"האמנות שייכת לאנושות, היא אינה שייכת לאיש"

אחת האמירות האהובות עלי היא הסיסמה הג'ינגואיסטית 'זו מדינתי, בין אם צודקת ובין אם שוגה'", אומר לקראת סוף הראיון ד"ר מיכאיל פיוטרובסקי (71) ומנמק: "זה לא אומר שהמדינה שלי תמיד צודקת, אבל גם אם היא טועה, לא אתכחש לה. כאבה - כאבי, כל מגרעותיה - מגרעותיי. והמוזיאון - תפקידו גם ללמד זאת. ללמד את המורכבות". 

ייתכן מאוד שהאמירה הזאת היא המפתח להבנת תפיסת עולמו - הן הפוליטית, הן ביחס לתפקידו ואפילו ביחס לשליחותו החצי־רשמית לשימור ולטיפוח הגשרים בין רוסיה לבין מדינות אחרות, למרות הסנקציות המוטלות על רוסיה בגלל תפקידה במשבר באוקראינה ולנוכח החשדנות הגוברת במערב כלפי התוכניות של הקרמלין. אפשר להניח שאין רבים שמתאימים כל כך למשימה הזאת: מחד, ד"ר פיוטרובסקי הוא מיועצי התרבות הקרובים ביותר לנשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, ובבחירות האחרונות נמנה עם רשימת ממליציו; מאידך, לפיוטרובסקי יש מוניטין עצמאי כה נדיר עד שהוא יכול לטפח קשרים וגשרים תרבותיים בלי למשוך אש, כפי שקרה, למשל, למנצח הדגול ואלרי גרגייב בגרמניה ובארה"ב. 

ד"ר פיוטרובסקי הוא מנהל ההרמיטאז' בסנט פטרבורג, מוזיאון בעל היסטוריה של 252 שנה ותצוגה שמעטים יכולים להשתוות לה. וברוסיה, ב־50 השנים האחרונות, כשאומרים "הרמיטאז'", אומרים "פיוטרובסקי" - תחילה היה זה בוריס פיוטרובסקי, שניהל את המוזיאון במשך 26 שנה, ועכשיו בנו מיכאיל, שסוגר גם הוא חצי מאה במוסד שהקימה הקיסרית יקטרינה הגדולה כאוסף פרטי, והיום מונה יותר מ־3 מיליון פריטים. מדובר באחד המנהלים הוותיקים ביותר בעולם, בטח בתפקיד חשוב כל כך. "מנהל המוזיאונים הטוב בעולם", כינה אותו ניל מקגרגור, מנהל המוזיאון הבריטי. 

לישראל הגיע פיוטרובסקי לרגל ערב גאלה שנערך במוזיאון ישראל בירושלים, שנועד לטפח את היחסים בין עולם המוזיאונים הישראלי לבין ההרמיטאז'.

ד"ר פיוטרובסקי, מה בעצם מיוחד בהרמיטאז'? 

"יש בו שילוב שאין לו ואח ורע בעולם: אוספים מדהימים עם ההיסטוריה הרוסית שחיה בקירות המוזיאון, אנציקלופדיה של אדריכלות ואפילו (צוחק) פנורמה מהחלון שאין לשום מקום אחר. ההרמיטאז' הוא סמל תרבותי עבור רוסיה, אפילו יותר מהלובר עבור צרפת. נכון, גם הלובר צמח מתוך ארמון המלוכה, אבל לא במידה שבה זה קרה להרמיטאז', משום שהמוזיאון היה חלק ממרכז החיים הפוליטיים של האימפריה הרוסית. המוזיאון הוא למעשה אנציקלופדיה של האמנות העולמית, שכתובה ברוסית ולכודה בתוך קליפה של ההיסטוריה הרוסית. כאן החלה האימפריה הרוסית, כאן מתו הצארים פיוטר הראשון ואלכסנדר השני; כאן האימפריה גם נגמרה, עם כיבוש ארמון החורף (היום אחד ממבני ההרמיטאז'; ד"ב) במהפכת אוקטובר 1917. הקירות זוכרים את כל מה שקרה כאן. אפילו תיירים שמגיעים אלינו מרגישים את נוכחות ההיסטוריה, וזה נפלא".

המשימה הגדולה של פיוטרובסקי היא להפוך את ההרמיטאז' למוזיאון גלובלי. מסיבה זאת הוא קידם פתיחת "לוויינים" של ההרמיטאז' ברחבי העולם - אמסטרדם, פרארה, וילנה ולונדון - אבל גם ברחבי רוסיה ("במוסקבה היה קשה במיוחד", הוא צוחק - רמז ליריבות עתיקת היומין בין שתי הבירות ההיסטוריות של רוסיה). מדובר במרכזים שמארחים תערוכות, מטפחים מחקר ומקיימים הרצאות למבוגרים ופעילויות לילדים, אם כי הכל נעשה במימון מקומי. 

גם אצלנו בארץ אתם מתכננים "לוויין"?

"קודם צריך להציג כמה תערוכות, וזה כרוך בעבודת הכנה וקיום קשרים אינטנסיביים בין המוזיאונים. תלוי גם אם יימצאו נותני חסות, כי אנחנו לא מתקצבים". 

 

"התרבות מעל לפוליטיקה"

הביקור הנוכחי של פיוטרובסקי בישראל התרחש בתקופה של קירבה חסרת תקדים בין מוסקבה לבין ירושלים. ראשיתה אולי עוד ב־2011, כשישראל מסרה לידי הרוסים את חצר סרגיי בירושלים, אבל בחודשים האחרונים - ובייחוד מאז ההתערבות הרוסית בסוריה - היא הגיעה לשיאים חדשים, לפחות בכל הנוגע לרמת התיאום בין הצבאות ולתדירות המפגשים בין ראשי המדינות. 

יש קשר בין המימד הפוליטי לבין המגעים התרבותיים?

"אלה חלקים של אותו שלם. זה קשור למספר גדול של יוצאי בריה"מ שהגיעו לישראל, שמבינים את התרבות הרוסית. איש לא זוכר שכל כך הרבה שנים לא היו אפילו יחסים דיפלומטיים. מצד אחד, נדמה לי שגם המצב הנוכחי במזרח התיכון תרם (להתקרבות; ד"ב), ומצד אחר ישראל הפכה במידה מסוימת לקרובה יותר מבחינה תרבותית לרוסיה מאשר בעבר. התרבות הרוסית בגרסתה הסובייטית היתה צריכה ללכת, אבל אנשים בעלי חינוך רוסי נמצאים כאן, וזה חשוב לרוסיה".

"התרבות היא הגשר שהיה ונותר". מיכאיל פיוטרובסקי בירושלים // צילום: דודי ועקנין

לא בכדי פיוטרובסקי מדבר על קשרים תרבותיים. יש שיגידו שמדובר בניסיון להגדיל את ההשפעה הרוסית הפוליטית, ופיוטרובסקי עצמו, בטורו בעיתון פטרבורגי באפריל 2014, כינה את התרבות "כוח רך" (soft power), דרך לתחזק את הדימוי הרוסי. אבל אי אפשר לחשוד שפיוטרובסקי מעמיד פנים: מבחינתו, התרבות תמיד נושאת בערך משלה. "כשכל הקשרים (הפוליטיים; ד"ב) מסביב נקרעים, התרבות היא הגשר שצריך להתפוצץ אחרון, אף על פי שלעיתים הפוליטיקאים נוטים לפוצץ דווקא אותו בתור התחלה. כשניתקים הקשרים התרבותיים, אז נעשה רע. למען האמת, התרבות היא הגשר שהיה ונותר, ובשלב כלשהו חזר לעבוד ודרכו השתקמו הגשרים האחרים".

יהיה נכון לומר היום שהפוליטיקה היא המשך התרבות באמצעים אחרים? 

"אינני חושב. התרבות משפיעה, אך היא חשובה יותר, וברגעים מסוימים התרבות יכולה להציג את האינטרסים שלה. אסביר את זה באופן סמלי: הצבא הרוסי נכנס לסוריה לאחר נפילת תדמור בידי דאעש. תדמור נפלה בידיהם כי לא היה מי שיפציץ את דאעש", אומר פיוטרובסקי ומותח ביקורת מרומזת על הקואליציה המערבית על כך שלא הגנה על העתיקות: "הרי אנשי דאעש צעדו במדבר וזה היה פשוט (להפציץ אותם). במערב הבינו את המשמעות של תפיסת תדמור, אבל בחרו לא להפציץ במדבר כדי לא לעזור לאסד". 

בעיניך, הוחלט להקריב את תדמור כדי לא לסייע לאסד? 

"לא יודע אם ממש החליטו, אבל מצאו לנכון שלא לעזור לאסד, מה גם שזה היה אחד המעוזים האחרונים. עכשיו, אם כל הסיפור של ההתערבות הרוסית יסתיים בשחרור תדמור, יתברר שהתרבות מעדנת את הפוליטיקה. אולי התרבות אינה הגורם המכריע ביותר, אבל כאשר מביאים בחשבון את התרבות, אז הפוליטיקה והכלכלה נראות טוב יותר, בוודאי עבור העתיד". 

לפי שעה, צריך לומר, הנוכחות הרוסית בסוריה לא הסתיימה עם כיבוש תדמור וספק אם המטרות הרוסיות היו ועודן סמליות בלבד, אבל עבור פיוטרובסקי התערבות צבאית בשם התרבות היא לא מילים בעלמא. "בכל הדרגים, מהפוליטיקאים ועד העיתונאים, לא מבינים שהתרבות היא מחוץ לתחום", אמר בראיון לפני שלושה חודשים, "לתרבות יש זכויות משלה, שלא חייבות לחפוף עם זכויות אדם". לאחרונה נועד פיוטרובסקי עם הנשיא פוטין והסביר לו על הרס העתיקות. לאחר הפגישה העריך בשיחה עם התקשורת הרוסית שמומחי ההרמיטאז' יסייעו בשיקום. אולי האזכור מלמד עוד משהו על האופן שבו פיוטרובסקי מבין את משמעות האזור בכלל ואת התפקיד שרוסיה ממלאת בו בפרט. 

אמרת לא מכבר: "אם הנצרות תיעלם במזרח התיכון, היא תיעלם כליל". למה אתה מתכוון? 

"זה אולי רעיון מיסטי, אבל לכל אומה, לכל דת, יש דנ"א משלה", הוא מסביר, "מקור הנצרות הוא כאן, במזרח הקרוב (זהו המונח הרוסי הסטנדרטי, המשמש לציון המזרח התיכון; ד"ב) - בישראל, בפלשתינה, בסוריה, בעיראק. וכשהיא קיימת, בכל מורכבותה, בהיות שורשיה מסועפים ונטועים, השורשים האלה מורגשים בידי כל החיים. יש סיפור מפורסם של ברדברי על אדם, שחזר לעבר והרג פרפר, ובגללו הכל השתנה בהווה. וכשאני רואה כאן את הנצרות, אני רואה שזה השורש, שמכאן הכל מתחיל. זה אמיתי. הציביליזציה שלנו נוסדה פעם אחת. לא ממציאים את האל"ף־בי"ת פעמיים, לא ממציאים או מגלים את המונותיאיזם פעמיים. כשזה נגדע - זה אובדן הדנ"א ואובדן הקשר".

 

"אסור להיעלב במוזיאון"

התשובות של פיוטרובסקי מעניינות כי יש בהן כדי לפתוח צוהר לגישה הרוסית בכלל - גם בגלל שפוטין קשוב לו וגם בגלל שפיוטרובסקי הוא חבר ב"חברה הקיסרית הפרבוסלבית לפלשתינה" וראש הסניף שלה בסנט פטרבורג. מדובר באגודה למען צליינים אורתודוקסים שהוקמה בשלהי המאה ה־19 ואושרה ב־1882 בידי הקיסר הרוסי אלכסנדר השלישי, רכשה קרקעות והקימה מבני ציבור למען הצליינים (למשל מגרש הרוסים בירושלים). לאחר המהפכה הבולשביקית פעילותה הצטמצמה למחקר, אך ב־1992 הוקמה מחדש תחת השם הראשוני, לרבות המילים "קיסרית" ו"פרבוסלבית". 

פיוטרובסקי מסביר לפוטין על העתיקות בתדמור // צילום: אי.פי

למחקר המסורתי הצטרפו מחדש המשימות הרוחניות והדתיות כגון "חיזוק הנוכחות הפרבוסלבית באזור", אבל גם "הגנה על עמדות רוסיה במזרח הקרוב" - הד ברור למדי לתפיסה של החברה המקורית, שלפיה "אין הבדל בין המטרות הרוחניות של העם הרוסי הפרבוסלבי לבין מדיניות החוץ הרוסית". גם היום החברה פועלת בשיתוף פעולה הדוק עם הכנסייה הפרבוסלבית הרוסית ועם משרד החוץ הרוסי, ובראשה עומד ראש ממשלת רוסיה לשעבר, סרגיי סטפאשין. 

האם חידוש החברה הוא חלק מהדיפלומטיה התרבותית? ובאותו הקשר: אפשר להגיד שרוסיה, למעשה, תופסת את עצמה כמגינת הנוצרים? 

"רוסיה היא מדינה לא לגמרי נורמלית, פעמים רבות היא נדחפת לכל מיני פרשות משיקולים אידיאולוגיים לגמרי", אומר פיוטרובסקי, "תראה את מלחמת קרים (1856-1853) - היא נפתחה בגלל השאלה מי יחזיק במפתחות מכנסיית המולד בבית לחם, הפרבוסלבים או הקתולים. היו כמובן גם סיבות אימפריאליות (ובהן מורת הרוח הרוסית מסגירת מיצרי בוספורוס והדרדנלים בעיתות שלום לתנועת ספינות מלחמה; ד"ב), אבל הן לא היו רציניות. ויש הרבה מקרים דומים. אני לא מדבר על ימינו אנו, שאפשר לסווג גם אותם בקטגוריה הזאת". 

פיוטרובסקי מספר שבימי בריה"מ התקיימה החברה כמחלקת מחקר מדעי ומדגיש שאת הפן הזה משמרים גם היום בפטרבורג. בה בעת, אחרי בריה"מ "צצו מחדש זיכרונות על רוסיה כאימפריה ודרישות לחדש את השם הישן, ועכשיו זה הולך עם נטייה פוליטית גדולה". 

אז כן אפשר להגיד שרוסיה - באמצעות החברה - תופסת את עצמה כמגינת הנצרות כאן? 

"אני חושב שכן, בהחלט... זה יותר חשוב מהרעיון הזה 'המיצרים (מיצרי בוספורוס; ד"ב) צריכים להיות שלנו' שקם עכשיו לתחייה... האפשרות להיות כל הזמן בארץ הקודש חשובה, זה הצד הטוב שבביזנטיון, השורשים העתיקים של הנצרות עדיפים על החצר הביזנטית והשחיתות. לעיתים זה נשמע מגוחך, לעיתים לא נעים, לעיתים בוטה מדי - שוב, כשזה נעשה בבורות. 'אימפריאליות' היא לא כל כך רעה, אם היא נעשית בחוכמה, כשזה אותנטי ולא התחפשות. כי כשמתחילים לצעוק 'אימפריה!' בלי להבין מה זו האימפריה הרוסית ואילו מחויבויות היא גוררת עימה, אז..." פיוטרובסקי מהרהר וממשיך: "תראה, אנחנו מאבדים את תפיסת המורכבות, בכל העולם זה כך. אין שחור ולבן, שתיים כפול שתיים זה ארבע, אך לעיתים זה גם חמש. ולכך מכינה התרבות: להתמודד עם המגוון, עם זה שהמגוון נהדר. אם האדם אינו דומה לך, זה טוב מאוד. לכך אנחנו מחנכים. או אז אתה מוכן לפתרונות יצירתיים שאינם יוצאים מהחשבון הפשוט". 

אחד המאבקים הגדולים של פיוטרובסקי היום הוא שמירה על עצמאות המוזיאון בפרט והאוטונומיה התרבותית בכלל. "ב־24 שנותיי כמנהל עוד לא היתה פעם אחת שמישהו העיר מצד המדינה מה לעשות", הוא מדגיש, אבל לשיטתו הבעיה נמצאת בכלל במקום אחר: "ייתכנו תכתיבים איומים מצד המדינה, או מהתורמים, אבל הגרוע מכל זה תכתיבים של ההמונים. ברגע שהעם מתחיל למחות, נעשה אקטיבי, דתי ומתחילים לדבר על פגיעה ברגשות - עם זה קשה להיאבק. אני חושב שלתכתיב של ההמון צריך להתנגד בנחרצות. רק המוזיאון צריך להחליט מה להציג, זו אחריותו". 

יצירתו של דה וינצ'י "מדונה ליטה" שמוצגת במוזיאון

לאחרונה העמדה של פיוטרובסקי נבחנה הלכה למעשה. בהרמיטאז' הוצגה תערוכה של האחים צ'פמן, שבה נראו, בין השאר, אלמנטים נאציים כגון צלבי קרס ורונלד מקדונלד בדמותו של ישו הצלוב. בחוגים הדתיים מחו, אבל פיוטרובסקי לא נכנע. "מי שנפגע, שפשוט לא יבוא", נימק אז, "כשהציבור אומר לך 'את זה אני לא אוהב, את זה אל תציג', זה רק נשמע דמוקרטי, אבל בפועל זו דיקטטורה".

במוזיאון צריך להציג גם את מה שאינו נעים? 

"אסור להיעלב במוזיאון. המוזיאון הוא מקדש, גם אם מנסים להפוך אותו לדיסנילנד. מוזיאון הוא מקדש שבו התרבות קדושה. מקדש הוא מקלט, מקום שיש בו כללים שונים מכללי הרחוב. היסטורית, אפילו פושע היה יכול להינצל במקדש. פועלים בו כללים אחרים, מותר בו מה שאסור בחוץ ולהפך. אסור, למשל, להציג עירום ברחוב, אני מקווה שלא יתחילו עכשיו להיפגע מכך במוזיאונים". 

החברה בעצם צריכה לתת אוטונומיה לתרבות? 

"בהחלט, כי כאמור זו טריטוריה שבה קיימים חוקים אחרים. אפילו הכיעור ברחוב אינו כיעור בתוך מוזיאון. מדי אס.אס ברחוב הם עלבון לכולם, מדי אס.אס באינסטלציה אמנותית היסטורית זה אולי שנוי במחלוקת, אבל זה אחרת". 

אני מנסה למצוא סיטואציה דומה אצלנו, למשל מקרה שבו תיאטרון בחיפה העלה הצגה המבוססת על סיפורו של מחבל, שהיה אסיר בכלא הישראלי. משפחת הקורבן הביעה מחאה גדולה והדברים הגיעו לכדי איומים לעצור את התקציב לתיאטרון. 

"זה בהחלט גרוע. קודם כל, אני אומר: אל תבואו להצגה... מסוכנת מכל היא הצנזורה העצמית, כאשר אנשים מפחדים, אבל היא עדיפה על צנזורה (חיצונית). התיאטרון עצמו היה יכול להחליט: הצגנו כמה פעמים ודי, או להמשיך. הקריטריון צריך להיקבע על ידי אנשי עולם התרבות".

זאת עמדתו העקרונית של פיוטרובסקי גם מול השלטון ברוסיה. לפני כשנתיים כתב בטורו הקבוע בעיתון פטרבורגי: "המנגנון הממשלתי אינו שולט על תחום התרבות, הוא דואג לו... הממשל צריך לספק את צורכי התרבות מתוך הבנה שזו אינה חייבת להתאים לדרישותיו ולצרכיו... השלטון משתמש בתרבות כבחלון ראווה". בה בשעה הוסיף: "השלטון זקוק לתרבות, אך מצפה ממנה לטפח טעם טוב, לחנך את האזרח ברוח הפטריוטיות, ערך היסטורי עצמי ועוד". כלומר, יש מחויבות מוחלטת מצד השלטון, שמלווה בציפייה בלבד מהתרבות - לא במחויבות. בסופו של דבר, התרבות עבור פיוטרובסקי נמצאת מעל לפוליטיקה ולצרכים הפוליטיים בני החלוף. "האמנות שייכת לאנושות בכללותה, לעולם כולו", הוא אומר ל"ישראל השבוע", "ומכיוון שהיא שייכת לכולם, היא אינה שייכת לאיש".

אמיר כבירי, נשיא קרן ההרמיטאז' בישראל: "אנחנו עושים ציונות תרבותית"

למרות העושר העצום של תצוגותיו, מוזיאון ההרמיטאז' אינו מוכר במיוחד בישראל. "הוא לא מוכר כי אין לו את יחסי הציבור כמו שיש ללובר ולגוגנהיים, הוא גם לא מתעסק ביח"צ כמו הלובר והגוגנהיים", מסביר אמיר כבירי, "הרי מה אומרים הרוסים? אנחנו לא צריכים לשווק את עצמנו, כולם יודעים מי אנחנו, אנחנו אימפריה. זו נקודה שאני לא מסכים איתה וצריך לשווק. צריך להביא לידיעת הציבור הרחב את המוזיאון, על הקשר שלו לתרבות יהודית, ולהביא לכאן יצירות מאוספיו". 

כבירי, לצד היותו הבעלים של מועדון הכדורגל הפועל תל אביב, הוא גם נשיא קרן מוזיאון ההרמיטאז' בישראל, ארגון שמטרתו לסייע למוזיאון בפעילותו האמנותית, המדעית, התרבותית והחינוכית, ולערב את הציבור הישראלי בפעילויות אלה באמצעות תערוכות, הרצאות ועוד. 

אחת היצירות במוזיאון

במסגרת זו יוצגו בישראל ציוריו של אנרי מאטיס מאוסף ההרמיטאז', ואילו בסנט פטרבורג הוצגה תערוכת "העיר הלבנה", "דאדא והסוריאליזם" ממוזיאון ישראל, פסיפס רומי מלוד, ובמהלך השנה הקרובה יגיעו לשם יצירותיו של האמן אלכסנדר ארכיפנקו ממוזיאון תל אביב ומגילות ים המלח ממוזיאון ישראל. 

בשיחה עם "ישראל השבוע" סיפר כבירי כי מוזיאון ההרמיטאז' יארח תערוכה של אמנות ישראלית עכשווית ב־2018 לציון 70 שנה לעצמאות ישראל ויקיים גם "ימי מדינת ישראל". ואילו ביום השואה הבינלאומי הבא יוצגו במוזיאון עבודות של ילדים מאושוויץ, שילוו בהסברים לנוער המקומי. "אנחנו לוקחים את הדיפלומטיה התרבותית ועושים ציונות תרבותית", סיפר כבירי, "האינטרס שלנו לשים את המדינה עוד יותר על המפה התרבותית, כי כשאתה מביא ברנד דוגמת מוזיאון ההרמיטאז' זה מראה על היחס לתרבות של העם היהודי. פיוטרובסקי בחר לעשות את הנציגות פה ולא באבו דאבי, ששם משלמים מיליארדים כדי להביא את הלובר או את גוגנהיים, ופה זה בחינם". 

אלה יחסי ציבור לא רעים לישראל עצמה. 

"אלה יחסי הציבור הטובים ביותר, כי כותרת אחת ב'ניו יורק טיימס' או בכל עיתון אחר על תערוכה ישראלית שווה - במלוא הכבוד - 100 דוברים של משרד החוץ שלא יוכלו לתת את אותו אפקט, להסביר כמה תרבות יש בישראל וכמה אמנות יש, וזה לא רק מלחמות ולא רק פוליטיקה. זה עבד מצוין עד עכשיו כשעשינו תערוכות והיה בכל הכותרות בעולם".

המוזיאון הכי גדול: 3 מיליון יצירות ו-60 חתולים

• ההרמיטאז' נוסד בכלל כאוסף פרטי ב־1764 בידי הקיסרית יקטרינה הגדולה.

• ב־1852 נפתח האוסף לקהל הרחב. 

• במוזיאון מוצגים 3,106,071 פריטי אמנות - ציורים, רישומים, פסלים, ספרים עתיקים, מטבעות, כלי נשק ועוד פריטים מקטגוריות רבות.

• 11 שנים יידרשו כדי לעבור על כל התצוגה אם תקדישו רק דקה אחת לכל פריט. 

• במחלקה לאמנות אירופית מוצגות יותר מ־400 אלף יצירות, ובהן ציורים של לאונרדו דה וינצ'י, רמברנדט, קאראווג'ו, מיכלאנג'לו, רובנס, טיציאן, פוסן, אל גרקו, ולסקס, מונה, מאטיס, ואן גוך, פיקאסו וקנדינסקי (רשימה חלקית בלבד).

• שטח המוזיאון הוא 233,345 מ"ר - הגדול בעולם.

• נכון לשנת 2014, היה המוזיאון ה־13 בעולם מבחינת מספר המבקרים.

• הסרט "תיבה רוסית" של הבמאי אלכסנדר סוקורוב צולם כולו בשטח ארמון החורף, המבנה המרכזי של ההרמיטאז'.

• במוזיאון, באופן מפתיע בשל המשמעות ההיסטורית שלו ברוסיה, יש רק ביצת פברז'ה אחת. 

• המוזיאון מחזיק באופן רשמי 50 עד 60 חתולים, שחיים בחצר ובמרתפים והפכו לאחד מסמלי המוזיאון. הם הופיעו בהרמיטאז' עוד לפני שהיה למוזיאון, כאשר הקיסרית יליזבטה הזמינה חתולים למיגור המכרסמים בארמון החורף. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו