיבת הנח"ל שהיו באמצע סריקות בית. זה אזור מורכב. אנחנו זזנו שם בצורה שקטה מאוד, בלי להיחשף. זה היה מסוג המבצעים השקטים, שיוצאים מהשטח בלי שאף אחד יידע שהיינו שם".

"לא זוכים לפרסום"

למרות שלסיירת יש יכולות שאינן מביישות יחידות כמו סיירת מטכ"ל ודובדבן, לפחות לחלק מהחיילים יש תחושה שזוהרה של היחידה המיתולוגית הועם. לא מעט יחידות מיוחדות מתחרות כיום על המבצעים המורכבים ועל הפעילויות המסווגות והמסוכנות. "משהו לא טוב קרה בעשר השנים האחרונות", מציין אחד הלוחמים, "עד לפני עשר שנים לא היתה שאלה לאיזו יחידה להתגייס, היה ברור לכולם שהם רוצים סיירת צנחנים. היום אנשים פוזלים ליחידות אחרות, למשל מגלן ודובדבן, כי עליהן עושים כתבות".

רס"ל אמיר מסכים. "יש פעולות רבות שאנחנו עושים שאינן זוכות למספיק פרסום. יחידות אחרות הולכות לבתי הספר ומשווקות את עצמן, אנחנו לא עושים את זה מספיק. גם אני לפני ארבע שנים לא חשבתי שצריך לעשות את זה, כי אני לא חושב שצריך להראות סרטים על הסיירת לצעירים לפני גיוס. היום אני מבין שזה חטא, ושזה מה שצריך לעשות. בכל מקרה, אנחנו ממש לא סובלים מחוסר מוטיבציה".

מנגד, יש אנשים ביחידה, שבהם סרן אבי כהן המ"פ, שדווקא מתנגדים לפרסום ראוותני של הסיירת. "תמיד נוצר הרושם שאנשים אצלנו מאוד מתנשאים. אני לא יודע למה זה ככה. יש בסיירת הזו משהו מיוחד, אנשים עברו כמה גיבושים כדי להגיע לכאן, ואולי לא יודעים להביע את זה בצורה טובה. אני לא רוצה יחצנות, כי מי שטוב לא צריך את כל הדברים האלה".

"סיירת הצנחנים היא היחידה המובחרת של הצנחנים, וההכשרה של לוחמיה ארוכה ומורכבת יותר מההכשרה של שאר הלוחמים בחטיבה ובגדס"ר", אומר רס"ן שושן. "הדבר המרכזי הוא שהלוחמים הם ברמה אישית גבוהה מאוד, וגם האמצעים שעומדים לרשותנו רבים יותר ומתקדמים יותר מאשר אלו של מ"פ בגדוד. הכושר הגופני של הלוחמים טוב יותר, והם מאומנים לשאת משקלים למרחקים גדולים יותר. אנחנו נחשבים ליחידת הפשיטה החטיבתית. יש לנו גם יכולות שליחידות אחרות, למשל מגלן ודובדבן, אין. מצד שני, אנחנו לא מתייפייפים. איפה שצריך אותנו, אנחנו שם, גם אם זה אומר שאנחנו צריכים לתפוס קו".

במהלך האינתיפאדה השנייה ספגה הסיירת מכה קשה, כשהוחלט להכפיפה לגדוד הסיור של חטיבת הצנחנים (הגדס"ר). מהלך דומה התרחש גם בשאר חטיבות החי"ר בצה"ל. לפי רב-אלוף (מיל') שאול מופז, שקיבל את ההחלטה על ההכפפה, הדבר היה הכרחי לשם התמודדות עם אירועי האינתיפאדה. "זה מכפיל כוח, כשהסיירת נלחמת עם פלוגות הנ"ט (עורב) וההנדסה. היום גדוד הסיור הוא גדוד איכותי מאוד שיודע להילחם יחד".

"אני לא אשקר: המעבר לגדוד הסיור פגע בסיירת", מודה מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ אמיר ברעם. "אבל אני מקפיד לשמור על העצמאות של הסיירת באופן יחסי. הסיירות של חטיבות החי"ר האחרות נפגעו הרבה יותר מהמהלך הזה. לצנחנים יש המותג הזה שנקרא 'סיירת צנחנים', וחשוב לנו לשמור עליו. יש לסיירת צנחנים יכולות ייחודיות ומשמעותיות שאין לסיירות האחרות. כל יחידה טובה צריכה להיאבק על מקומה, בדיוק כמו שחטיבת הצנחנים צריכה להיאבק על מקומה בין החטיבות, למרות שכביכול המקום שלה בטוח יותר. התחרות בריאה וטובה".

ברעם לא מתרגש מההשוואות לימי הסיירת הגדולים בתחילת דרכה. "תמיד יש נטייה לדבר על 'דור הנפילים' של מאיר ה-ציון וכו'. אבל אני אומר שהדור של היום מעולה, טכנולוגי יותר, חזק יותר. אנשים שמשלבים רמת אינטליגנציה גבוהה ורמה פיזית בלתי רגילה. הסיירת היא זו שמקבלת את המבצעים המורכבים ביותר של החטיבה. כמח"ט, אני מקפיד מאוד לשמור על מקומו של מפקד הסיירת, בעיניי הוא ראשון בין מפקדי הפלוגות. זה איש שבפוטנציאל צריך להיות מח"ט הצנחנים, ובוודאות להיות מג"ד בחטיבה. אני ממנה לתפקיד הזה את הטובים שבטובים".

הסיירת כבר סבתא צעירה, אומר המח"ט, אבל הוא מאמין שכוחה עוד במותניה. "זאת סיירת מצוינת שיכולה לפעול בכל מקום. אם יציבו אותנו בגבול הדרומי נהיה מסוגלים לעבוד היטב, אם יציבו אותנו בחרמון או בגולן אנחנו נדע מה לעשות, וגם אם נשים עכשיו את הלוחמים ברצועת עזה, הם יהיו הכי מקצועיים שיש. זאת יחידה שיודעת לבצע התאמות, ובמזרח התיכון המשתנה, טוב שיש לנו יחידות כאלה, שיכולות לעשות הכל".

* * *

עלילות הסיירת

מהגבול העיראקי לרצועת עזה

"בהתחלה היו לצה"ל שתי יחידות מיוחדות: סיירת מטכ"ל וסיירת צנחנים", מסביר השר והאלוף (מיל') מתן וילנאי, שפיקד על הסיירת בשנים 1968-1967. "אני לא הייתי חייל בסיירת, כי אז קיבלו רק קיבוצניקים. חבר הביא חבר. כשראיינו אותי לסיירת וראו את היכולות שלי, שאלו אותי מאיזה קיבוץ אני. אמרתי שאני מירושלים, אז אמרו לי שירושלים היא לא קיבוץ, ולא קיבלו אותי. באופן אירוני, בהמשך חזרתי ליחידה כמפקד. האדם שלא קיבל אותי היה הסגן שלי".

תחת פיקודו של וילנאי השתתפה הסיירת בפעולות עומק רבות, ובהן הפעולה הגדולה בנאג' חמאדי שבמצרים באוקטובר 1968, שבמסגרתה הונחתו 14 לוחמים בעומק שטח האויב כשהם לבושים במדי חיילים מצרים, במטרה לחבל במתקן אסטרטגי. הפעולה הוכתרה בהצלחה וזכתה להד תקשורתי נרחב. מוקדם יותר באותה שנה השתתפה הסיירת בפשיטה על הכפר הירדני כראמה, במטרה לפעול נגד מפקדת פת"ח, ובראשה יאסר ערפאת. כשהגיעו הלוחמים למקום המתינו להם עשרות מחבלים, שניהלו איתם קרב ארוך; ערפאת ובכירי ארגונו הצליחו להימלט. המבצע הזה נצרב בתודעה ככישלון, בגלל מספר הנפגעים הגדול לכוחותינו - 28 הרוגים ושלושה נעדרים.

במלחמת יום הכיפורים יועד לסיירת, תחת פיקודו של שאול מופז, תפקיד מרכזי. לאחר שהסורים נבלמו בקרבות רמת הגולן וצה"ל נכנס לשטח סוריה, מיהרה עיראק לשלוח אמצעי לחימה כעזרה לסורים, ובצה"ל הוחלט לפגוע במשלוח העיראקי. הסיירת נשלחה לגבול סוריה-עיראק, כ-350 קילומטר מגבול ישראל, לארוב לכוח שריון עיראקי שנע אל החזית.

"ביצענו שם מארב למובילי הטנקים", מספר ח"כ ורב-אלוף (מיל') מופז. "הביצוע שלנו היה מוצלח מאוד, וחיל האוויר השמיד את השיירה. בעקבות המבצע, התגבורת לחזית הסורית צומצמה משמעותית".

למחרת נשלחה הסיירת לאזור העיר חומס, צפונית לדמשק, במטרה לפגוע ברכבת אווירית סובייטית שהגיעה לסוריה עם אמצעי לחימה. אולם הפעם התגלו 25 הלוחמים על ידי הסורים, כותרו ונפתחה עליהם אש. "הסורים הקיפו אותנו, ניסינו להימלט, אבל לכולנו היה משקל כבד על הגב, כי היינו צריכים לפוצץ גשרים ולעצור שיירה. באומץ לב נדיר נכנס לשטח טייס מסוק של חיל האוויר וחילץ אותנו, תוך כדי ירי מאסיבי של הסורים. המסוק חטף עשרות קליעים, אבל הצליח להמריא ונחת בשטח ישראל בטיפות הדלק האחרונות".

בשנת 1976 היו לוחמי הסיירת בין הכוחות שנשלחו במטוסי ההרקולס לאנטבה, לצורך חילוץ בני הערובה שנחטפו. במהלך מבצע ליטני ב-1978 פיקד על הסיירת רב-אלוף (מיל') משה (בוגי) יעלון. "המשימה שלנו היתה לפגוע ביעד של אש"ף באזור ראס-ביאדה, במסגרת חטיבת הצנחנים. אחר כך המשכנו כמעט עד צור, שהיתה הנקודה הצפון-מערבית ביותר שאליה הגיע הצבא". יעלון פיקד על הסיירת גם במהלך מבצע "שלכת", שבמסגרתו הגיעו לוחמי הסיירת עם סירות גומי של שייטת 13 לחופי לבנון, במטרה לפגוע בכוח הימי של פת"ח.

הסיירת פעלה גם במלחמת לבנון הראשונה ב-1982. חייליה הובילו את חטיבת הצנחנים כולה, וזכו לשבחים רבים על פעילותם. בשנות ה-, עד ליציאה מלבנון במאי 2000, השתתפה היחידה במאות מארבים ליליים ברצועת הביטחון בדרום לבנון והיתה אחראית לחיסולם של עשרות מחבלים תחת פיקודם של יוסי בכר וחגי מרדכי, כיום תתי אלופים בתפקידים בכירים בצה"ל.

האירוע הטראומתי ביותר במהלך השנים האלה היה מותו של מפקד הסיירת, רס"ן איתן בלחסן ז"ל, במארב בעומק לבנון, בפברואר 1999. בלחסן עמד בראש כוח של הסיירת שנתקל במארב מחבלים. הוא ושני קצינים נוספים, סגן דוד גרנית, מפקד צוות בסיירת, וסגן לירז טיטו, קצין הנדסה שצורף לכוח, נהרגו. חמישה לוחמים נפצעו. מותו של בלחסן גרם לשבר כבד בקרב הלוחמים, ולשיקום היחידה הוזעק אמיר ברעם, כיום מפקד חטיבת הצנחנים.

"התקשרו אלי בשתיים בלילה ואמרו לי שבשבע בבוקר אני מקבל את הפיקוד על היחידה", מספר אל"מ ברעם. "הסיירת היתה במצב קשה מאוד, זה ממש לא שכיח שמפקד סיירת נהרג, ואחרים נהרגים ונפצעים. היו שם משברים לא מעטים, האתגר היה גדול: לא רק להצליח במבצע כזה או אחר, אלא לרכוש את אמונם של האנשים ולהחזיר ליחידה את הביטחון העצמי. אבל זו יחידה נהדרת, עם אנשים מעולים, ומהר מאוד עשינו מבצעים מוצלחים וחוצי קו בלבנון. עד שבמאי 2000 יצאנו מלבנון ועברנו לאיו"ש".

גם בשנות האלפיים היתה סיירת צנחנים בחזית. ב-2002 היא השתתפה בפשיטה על מחנה הפליטים בלאטה הסמוך לשכם, ובהמשך השתתפה במבצע "חומת מגן". עד 2006 ביצעו לוחמיה כמעט מדי לילה מעצרי מבוקשים ברחבי יהודה ושומרון.

במלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006, השתתפה הסיירת בכמה קרבות מפורסמים - בין השאר בבינת ג'בל, מארון א-ראס ועייתא א-שעב. שניים מלוחמיה זכו בצל"ש לאחר שלקחו מגופתו של אחד מאנשי חיזבאללה מכשיר קשר ששימש בהמשך את לוחמי צה"ל כדי לפגוע במחבלים במהלך הקרב במארון א-ראס. אחיהם של שני מקבלי הצל"ש משרתים היום בסיירת.

במהלך מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה, בתחילת 2009, הובילה הסיירת את חטיבת הצנחנים כולה, בלחימה באזור אל-אטטרה, מחנה הפליטים שאטי ובית להייא. "זיהינו הרבה שיגורים וסגרנו מעגלים בטווחי זמן קצרים", סיפר אז מי שמפקד כיום על הסיירת, רס"ן אלעד שושן. במהלך המבצע הוא היה מפקד פלוגת ההכשרות של היחידה.

בתחילת 2011 שהתה הסיירת חודשים מספר בגיזרת רצועת עזה וביצעה "מבצעים חודרים" מערבית לגדר, שהיו עמוקים ומורכבים יותר ממבצעי הבט"ש של הכוחות המוצבים באזור דרך קבע. ב"יום הנכסה", לפני חודשים ספורים, הוצבו לוחמי הסיירת בעמדות שולטות, במטרה למנוע כניסת אזרחים לשטחי ישראל. הסיירת זכתה לשבחים על עבודתה המקצועית במג'דל שמס, מול גבעת הצעקות.

בשלושת החודשים האחרונים היתה הסיירת מוצבת בגיזרת איו"ש, ושלא כהרגלה, נוכח המצב הביטחוני הנפיץ לקראת אירועי ספטמבר, "תפסה קו" בגיזרה. בשבועות האחרונים השתתפו הלוחמים בלכידתן של 13 חוליות חמאס ביהודה ושומרון.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו