לרגל יום הולדתה ה־33 העניקה לעצמה איה קרמרמן מתנה מיוחדת. היא אספה את כל תמונותיה מהעבר, התמונות הלא צנועות של האישה חסרת האמונה שהיתה, קרעה אותן לגזרים והשליכה לפח. "זה היה נהדר", היא אומרת בחיוך. "משחרר. לא היה בי שום רצון שהשאריות האלו יהיו אצלי בבית".
כשאת מסתכלת לאחור, על העבר שלך, מה את מרגישה?
"אין בי חרטה ואין בי עצב. לא תהיה שום תועלת בחרטה ובהתבוססות בחשיבה על מה שהיה, פרט לזה שהיצר הרע יחגוג עלי. אני עושה תשובה על הכל ויודעת שאם השם יתברך סלח לבני ישראל על חטא העגל, הוא סולח גם לי על התמונות הלא צנועות".
שש שנים אחרי ה"תשליך" ההוא, קרמרמן (39) יושבת על כיסא נדנדה בסלון ביתה שבשכונת רסקו ברעננה. הבית מרוהט במינימליזם, בגוני לבן, שמנת ואפור בהיר. מהחלונות הגדולים נשקפים כר הדשא של הגינה, ערוגות הפרחים ובריכת השחייה. מהעבר השני, בכניסה אל הבית, חונים בשורה ארוכה אופניים, קורקינטים ובימבות.
רגליה של קרמרמן משוכלות תחתיה, והיא חובקת בחיקה את ליבי בת השנה וחצי, פעוטה ג'ינג'ית וביישנית שמחלימה מאבעבועות רוח. לליבי שלושה אחים ואחות (אילי בן 12 וחצי, דניאל בן 9 וחצי, יהלי בן 7 ומִילָא בת 4). אף אחד מהחמישה לא יראה את הכתבה הזאת. הם גם לא יצפו, כנראה, בתוכנית "בייק אוף ישראל", שקרמרמן עומדת להגיש בפריים טיים של ערוץ 2 ("קשת", מוצאי שבת, 21:00), בעיקר כי יש בבית רק מכשיר טלוויזיה אחד, בממ"ד, ש"לא מחובר לכבלים או ללוויין ומיועד לאמא שלי שבאה לבקר אותנו כמה פעמים בשבוע". המחשב מנותק, מעלה אבק, "ואנחנו נמנעים מלזרוק אותו רק כי יש עליו תמונות של הילדים".
אז את לא צופה בטלוויזיה?
"לא, אף אחד מאיתנו לא צופה בטלוויזיה, וזה קשה. זה התנגש לי לא פעם עם העבודה. הייתי מראיינת אנשים מ'זגורי' בלי לדעת מי הם ומבלי שאי פעם צפיתי בתוכנית הזאת. אני מחוברת לעולם רק דרך הסמארטפון, בעיקר בשביל הודעות ומיילים.
"אבל אני כל הזמן שומרת ונשמרת. לא רק מהדברים הלא צנועים שנשפכים לך כמו קיא מול העיניים, אלא גם מהאלימות, מכל סוג. אין לך יכולת לבחור לא להיחשף לדברים האלה כשיש אינטרנט.
"להכניס הביתה טלוויזיה ומחשב זה להביא את היצר הרע ישר לפנים, שיקרא 'בואו, תציצו, יש כאן משהו אסור'. נתתי לא מזמן למילא לראות בסמארטפון שלי את 'סמי הכבאי', באופן חריג, והיא שיחקה קצת והגיעה לסרטון 'הסיפור האמיתי בין סמי הכבאי לאדלה'.
"מתברר שמישהו עשה לסמי הכבאי דיבוב מלוכלך, השם ירחם. בשנייה אחת של חוסר תשומת לב מצידי, הילדה שלי נחשפה לתועבה הזאת. פחד אימים.
"אני רוצה שהילדים שלי ישחקו בכדור, בלגו, בפאזלים. שילמדו תורה. שיריבו אחד עם השני או סתם ישתעממו. לא רוצה שיישבו מול מחשב וטלוויזיה. אלה מכשירים שמכבים ילדים. גורמים להם להיות זומבים. והפרסומות רק יוצרות ומגדילות חוסר. "הראיתי להם פעם כמה דקות מערוץ 20, לפני שהלכתי להגיש שם תוכנית, והם גם ראו כמה דקות מהגמר של 'מאסטר שף VIP', שבו השתתפתי. רציתי להסביר להם למה אמא יצאה לכל כך הרבה שעות מהבית ומהי המטרה האמיתית של ההופעה שלי בטלוויזיה".
מהי, באמת?
"קידוש השם. חד־משמעית. יש לי תיקון לעשות, ללא שום ספק. קוראים לזה 'תשובת המשקל'. את חוזרת לעשות תיקון במקום שבו פגעת. ניתנה לי האפשרות לחזור לטלוויזיה כשאני צנועה. אני חוזרת לאותה במה, רק משודרגת באינספור דרגות".
או שאת גם מתגעגעת לאור הזרקורים.
"אין לי עניין באור הזרקורים. אין לי צורך שיזהו אותי ברחוב, אין בי געגוע לפרסום, ואני לא מחפשת הנחות סלב. מי שמחזיר אותי לטלוויזיה הוא השם.
"כמובן שזאת גם פרנסה, ואני נהנית מהעבודה. היא מאתגרת אותי ומאתגרת את עבודת המידות שלי. אני איה קרמרמן אחרת ואני עובדת עבודה רוחנית בלתי פוסקת, כדי שאיה קרמרמן הקופצנית והקלילה לא תצא החוצה".
"בייק אוף ישראל", תוכנית ריאליטי האפייה, מבוססת על פורמט של ה־BBC, שכבר שודר ב־15 מדינות. את התוכנית תנחה קרמרמן לצידה של פאולה רוזנברג. חבר השופטים כולל את קרין גורן, רן שמואלי ועודד ברנר.
אישה דתייה לא הולכת בקלות להנחות תוכנית בפריים טיים.
"היו לי הרבה שאלות לעמי גלאם, בעל חברת ההפקה שהביא את הפורמט לארץ. למזלי הוא היה קשוב ורגיש אלי. אני לא מוכנה, למשל, שלצד הפרצוף שלי יופיעו חסויות למקומות לא כשרים, שמוכרים שרצים בשבת. וידאתי את עניין הכשרות. למשל, שבמשימה של מאפים מלוחים לא יכניסו פתאום פסטרמה.
"גם ב'מאסטר שף' היו לי הרבה תנאים. הביאו לי בשר משלי, והיו לי קרש משלי וסכין משלי ותנור משלי, שהכשרתי אותו. הכנתי את צירי הבשר, העוף והדגים בבית והבאתי לצילומים, כי חיים כהן היה מכין את הצירים לתוכנית במסעדה שלו, שהיא לא כשרה. לא יכולתי לשלוט על מה שעושים מתמודדים אחרים, ונעשו שם דברים שציערו אותי מאוד מבחינת הכשרות.
"במקרה של 'בייק אוף' אני בפרונט, כך שהיה לי חשוב שהתנאים שלי יחולו על התוכנית כולה.
"ואחרי הכל הלכתי לרב שלי, יעקב אדלשטיין, כדי לקבל ממנו ברכה. אם הוא לא היה נותן לי ברכה, לא הייתי עושה את זה. הוא דוס ליטאי בן 94, שמעולם לא צפה בטלוויזיה. אדם שהכמיהה להיות לידו היא מאוד מאוד גדולה. כשזיו, בעלי, ואני יושבים איתו, אני כמו קיפוד. לא מסוגלת לפתוח את הפה מרוב התרגשות. המתיקות וההקשבה וההבנה שלו לליבם של בעלי תשובה הן אינסופיות. הוא מתנה שהשם שלח לי.
"לפני 'מאסטר שף' באתי והסברתי לו בדיוק במה מדובר ואיך אני מוודאת שאני שומרת על מה שחשוב לי. הוא בירך אותי וברכת הצדיק פעלה, כי העפלתי לגמר, אחרי שלאורך הדרך הגעתי לכל הדחה.
"אחרי התוכנית באתי אליו עם טאבלט, כמו בעלת תשובה חצופה, והראיתי לו קטעים שבהם אני מדברת על השם יתברך. הסברתי שמיליון אנשים ראו אותי מדברת על השם, על המשיח ועל בית המקדש, והוא התמוגג.
"הפעם אמרתי לו: 'אם אני הולכת לגוב האריות, לדבר מול כל עם ישראל, אני צריכה שתשמור על חמשת הילדים שלי'".
תסבירי.
"ילד מהכיתה של הבן הגדול שלי בא אלי באחד הימים ואמר לי: 'עשיתי עלייך גוגל אתמול. אהבת להצטלם בבגדי ים, הא?'. ואני - בום. התייבשתי. גם לילדים דתיים שלומדים בבית ספר דתי יש אינטרנט פתוח בבית.
"הדברים האלה יכולים להיאמר לילדים שלי. החשיפה שלי משפיעה עליהם. לכן אני חייבת להגן עליהם, חייבת השגחה. הילדים שלי הם ילדים מאוד שמורים, מאוד נקיים. אני צריכה דעת תורה שתברך אותם, אף שאני בוחרת בדרך הזאת. וברגע שאני מקבלת ברכה מהרב אדלשטיין, הם בטוחים".
ולגבי עצמך את חוששת?
"לא. זאת זכות גדולה להיות האישה הדתייה הראשונה שמנחה פריים טיים של קשת, עם כיסוי ראש מלא ובצניעות. זה ממלא אותי בענווה. אני לבושה בתוכנית בשיא האופנתיות, נראית הכי מהממת, והכל צנוע מאוד, כך שיוכלו להסתכל עלי ולהגיד: זה לא פחות יפה מהביקיני של מישהי מתוכנית אחרת.
"שיבינו שדוסית היא לאו דווקא אישה מסכנה ומוזנחת עם חלוק ושביס. אם זה יביא נשים ונערות להרהור תשובה, זה וואו מבחינתי. עולם ומלואו. התעקשתי מאוד שהמלביש שלי מיכה, שעובד איתי לאורך השנים, ילך איתי".
למה לא מלבישה?
"מיכה הוא רגיש ומתחשב בכל המגבלות שלי כבעלת תשובה".
איך היו הצילומים?
"התוכנית הזאת מאוד נקייה, ובניגוד לחלק גדול מתוכניות הריאליטי, היא מלאה באהבה. השופטים באו לעשות כיף, נטולי רוע. המתמודדים מתוקים, והם נכנסו ללב של כולנו.
"ולא נבראה מנחה בכיינית כמוני. כשהצליחו אני בכיתי, כשנכשלו אני בכיתי. הכל כל כך ריגש אותי. 12 שנים של אימהוּת עושות את שלהן. כשאת חווה כל כך הרבה זמן את החיים דרך העיניים של הילדים שלך, אז את בלי מסננים, והלב שלך פתוח".
מראיינת את אלי פיניש, יחד עם חברתה שירלי גליק. "לא תהיה שום תועלת בחרטה ובהתבוססות בחשיבה על מה שהיה" // צילום: קוקו
קרמרמן נולדה בתל אביב וגדלה בבית פוליטי וחילוני למהדרין. אביה, יוסף, היה איש אצ"ל ומילא שורת תפקידים בתנועת החרות, ובהם עורך עיתון התנועה "היום" וגזברה. בין השנים 1964 ל־1977 שימש חבר כנסת מטעם החרות והליכוד, לצד פעילותו כאיש עסקים. כשהיתה בת 5 נפטר מדום לב.
אמה, רחל, היא בתו של יעקב מרידור, שהיה מפקד האצ"ל ושר הכלכלה בממשלות בגין ושמיר, ובעצמה פעילה פוליטית בליכוד, לצד היותה אשת עסקים. יש לה אחות אחת, מלייקה (בסווהילית: מלאך קטן שלי), המבוגרת ממנה בשלוש שנים וחיה בלונדון, בעלת חברה לייצור מכנסיים מיוחדים המיועדים ליוגה.
קרמרמן למדה בבית הספר לאמנויות במגמת מחול. בגיל 15 התקבלה לבית הספר "ג'וליארד" בניו יורק כרקדנית בלט מחוננת, אך בחרה לבסוף במוסד פחות תחרותי בצפון קרוליינה, שבו רקדה ולמדה שנתיים. בשנת הלימודים האחרונה עברה ניתוח באחת מברכיה, שגרר פרידה מארה"ב ומעולם הבלט.
בגיל 18 החלה לדגמן בסוכנות "לוק", שם הכירה את זיו לנגר, מנכ"ל הסוכנות ודוגמן בעברו. הוא היה בן 21. אחרי שלוש שנים הם נישאו.
• • • • •
עיקר תהילתה מיוחס לתקופה שבה היתה חצי מהצמד "איה ושירלי" (גליק) בתוכניתו של גיא פינס. השתיים שימשו כתבות שטח, ראיינו סלבס והשתטו לא מעט. בשנת 2003 צילמה קרמרמן עם גליק את תוכנית הלייט נייט "יצרים", שנפסלה לשידור על ידי הרשות השנייה בשל תכניה המיניים הבוטים. זמן לא רב לאחר מכן נולד בנה הבכור, ואז חל המהפך.
"כבר בחדר הלידה אני וזיו חשנו בנוכחות אלוהית, ובהדרגה התחלנו לשוחח על הנושא ולצעוד יחד לכיוון של חזרה בתשובה. ידענו שאנחנו רוצים לגדל את אילי אחרת, כשכל עניין השפע, צריכת המדיה, המותגים ואפילו האוכל המתועש הם דברים שאנחנו לא מוכנים שהילדים שלנו יהיו חלק מהם.
"שנים סירבתי לקנות לאילי בובת דורה, או דברים שמופיע עליהם כל מותג אחר. גם לא מיקי מאוס. יש פה תעשייה בעלת כוחות מאוד גדולים, שאני נרתעת מהם. כל המהות היא להוציא את הכסף מהכיס שלך".
איך זה קשור לאמונה?
"גיליתי עולם מקביל, שהבסיס שלו הוא להוציא את הדברים האלה מהבית. נכון, בבני ברק יש לא מעט שמלות ותיקים של 'הלו קיטי'. אבל בכל זאת, המשחק הוא אחר לגמרי.
"תשמעי, זה לא שקמתי בבוקר ואמרתי, יואו, אני מה זה מתה לחזור בתשובה ולשים כיסוי ראש, כי זה נראה לי מגניב לאללה. וזה לא שבגיל 120 אני אעלה למעלה ויפתחו את ספר המעשים הטובים שלי ויגידו, איזו צדיקה היא היתה וכמה פעמים היא לא עשתה 'בורר' בשבת. זה לא הקטע.
"היהדות נותנת לי כלים. יש בה גדרות, חומות מגן. מה שחשוב הוא בפנים ומה שמיותר נשאר בחוץ, לא רלוונטי לחיים שלי, לא קיים בכלל. זה מאפשר לי לשמור על הדברים שאני הכי רוצה לשמור עליהם, כמו הזוגיות עם זיו. היהדות שומרת אותנו באותה הרגשה ובאותה אהבה כמו שהיו לנו כשהיינו מתחת לחופה.
"היהדות מספקת טכניקות. הטהרה, למשל. ההפרדה הזאת בין גבר לאישה עושה קסמים. הגעגוע מחולל נפלאות בזוגיות. אחרי יותר מ־20 שנה יחד אני יושבת עם בעלי בחדר, מדברת איתו ומתגעגעת אליו. ולא בגלל שהוא בחו"ל בנסיעת עסקים. הוא פה, איתי, אנחנו מדברים, ואני בוכה מרוב שאני מתגעגעת אליו.
"וישנה הצניעות. אני לא מדברת עם גברים, אני לא נוגעת בגברים, לא מחבקת ולא מנשקת, לא אהיה בחדר סגור עם גבר שהוא לא בעלי. אני לבושה צנוע, יש לי כיסוי ראש. גברים אחרים לא קיימים מבחינתי. הם לא נרשמים בכלל בתודעה שלי, לא מעניינים אותי ולא רלוונטיים בשום צורה ודרך. לגבי כל הגברים בעולם אני דנידין.
"מה לעשות, גברים עושים את הדבר הזה, הם חושבים על נשים אחרות. אני יצאתי מהמשחק, ואפשר לחלוטין לנהל ככה את החיים. היה אצלי פעם שיפוצניק שרצה עצה בשידוכים. הוא התחיל לפתוח את הלב, ומייד הבנתי שזה מקום שאני לא אמורה להיות בו, ועצרתי. אלה ניואנסים דקים למי שגדלה במקום מאוד פרוץ.
"שמתי עלי את הבגדים האלה כדי להגן על עצמי, למחוק את כל הגברים בעולם ולהישאר כל הזמן מתחת לחופה עם בעלי, שמורה ומאוהבת. כל הצורך בפלרטוט ומשחקים ומשיכת תשומת לב מנוּוט רק לגבר אחד.
"ההחלטה המודעת שלי לעשות את הצעד הזה היא כדי שאשאר לעולם ועד האישה של בעלי".
הבגדים הצנועים הם הפתרון?
"אני עושה את המקסימום ואת ההשתדלות מצידי. כבר מזמן הבנתי שעל המוח הגברי אין לי יכולת לשלוט.
"ואני מדברת אל השם, מתפללת אליו. אומרת לו, בבקשה שהבעל שלי לא יסתכל על נשים אחרות. בבקשה שיהיה לי שלום בית. בבקשה תן לי לשפוט את הבעל שלי לכף זכות, כי הוא עיצבן אותי חבל על הזמן.
"מי שאוחז את האמונה ומי שיודע כל הזמן להיות עבד השם, ולא לחיות איתו בחברותא, בסבבה, בודק את עצמו כל הזמן. האם הלכתי רחוק מדי, איפה אני עומדת. זה לא תהליך קל בכלל. זה מאבק".
למה?
"כי זה אובדן ענק לא לפלרטט, למשל. הרי לימדו אותנו, הנשים, שפלרטוט הוא כלי עבודה. לשחק בשיער, להישען קדימה, להתבונן בצורה מסוימת. אנחנו משתמשות בזה כמו מריונטות, בלי לחשוב יותר מדי, כי אנחנו רואות את זה בכל מקום, במדיה, ברחוב.
"לאבד דבר כל כך מהותי זה קשה. אבל התמורה היא עצומה. כך גיליתי שאני נורא צריכה את בעלי. הפכתי תלויה בו בכל צורכי תשומת הלב שיש לי, והזוגיות פורחת בזכות זה".
בלי אמונה, נשים לא יכולות לשמור על הזוגיות שלהן?
"יש גבול מאוד עדין ורגיש כשמדובר בשיחה בין גבר לאישה. יחסי עבודה, פגישה כאילו חברית - והנה אנחנו בפלרטוט קל. אולי נעצור כולנו ונחשוב שלא נכון שגבר ואישה יעבדו כל כך צמוד? כשהדלת פתוחה, הסבירות שגבר יגיד משהו לא במקום, או שאישה תגיד משהו לא במקום, יורדת עשרות מונים.
"הרי שתינו שמענו לא פעם ולא פעמיים על גבר שעזב את אשתו אחרי שהתאהב במישהי מהעבודה. כל הנשים מגלגלות עיניים עכשיו ונאנחות והלב שלהן נקרע, כי כולנו מכירות את האישה הזאת שעזבו אותה.
"כל כך קשה היום לשמור ולהגן על הזוגיות שלנו. מערכות היחסים כל כך פרוצות. כל אחד רואה דברים, מפנטז, בודק, מנסה. כשאני הולכת לא צנועה ברחוב וגבר רואה אותי ומתחיל לפנטז עלי, אני נכנסת לו לזוגיות. כי הוא מגיע הביתה, ואשתו מחכה לו כמו שאני מחכה לבעלי כשהוא מגיע הביתה בסוף היום. בלי איפור ובלי חזייה, אחרי עבודה וילדים ובישולים. ואז אולי האישה הזאת מעצבנת את הבעל שלה, או שהוא עצבני בלי קשר, ופתאום אני עולה לו בראש. זה אומר שאני נכנסת לו לזוגיות. ואני ממש לא מעוניינת במקום הזה.
"אף אישה לא רוצה לדעת שהבעל שלה מפנטז במקומות אחרים. אף אישה לא נראית אחרי שלוש־ארבע לידות כמו שהיא נראתה כשבעלה פגש אותה. כשהייתי רקדנית ודוגמנית הייתי עשרה קילו פחות, ואת יודעת מה? זה לא מטריד אותי, כי אני שומרת על הזוגיות שלי. מתחת לחופה בני הזוג חושבים רק אחד על השני, וככה זה צריך ויכול להישאר.
"כמובן שגם זיו עושה את העבודה שהוא צריך לעשות. הוא לא פותח אינטרנט ולא צופה בטלוויזיה ולא נחשף לכל נשות העולם הלא צנועות".
אין בזה התנגשות עם זכות הנשים לחיות בחופש ובשיוויון?
"היהדות מספקת לנו את ההגנות שאנחנו צריכות. ההפרדה בין גברים לנשים, למשל, היא לא הדרת הנשים. ממש לא. כל הדיון בעניין לוקה באי הבנת החומר.
"אני גדלתי בבית פמיניסטי. לימדו אותי שזה פסול להיות תלויה בבן הזוג שלי. כי נשים אמיתיות, חזקות, משמעותיות, לא יכולות בשום אופן להישען על הבעל שלהן, להסתמך עליו. חס ושלום שהוא יכלכל אותן. אוי ואבוי שהן יהיו בבית בזמן שהוא בעבודה.
"אלה שטויות. הבעל הוא צינור, והאישה היא כלי. הוא כלום בלעדיי, ואני כלום בלעדיו. כל המטרה של הדבר הזה, זוגיות, היא שיהיה מישהו שאוכל להישען עליו.
"בעולם החילוני את לא ממש יכולה להגשים את עצמך דרך האימהות. אם את רק אמא, את נחותה, את לא אדם שלם, כי את לא יכולה לפרנס ולממש את עצמך דרך האימהוּת. רוצה להיות אמא? סבבה, תעשי את זה בזמנך הפנוי, בין ארבע אחר הצהריים לשמונה בערב.
"אם הייתי נגידת בנק ישראל, החיים שלי היו יותר שלמים? יותר מוצלחים? יותר נחשבים?
"המחשבה הפמיניסטית היא שנשים הן כמו גברים מבחינת היכולות, ולכן צריכות לפעול כמו גברים. כשנולדה לי בת אחרי שלושה בנים, הבנתי כמה זה לא נכון. זה מלפפון וזאת עגבנייה. אלה לא שני סוגים של עגבנייה, או שני צבעים של פלפל. לא! זה מלפפון וזאת עגבנייה. הם יכולים ללכת ביחד, אבל מדובר בשני דברים שונים".
לנשים אין אותן יכולות כמו לגברים?
"אנחנו יכולות לעשות הכל לעילא ולעילא. אבל אנחנו לא גברים. יש לנו רחם, והוא בעל רצונות וכמיהות משלו. יש לנו הורמונים אחרים, שמשפיעים עלינו. אנחנו יותר רכות, יותר רגישות, אנחנו חושבות אחרת, מסיקות מסקנות אחרת, מקבלות החלטות אחרת.
"כשגבר הולך לעבודה, הוא בעבודה. אנחנו נלך לעבודה ונחשוב כל היום על הילדה שלנו, שעזבנו בגן בבוקר כשהיא בוכה.
"כמה חודשים אחרי שמילא נולדה, זיו ואני זיהינו בה רגישות אחרת. ביישנות. אם זיו היה מסתכל עליה חזק, היא מייד היתה בוכה. ואם הוא לא היה מסתכל עליה כשהיא בוכה, אז אוי ואבוי. אנחנו אחרות. לא יותר טובות או פחות טובות. אחרות.
"נשים יכולות לעשות מה שהן רוצות. אבל יש סדרי עדיפויות. ובעיניי, סדר העדיפויות היהודי יותר נכון ומכבד את מי שאני. כי כל סיב בגוף שלי הוא משפחה ואימהוּת. אני חולה על הדבר הזה. אני שפוטה של הילדים שלי. האימהות ממלאת ומרגשת אותי.
"אני חווה עם הילדים ילדות שנייה, שואלת אותם ואת עצמי מיליון שאלות, עובדת על המידות שלי דרכם. זה עולם ומלואו.
בצילומי "בייק אוף" עם פאולה רוזנברג. "היום לאכול בריא זאת מלחמה" // צילום: דניאל בראון
"ברור לי שהתברכתי באפשרות לא לצאת בכל יום מהבית משמונה עד ארבע, ולא לכל אישה יש אפשרות כזאת. אני גם יודעת שהעולם החרדי משתנה. נשים חרדיות הן אשפיות ג'אגלינג בחיי המשפחה ובקריירה, ועושות חיל בהיי־טק, בעסקים עצמאיים.
"ילדים של רופאה, כירורגית מוח, מתעניינים יותר בעבודה שלה - או בזה שהיא לא לקחה אותם מהגן? אני באחת בצהריים אוספת את הילדים ועוצרת הכל כדי להיות איתם. עד שהם הולכים לישון".
הצניעות לא חלה גם על הבית שאת מתגוררת בו?
"אני לא נולדתי בבני ברק, אלא בתל אביב, ליד כיכר המדינה, ויש לנפש שלי צרכים אסתטיים. אני גם מתנגדת לתפיסה השגויה שדתיות היא בהכרח עוני ודלות. כשבנינו את הבית הזה, כיוַונו להכניס בו הרבה קדושה. שיהיה כלי של שמחה ואהבה. עבדנו קשה וויתרנו על הרבה דברים כדי שיהיה לנו בית שאנחנו אוהבים. וגם פה יש ספות ישנות מאיקאה, שידות שמתגלגלות במשפחה שנים וכיסאות מוכתמים באוכל עם קשקושי טושים של הילדים. התקנו רצפת פרקט כדי שלילדים לא יהיה קר בטוסיק ויש לנו בריכה כי אני לא יכולה ללכת עם שלושת הבנים שלי לבריכה ציבורית".
• • • • •
המילים יוצאות מפיה בשטף. היא נלהבת לומר אותן. מדי פעם נעצמות עיניה, כביטוי של עוצמת הדבקות בדרך חייה.
"אני לא הפרזנטורית של השם יתברך ושל התשובה, אני מדברת בשם עצמי ועל סמך הניסיון שלי. אבל כשהילדים שלי הולכים ברחוב, הם יודעים שהם לא כמו ילד חילוני שהולך ברחוב. עם הכיפות והציציות, יש להם תפקיד. מסתכלים עליהם, ולכן הם צריכים להקפיד על ההתנהגות שלהם, להיות שקטים ומנומסים".
את חושבת שמודל האימהות שלך שונה מזה של אמא חילונית?
"שונה לגמרי. כמו שלא מצאתי דרך טובה יותר מטהרה וכיסוי ראש כדי לשמור על הזוגיות שלי, כך לא מצאתי חברה טובה יותר מדתיים ובעלי תשובה, שבה הילדים שלי יכולים להיות מוגנים. לא מצאתי דבר גאוני יותר מהשבת כדי להכיר את הילדים שלי ולזכות להיות איתם. באמת איתם. בלי לשטוף כלים, בלי לעשות כביסות, בלי לנקות אבק, בלי לברוח למסכים.
"בשבת יש לי שלוש ארוחות נטו עם הילדים ועם בעלי. יותר ממה שיש להרבה משפחות במשך כל השבוע. אני יושבת כל יום לאכול צהריים עם הילדים שלי. יש אימהות שאין להן יכולת לעשות את זה, ובערב כולם עייפים. אמא חוזרת למשרה שנייה בבית ורק רוצה להשכיב את הילדים מוקדם וקצת לקבל את עצמה בחזרה. בשביל זה קיימת השבת.
"אני מתכננת את שבת כבר מיום רביעי. איזה קינוחים אני מכינה, איך אני דואגת לכל ילד למאכלים שהוא אוהב.
"ובשבת לא מדברים על עבודה, לא מדברים על יום חול. עושים פוס להכל. בעיניי אין דרך טובה יותר לשמור על המשפחה שלך וליהנות ממנה. אין.
"היה לי אבא שחצי מהזמן היה בחו"ל וחצי מהזמן עבד קשה בארץ. לא באמת הכרתי אותו. בשבת הוא היה עם החברים, נוסע לטיולים בכל הארץ, לפעמים איתנו ולפעמים בלעדינו. אם הייתי איתו בשבתות, הייתי מכירה אותו יותר. וההבנה הזאת מאוד קשה לי.
"אמא יהודייה יודעת שקודם כל הילדים והבית, ורק אז להגשים את כל שאיפותייך בעולם. את לא מתייחסת אל הבית כמשהו 'על הדרך' כדי להיות ממוקדת במה שמחוץ לו. את ממוקדת קודם בבית, ורק אז פונה החוצה. זה מה שמצאתי בעולם היהודי, בנוסף לאהבה להשם, כמובן.
"לאישה במשרה בכירה יכולה להיות השפעה על אלפי או מיליוני אנשים. לי יש השפעה על חינוך ועל שלמות נפשית של חמישה ילדים, ואף אחד לא יכול להגיד לי שזה פחות משמעותי וחשוב. אין עבודה שהיא יותר יקרה מלגדל ולחנך בן אדם. על אחת כמה וכמה כשזה כרוך בעבודת המידות. ללמוד לאזן את עצמך, להיות נעימה לבריות.
"וזאת עבודה קשה. ילדים מציתים לנו את הפתיל בשנייה. בבוקר לוקח לבת שלי עשר דקות לבחור גרביונים. מזל שאני עם כיסוי ראש, אחרת הייתי תולשת את כל השערות שלי. ברגעים כאלה נעשית עבודת המידות. העבודה שלי היא להשתפר בפנימיוּת שלי ולהיות אדם יותר טוב כלפי הילדים. וזאת עבודה לפרצוף".
עד שאילי נולד, כל זה לא היה קיים?
"ברור שלא. כלום. היתה לי אמונה שאחרי שאבא שלי נפטר, הוא הפך להיות קיים במימד אחר. הוא נפטר מדום לב במסיבה. אני הלכתי לישון עם אבא וקמתי בלי אבא. אף אחד לא טרח להסביר לי מה זה אומר.
"הנשמה שלי הסבירה לי שיש דבר שנקרא גן עדן, ושם נמצא אלוהים, שקרא לאבא שלי לשבת לידו. כבר כילדה קטנה הבנתי שהישות הזאת שלנו לא הופכת להיות חול. שיש מקום שבו אבא שלי חי וקיים, אלא שהמקום נסתר ממני".
זיו, בעלה, נמצא בבית במהלך רוב פגישתנו. זו שעת בוקר מוקדמת, בעלי מקצוע באו לעבוד בבית ובגינה, והוא מנהל את השיח מולם. בין לבין הוא מזכיר לקרמרמן משימות שונות שעל הפרק. הקלטת קריינות לתוכנית. מועד חדש להרצאה שלה על התשובה בפני תלמידות תיכון, כפי שהיא עושה זה כמה שנים.
"אני איש הלוגיסטיקה בבית", הוא מסביר. "איה מאוד חזקה ודעתנית, ויודעת בדיוק איך היא רוצה שדברים ייעשו. כשהיא לא פה, אני צריך להישאר עם הילדים בבית ולהתאים את הלו"ז שלי".
לנגר הוא הבעלים של משרד לקידום מכירות, הפקת אירועים ושיווק בשם zeze, ובניגוד לבניו, שחובשים כיפה לבנה גדולה, מגדלים פאות והולכים עם ציציות, הוא מסתפק בכיפה שחורה קטנה ובציציות שאינן נראות לעין.
"זיו מתחכך כל הזמן בעולם החילוני", היא מסבירה. "אני אומרת לילדים, שאבא הוא כמו מרגל. דווקא בגלל שהוא נראה אחרת מהם, היכולת של הסביבה להקשיב לו יותר גדולה.
"עבודת המידות שלו מאוד יפה ומרשימה. גם כשהוא עובד בסביבה חילונית, הוא מקפיד להיות כל הזמן בדרכו של השם יתברך. אני חושבת שהוא עושה קידוש השם מאוד גדול".
זה יכול להישמע כאילו זיו מתבייש בדתיוּת שלו.
"בכלל לא. קודם כל, הוא הולך לפי ההלכה. יש לו כיפה וציצית, ומעבר לזה מדובר בתוספות חיצוניות מגזריות, לפי חלוקות בתוך העולם הדתי. הוא עובד השם לכל דבר ועניין.
"אבל בעבודתו הוא מוקף בכל סוגי האנשים, כולל כאלה שעלולים להירתע ממראה חיצוני יותר מוקצן. הדיבור החכם, המתוק והמפעים שלו, בכל תחום, עלול להישמע אחרת אם הקליפה החיצונית תהיה אחרת".
הילדים יודעים איך נראו חייך לפני שהם נולדו?
"הם יודעים שהייתי דוגמנית והופעתי בטלוויזיה. ברוך השם, חלק מהשנים היו טרום עידן גוגל. הדברים הממש מחרידים, שהשתיקה יפה להם, לא כל כך נגישים".
מחרידים?
"לא היה קמפיין שלא עשיתי, מבגדי ים ועד הלבשה תחתונה. לא בטוחה בעצמי מה בדיוק אפשר למצוא בגוגל. התוכנית שצונזרה, תמונות לא צנועות. אם וכאשר הם ייחשפו לכך, אדבר איתם על זה. הם ישאלו מה שירצו, ואני אקשיב להם ואענה.
"את העבר אני לא יכולה למחוק. לגבי ההווה, הילדים שלי יודעים שאני יוצאת לעבודה כדי להביא פרנסה הביתה ולעשות קידוש השם.
"העבר של אבא שלהם יותר מעניין. הוא היה כדורגלן בנבחרת ישראל לנוער. זה עושה להם את זה. נראה לי שאף ילד לא באמת מתעניין במה שאמא שלו עושה".
• • • • •
העיסוק במזון ובבישול הוא חלק גדול מחייה, וזה אחד החיבורים שלה לתוכניות הטלוויזיה בנושא, כמו גם הטור השבועי שהיא כותבת לעיתון "בשבע" הדתי־לאומי, בשם "על טעם ועל רוח". את הטור, אגב, היא כותבת בטלפון הנייד, שהרי אין מחשב בבית.
במהלך שיחתנו היא עוצרת להניק את ליבי בת השנה וחצי. למעשה, היא מניקה כבר יותר מ־12 שנים, כמעט ללא הפסקה. כל ילד הניקה יותר משנתיים.
"אני מפסיקה להניק כל ילד שלי לקראת סוף ההריון שאני נמצאת בו. ובהפסקה הקצרה הזאת, כשאני רואה אישה מניקה, נצבט לי הלב ברמות שאני לא יכולה לתאר. את הילד האחרון שיהיה לי לעולם לא אפסיק להניק", היא צוחקת. "זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות בעולם. זה מקום של שלווה, שקט וביטחון בשביל הילדים ובשבילי.
"אנשים לעגו לי וצחקו עלי וצעקו עלי. היחידים שמחאו לי כפיים הם רבנים. רופאי שיניים הסבירו לי שזה הדבר הכי גרוע לילדים. אנשים נעצו בי מבטים מזלזלים. לא ממש אכפת לי, אני יודעת שזה הדבר הכי טוב עבור הילדים שלי".
"שמתי עלי את הבגדים האלה כדי להגן על עצמי, ולהישאר כל הזמן עם בעלי, שמורה ומאוהבת" // שרבן לופו
גם הבחירה שלה להאכיל את הילדים בפירות ובירקות אורגניים ולמנוע מהם סוכריות וממתקים גוררת תגובות קשות. "נדיר שיש ממתקים בבית, למעט שוקולד, כי זאת כבר בריאות נפשית. הממתק שלהם הוא פופקורן שאני מכינה בבית. דגני בוקר הם אוכלים רק בשבת, וכשאני אופה להם עוגות, אני משתמשת בקמח כוסמין, בשמן זרעי ענבים ובשמן קוקוס.
"לא נכנס אלי הביתה אוכל מתועש, אוכל עם צבעי מאכל, חומרים משמרים. הילדים שלי יודעים לקרוא את רשימת הרכיבים על כל אריזת מזון ולהיזהר בעצמם.
"ואני מוכנה לריב עם הילדים שלי על כל מה שקשור בתזונה. לשחד אותם. לשלם להם כסף כדי שיזרקו ממתקים לפח. אני אומרת להם: תזרקו את החטיף לפח, ותקבלו ממני שקל בתמורה. בעיניי, כל האמצעים כשרים בנושא הזה. השפע האינסופי, הצבעוני, המתוק, הזמין, המסמם, הוא איום. הגופות הקטנים של הילדים שלנו לא אמורים להתמודד עם שקית ממתקים, או עם קולה, או עם מיץ מתוק".
איך את יכולה לשמור שהם יקפידו על האוכל הזה גם מחוץ לבית? איך את יודעת שהם לא משחקים במחשב אצל חברים?
"אני מאוד מבקשת ממשפחות החברים שלהם שיכבדו את הדרך שבה אנחנו מחנכים את הילדים ולא יחשפו אותם למה שאנחנו לא מרשים. אבל גם אם הם ישחקו במחשב אצל חברים, הם יודעים שזה חריג, ושבבית זה לא יקרה. זה מנומק, זה לא שרירותי. אני מסבירה להם למה אלה הבחירות שלנו.
"אגב, גם כאישה חילונית לא הייתי מרשה לילדים שלי לשחק במשחקי מחשב אלימים ותזזיתיים, וגם לא לאכול ממתקים".
את לא חוששת שמניעת הממתקים דווקא עלולה לגרום להם לפתח תאווה גדולה יותר לזה?
"אז מדי פעם, לעיתים רחוקות, אפשר לאכול גלידה או פיצה או חטיף, וזה בסדר וכיף. דקה אחרי הם כבר מקבלים ממני מקלות סלרי, ברוקולי ושעועית ירוקה. אני יודעת שאבני הבניין של הגוף שלהם מתבססות על המזון הכי טוב שאני יכולה לתת להם".
מה שמת להם במשלוח המנות בפורים?
"קודם כל הכנתי משלוחים לשכנים ולחברים שלנו, שכללו לחם פרנה מקמח כוסמין, סלט חומוס, סלט חצילים, סחוג ירוק וליקר אתרוגים - כולם מעשה ידיי. במשלוח המנות לילדים חילקנו שוקולדים, כי אי אפשר להביא לבית הספר משלוח מנות עם סלט חצילים. את מה שהילדים שלי קיבלו הקפדתי לחלק לאחרים, הסברתי להם שזאת מצווה.
"ובכל זאת, בשלב מסוים זה היה קשה, כי הילדים שלי גם רצו ממתקים. אז עשיתי איתם עיסקה. אם הם לא ייגעו בכלום - אבל בכלום! ולכותל יש אוזניים! - אני אקח אותם לאכול גלידה. ככה אני שולטת בכמות ובאיכות של מה שנכנס להם לגוף. המנה קצובה, הגלידה היא מיוגורט, וגמרנו.
"היום לאכול בריא זאת מלחמה. וזה בסדר, אני ערוכה למלחמה הזאת. כל יום, כל היום, אני מבשלת למשפחה שלי אוכל בריא ומזין. זאת האחריות שלי.
"בשבת אני מכינה להם פינוקים. נשיקות עם רוטב תותים ופודינג שוקולד חם וגרנולה. זה עדיין רחוק מאוד מממתק קנוי עם שמן מתועש, מלח וסוכר בכמויות לא סבירות וחומרים סינתטיים".
איך הסביבה מגיבה לזה?
"זה לא בא טוב לאנשים. לא מוצא חן בעיניהם שאני לא מוכנה לתת לילדים שלי סוכריות, כי זה מציב את האנשים במקום בעייתי. לפני עשר שנים ממש הסתכלו עלי כאילו אני מחורפנת, היום המודעות יותר גבוהה. אני כבר רגילה לזה. אני מחורפנת בעיני כל כך הרבה אנשים.
"הסתכלו עלי לא בסדר כשעזבתי בפתאומיות את עולם הבלט, הסתכלו עלי לא בסדר כשהתחלתי לדגמן, הסתכלו עלי לא בסדר כשנכנסתי ל'גיא פינס', הסתכלו עלי לא בסדר כשילדתי את דניאל, יהלי, מילא וליבי בלידה טבעית, הסתכלו עלי לא בסדר כשנשארתי בבית עם הילדים ולא יצאתי לעבוד, הסתכלו עלי לא בסדר כשחזרתי בתשובה. אין חדש תחת השמש. נראה לי שאני לא מוצאת חן בעיני שבעים אחוז מהאנשים. אבל אני כל כך שלמה עם עצמי". √
naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו