חייב ללכת

הוא היה אז בן 5 וחצי בלבד, ילד קטן בבלגרד המופצצת בידי הנאצים, כשאמא שלו, סופיה, העירה אותו ואת אחותו שושנה באמצע הלילה. בחסות החשיכה הם חמקו מהעיר וצעדו לא פחות מ־20 קילומטרים אל הכפר הסמוך.

זאת היתה ההליכה הארוכה הראשונה שלו. מאז צעד כבר מאות אלפי קילומטרים בכל העולם, ניצח באינספור תחרויות, ניפץ שיאים, ניצל מהמוות כמה פעמים וניצח מחלה קשה. וגם עכשיו, כשהוא חוגג את יום הולדתו ה־80, שאול לדני לא מוכן לשבת רגל על רגל על הספה שבביתו ביישוב עומר, ליד באר שבע. 

"אני חייב ללכת. בעוד שבועיים אני אלך סביב היישוב 80 קילומטרים ואחגוג את יום הולדתי, קילומטר אחד לכל שנת חיים. אחר כך הזמנתי את כל מי שיגיע לחגוג איתי למסיבת פיצה בביתי. אני הולך כל יום לפחות שעתיים. בערב אני עושה אימון על אופני הכושר שלי ומגיע כמעט לכל מרתון, צעדה ומירוץ שנערכים בארץ. אבל בכל זאת נחלשתי קצת. בעבר הייתי הולך בקצב של 13 קמ"ש, והיום אני בקצב של 7 קמ"ש".

זה מתחיל מדי יום בתשע בבוקר. אחרי ארוחת הבוקר הקבועה, שכוללת קערת פירות עם חלב ושיבולת שועל, מתחיל לדני את אימון ההליכה המפרך שלו. זה כבר לא על הכביש או בשטח פתוח. זה קורה בתוך הבית. מצויד במכנסיים קצרים לא אופנתיים בעליל ובחולצת טרנינג ישנה, בנעליים משומשות, במשקפי ראייה רחבים ובהמון אנרגיה, לדני מתחיל לצעוד.

צריך לראות כדי להאמין: במשך שעתיים תמימות, ללא הפסקה, הוא צועד מהסלון למטבח (שם יושבת בחלק מהזמן שוש אשתו ואוכלת ארוחת בוקר) ולפינת האירוח ובחזרה, נזהר לא לפגוע בשטיחים שגולגלו מראש לצורך האימון. כל רבע שעה הוא מחליף כיוון, "כדי לא לפגוע בשרירים".

אני מנסה להצטרף אליו. הולך איתו בסיבוב שאורכו כ־25 מטרים. אחרי עשר דקות אני חש סחרחורת קלה מהסיבובים הבלתי נגמרים, אבל לדני בשלו. "נו, קדימה, תמשיך", הוא מפטיר לעברי, נמרץ כהרגלו, צעדיו מדויקים ורציפים. הוא מרוכז רק באימון.

אחרי כ־20 ומשהו סיבובים, אני מחליט להתחכם ועוקף אותו מכיוון פסנתר הכנף שבסלון. לדני לא נשאר חייב: "תמיד היו רמאים".

זה האיש. ההלך האגדי, שגם היום פשוט לא מפסיק ללכת. הנה רשימה מעודכנת של הצעדות והמרתונים שבהם הוא משתתף החודש: מרתון תל אביב (42.2 ק"מ), הקפת הכנרת (65 ק"מ), מרתון ירושלים (42.2 ק"מ), צעדת הרצל ביער חולדה (30 ק"מ) וצעדת יום ההולדת בעומר (80 ק"מ).

אני תוהה לאן האיש הזה הולך. מה מריץ אותו לבחון מדי יום את סבולת הגוף שלו, את מאמצי השרירים ואת תעצומות הנפש, ואיך זה שהוא לא מתעייף בגילו המבוגר.

לדני פוער זוג עיניים כחולות. "אני חייב את זה, זה חלק בלתי נפרד מחיי, משיגרת יומי. זה עושה לי טוב לנשמה, לבריאות, לפיתוח המחשבה, זה משפר את זרימת הדם למוח שלי. זה דבר נהדר עבורי".

אתה לא מתעייף אף פעם?

הצחקתי אותו. "איזה מתעייף? כשאני עושה את הקפת הכנרת ומתחיל לצעוד מצומת צמח בחמש בבוקר, אני קם באחת בלילה, נוהג מעומר לכנרת, הולך 11 שעות, מחכה לאלו שמסיימים אחריי, ובערב נוהג בחזרה הביתה. אותי מזניקים הרבה לפני הרצים, כי את המירוצים אני עושה בהליכה".  

לפני עשר שנים הוא נכנס לספר השיאים של גינס, לאחר שהלך לא פחות מ־100 מייל (163 ק"מ) ב־21 שעות, 45 דקות ו־34 שניות - התוצאה הכי טובה לאנשים מעל גיל 70. המדידה נערכה באיצטדיון במיזורי שבארה"ב, ולדני הלך לבדו, נגד השעון. השיא הזה עדיין לא נשבר מאז.

"תשמע", הוא צוהל, "התחלתי ללכת ב־12 בצהריים והלכתי לאורך כל היום וכל הלילה, עד כמעט עשר בבוקר שלמחרת. יותר מ־400 הקפות. זה היה מפרך, אבל לא ויתרתי.   

"כשהגעתי חזרה למלון, ישנתי כמעט 48 שעות ברציפות. במשך חמישה ימים אחרי התחרות לא יכולתי ללכת על הרגליים מרוב התכווצויות וכאבי שרירים. הצלחתי רק לדדות לשירותים".

•  •  •

לפני 13 שנים חלה לדני בסרטן הלימפה. גם אז התעקש להמשיך ללכת, למרות הטיפולים הכימותרפיים הקשים. "הדבר היחיד שהפסקתי הוא ללחוץ ידיים לאנשים, כי מערכת החיסון שלי היתה חלשה. אני זוכר שהגעתי למירוץ להבים והלכתי אותו, ואם אינני טועה, הגעתי למקום הראשון וזכיתי בפרס. עמדתי שם והתנצלתי שאני לא יכול ללחוץ יד לנותני הפרס, כי אני חולה".

אחרי כמה חודשים של טיפולים, הוא החלים. "אני בהחלט חושב שלכושר הגופני שלי היתה השפעה על ההחלמה המהירה", הוא אומר.

במהלך ההליכות שלו הוא סבל גם מפציעות לא פשוטות. אחת הכואבות שבהן היתה לפני שש שנים, בתחרות הריצה ל־80 קילומטרים ביערות מנשה. לדני, כמו תמיד, עשה את המרחק בהליכה.

"הרצים עברו אותי, ונשארתי לבד ביער. הגעתי בטעות לשביל עם מדרון תלול מאוד של 15 מטר, והתחלתי לרדת אותו. פתאום באים מולי שני רוכבי אופניים, שהתחילו לעלות את המדרון ונתנו לעצמם תנופה אדירה, מסתכלים רק על הקרקע ולא שמים לב שאני שם. צעקתי להם, 'אני כאן, הי', אבל הם לא שמעו ואחד מהם נכנס בי בכל הכוח.

"התגלגלתי כמו שטיח, כמו בול עץ. הם ניגשו אלי, שאלו מה שלומי, ומייד נעלמו מהשטח. היו לי כאבי תופת בחזה, נפצעתי ברגליים ובידיים, בפנים, איפה לא. שעה וחצי שכבתי שם, לבד בשטח. למזלי, טרקטורון של המארגנים עבר שם וראה אותי, ואסף אותי לנקודת ההתחלה.

"טיפלו בי, אבל התעקשתי להמשיך ללכת. עשיתי עוד שני סיבובים, ואני לא יודע איך, אבל סיימתי את המסלול. ככה, עם כאבי תופת".

לא חשבת לפרוש אחרי הפציעה הזאת?

"מה פתאום. לרגע אחד זה לא חלף לי בראש. אני עקשן גדול, שום דבר לא ישבור אותי".

והיו גם טעויות בניווט, שאילצו אותו ללכת כמה קילומטרים מיותרים. "לפני שנה השתתפתי בצעדת בן־גוריון בנגב, והייתי אמור לעשות את המסלול הארוך - 22 קילומטרים. יצאנו משדה בוקר. באמצע המדבר היה לי מזלג כזה, שלא היה בו סימן לאן לפנות. לקחתי את השביל הלא נכון, ורק אחרי כמה קילומטרים הבנתי שאני לא בשביל הנכון. המשכתי ללכת, עד שהתחברתי שוב למסלול וסיימתי את ההליכה.

"זה קרה לי גם במירוץ 'מהעמק להר' לפני שלוש שנים. הזניקו אותי בחשיכה, לפני הרצים. טעיתי בדרך והלכתי כמה קילומטרים מיותרים. פתאום זיהיתי שבילים שבכלל פגשתי בצעדת יקנעם. המשכתי ללכת, הוספתי לעצמי עוד חמישה קילומטרים, והכל הסתדר".

היו פעמים שנאלצת להפסיק את ההליכה באמצע? 

"רק פעם אחת, בגרמניה, אפריל 1970. זה היה מירוץ ל־20 קילומטרים, אני באתי מהחום הישראלי לקור הכלבים שהיה שם, ולא יכולתי לשאת את זה. המעלות היו קרובות לאפס, וקפאתי מקור. אחרי חמישה קילומטרים פרשתי".  

מתוך מאות ההליכות שעשה עד היום, אחת זכורה לו במיוחד. "זה היה בארה"ב ב־1973, הייתי בן 37, בחופשת שבתון מהאוניברסיטה, ונסענו לגור שם לשנה. השתתפתי באליפות מזרח ארה"ב בהליכה ל־100 מייל. תוך כדי הליכה באיצטדיון נצמד אלי הלך אחר, ששמע רדיו ואמר לי: 'פרצה מלחמה בישראל'. אמרתי לו שיבדוק שוב את הדיווחים, זו בטח איזו תקרית גבול.

"אחרי שעה הוא שוב ניגש אלי ואמר לי שזה בטוח, יש מלחמה. תוך כדי הליכה ביקשתי מאחד מאנשי הצוות שעמד בצד שיבדוק לי את הנושא ויתקשר לשוש אשתי, שהיתה בבית בניו יורק. היא אמרה להם שהכל בסדר ושאני יכול להמשיך ללכת, והם העבירו לי את המסר.

"ניצחתי בתחרות ההיא, בתוצאה של 19 שעות ו־35 דקות. רק בטיסה חזרה לניו יורק הבנתי שאכן פרצה מלחמה. הגעתי הביתה בסערה ואמרתי לשוש שאני חוזר לארץ כדי להתגייס. הייתי קצין תותחנים במילואים.

"אחרי כמה שעות עליתי על המטוס הראשון לארץ. הגעתי ביום השני של המלחמה, ומייד הצטרפתי לחבר'ה שלי, שהיו בבקעת הירדן".

הוא נולד ב־2 באפריל 1936 בבלגרד להורים אמידים. אביו דיוניס היה מהנדס כימיה, בעל מפעל לכימיקלים ומשרד לרישום פטנטים. אמו, סופיה, היתה עקרת בית. הם התגוררו בווילה דו־קומתית גדולה.

"כשפרצה המלחמה אבא גויס לצבא היוגוסלבי ולחם נגד האיטלקים בגבול אלבניה. ב־1941 הגרמנים התחילו להפציץ את בלגרד מהאוויר. פצצה אחת נפלה על הבית שלנו, למזלנו הסתתרנו במרתף וניצלנו, אבל הבית נהרס כמעט לגמרי. כמה שכנים שלנו נהרגו.

"עברנו לגור בבית של חבר יהודי, אבל אחרי כמה ימים שם, אמא שלי וסבא וסבתא שלי החליטו שצריך להמשיך לברוח. הלכנו ברגל 20 קילומטרים, חלק מהזמן נשאו אותי על הידיים. הגענו מותשים לאחד הכפרים מדרום לבלגרד. האיכרים שם נתנו לנו להיכנס וללון במתבן תמורת כסף.   

"במשך שבוע גרנו באסם, התחבאנו מהגרמנים. אחרי שבוע העוזרת שלנו חזרה מהעיר וסיפרה שהגרמנים בבלגרד, אבל שקט שם. חזרנו לעיר וישנו במשרד הפטנטים של אבא.

"אחרי כמה ימים אבא עזב את הצבא ונסע ברכבת לבלגרד. הוא קפץ ממנה באחד העיקולים לפני העיר, כי פחד שאם יירד בתחנה, הגרמנים יעצרו אותו. הוא הלך ברגל עד הבית שלנו, שנהרס, ושכנה אמרה לו שאנחנו מסתתרים במשרד שלו.

"בבוקר שוב ברחנו מהעיר, הפעם צפונה. רצינו לעבור את הגבול להונגריה, שהיתה עדיין חופשית. סבא הלך בראש הטור שלנו ואמר לשומרים בגבול שהוא מנהל הרכבת, שיצא לפנסיה ושב למולדתו בגאווה. לדני היה שם הונגרי, והשומרים נתנו לנו לעבור בלי בדיקות.

"בהונגריה הסתתרנו עד 1944, אז פלשו לשם הגרמנים. הוריי שלחו אותי למנזר כדי להינצל. לא היתה טראומה גדולה מזו בחיי. 

"אחרי כמה שבועות חזרתי הביתה, ועברנו כולנו להסתתר בדירה אחרת בבודפשט. באחד הימים דפקו בדלת קצינים גרמנים, אמרו שיש לנו 48 שעות לעזוב את הדירה ולעבור לגטו. הייתי בסך הכל ילד בן 8.

"מהגטו העבירו אותנו למחנה הריכוז ברגן בלזן, שם שהינו חצי שנה, ואז יצאנו ברכבת קסטנר לשווייץ. בסיום המלחמה חזרנו לבלגרד. על הגטו ועל המחנה אני לא יכול להרחיב", הוא אומר, ועיניו מצטעפות. 

•  •  •

אחרי המלחמה חזרה המשפחה לבלגרד. משפחתה של אמו נספתה בשואה. באמצע דצמבר 1948, חודשים אחדים לאחר קום המדינה, עלתה המשפחה לישראל והשתכנה בלוד. אביו של לדני הקים בית מרקחת בעיר, שבו עבד יחד עם אמו.

"הייתי בן 12, והיה לי מאוד קשה להשתלב כאן. לא ידעתי עברית. רק ב־1950 התחלתי ללמוד בבית ספר, בכיתה ט' בתיכון גאולה בתל אביב. המורה להתעמלות שלנו היה יהושע רוזין (המאמן האגדי של מכבי ת"א ונבחרת ישראל בכדורסל; ע"נ). במשך כל התיכון הוא תמיד נתן לי בתעודה 'כמעט טוב' והיה אומר לי: 'ספורטאי לא ייצא ממך'.

"שנים לאחר מכן, כשכבר הייתי הלך ששבר שיאים, פגשתי אותו באירוע ספורטיבי. ניגשתי אליו ואמרתי לו, 'זוכר אותי? הייתי תלמיד שלך'. הוא אמר לי: 'בטח שאני זוכר. כבר אז אמרתי לך שאתה תהיה ספורטאי מצטיין'".

בשנות נעוריו החל לדני לאהוב ריצה וספורט. הוא הצטרף לגדנ"ע, שם עשה מסעות ארוכים והתאהב דווקא בריצות. ב־1954 התגייס לחיל התותחנים, והגיע עד דרגת סגן. אחרי שחרורו למד הנדסת מכונות לתואר ראשון ושני בטכניון.

"בשבתות הייתי מתאמן בריצה. התחלתי לרוץ 10 קילומטרים, 15, עד שניסיתי לעשות מרתון. באימון הראשון רצתי מהבית בלוד לכיוון מערב, ובסביבות בסיס צריפין נשברתי. אחרי 39 קילומטרים עצרתי ולקחתי מונית הביתה.  

"שבוע לאחר מכן החלטתי לא לקחת איתי כסף לריצה, כדי שלא אתפתה לקחת מונית באמצע. אחרי 39 קילומטרים שוב נשברתי. לקחתי מונית ושילמתי לנהג כשהגעתי הביתה". 

הצעדה הראשונה שלו היתה בגיל 21, "צעדת ארבעת הימים" של צה"ל, ואז החל להתאהב בהליכה. מתחילת שנות השישים עזב לגמרי את הריצה.   

באולימפיאדת מקסיקו הוא השתתף בתחרות ל־50 קילומטרים וסיים במקום ה־24 מתוך 50. באליפות העולם בשווייץ, ב־1972, זכה במדליית הזהב בהליכה ל־100 קילומטרים. הוא גמא את המרחק ב־9 שעות ו־31 דקות. הוא עדיין מחזיק בשיא העולם ל־50 מייל (81.5 ק"מ), שאותו קבע באותה שנה בארה"ב: 7 שעות, 23 דקות ו־50 שניות.

מתחרה באולימפיאדת מינכן, 1972

באולימפיאדת מינכן סיים לדני במקום ה־19. זמן קצר אחרי התחרות שלו אירעה השתלטות המחבלים על מגורי המשלחת האולימפית הישראלית.

"אני שהיתי בחדר מספר 2, עם שני קלעים מהמשלחת, והמחבלים חדרו לחדרים 1 ו־3. במשך שנים חשבתי שהיה לי מזל גדול שהם פסחו על החדר שלי, ואז התחלתי לחשוב שאולי הם תיכננו את זה מראש, כי ידעו שלקלעים בחדר הזה היו רובים".

לדני הוא תופעה ייחודית ויוצאת דופן. לא היה כאן הלך כמוהו, לא קם לו יורש, וספק רב אם יקום.  

"תמיד הייתי זאב בודד בשטח. עוף מוזר. הצלחתי למרות הממסד הספורטיבי, לא בזכותו. עסקני הספורט לא סייעו לי בדבר, להפך. לא אשכח איך באולימפיאדת מקסיקו ב־1968 אף אחד לא עזר לי.

"לא טרחו לספק לי ציוד וחולצת תחרות, עד שרשמתי בעט 'ישראל' על החולצה שלי, ומהזיעה שלי זה נזל עלי באמצע התחרות. במהלך ההליכה אף אחד לא טרח להגיש לי מים, כמו להלכים ממדינות אחרות. העסקנים רק נסעו לבלות שם".

"באולימפיאדת מונטריאול ב־1976 ביטלו את ההליכה כמקצוע אולימפי. הנציג הישראלי תמך בביטול, למרות שידע שכבר השתתפתי באולימפיאדות במקסיקו ובמינכן, ואוכל להשתתף גם בזאת. באולימפיאדת מוסקבה החזירו את ההליכה, אבל אז ישראל החרימה את האולימפיאדה בעקבות ארה"ב".

הבטן שלו מלאה על ניהול הספורט בארץ. "אין כאן שום תרבות ספורט אמיתית. קבוצות כדורסל וכדורגל מתוגמלות בהמון כסף, למרות שהן לגמרי חובבניות בהישגים שלהן. גם מכבי ת"א הגדולה בכדורסל נשענת בעיקר על שחקנים אמריקנים ולא על ישראלים. לא משקיעים מספיק בטיפוח של כישרונות צעירים. גם באתלטיקה מייבאים לכאן ספורטאים ולא נשענים על התוצרת המקומית.

"צריך להשקיע בילדים שלנו מגיל קטן. להחדיר בהם גאווה. לתת להם פרסים, לתת פרסום בתקשורת להישגי ריצה בבתי הספר. להראות לילדים שההצלחה משתלמת, נראית לעין. שיהיה להם שווה להמשיך ולהשקיע.

"כל חיי הייתי ספורטאי חובבן ולא מקצועני, וכמעט כל ההשתתפויות שלי בתחרויות בארץ ובחו"ל היו על חשבוני. בסך הכל הוצאתי על זה עד היום מאות אלפי שקלים. תמיד הייתי סוליסט, ברור שלא התאמתי לכל העסקנים והאיגודים של הספורט, ולמרות זאת הגעתי להישגים גדולים. מבחינתי הם מיותרים לגמרי, כל העסקונה הזאת". 

למה אין כאן עוד מישהו כמוך? אולי זה בכלל ספורט נכחד?

"אמרתי לך, אני עקשן. יש לי אופי כזה, ולא כל אחד מתאים לספורט הזה. זה לא פשוט לצאת לפני כולם במרתון ולהגיע שעות אחרי. זה מאמץ אדיר ללכת במשך 21 שעות, בקצב גבוה. חבל שאין עוד הלכים כמוני בישראל, אני באמת לא יודע אם יקום אחד כזה בעתיד".

זה לא נורא משעמם ללכת 21 שעות רצוף? על מה חושבים כל הזמן הזה? 

"צריך להפריד בין אימונים לתחרויות. באימונים זה היה הזמן המחשבתי הכי פורה שלי. זרימת הדם הטובה והחמצן במוח איפשרו לי לתכנן את היום שלי, לחשוב מה אעשה באוניברסיטה, לחדד עם עצמי ענייני מחקר שהייתי עסוק בהם. 

"בתחרויות אתה כל הזמן חושב איך לסיים, מתי זה יסתיים, איך לעמוד ביעד הזמן. הייתי תמיד מרוכז בהליכה ובהישג הספורטיבי שלי".

•  •  •

בשנת 1975 החל לדני ללמד הנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת בן־גוריון. במשך שנים חילק את חייו בין העבודה האקדמית לבין האימונים והתחרויות. "תמיד היו לי שני עולמות מקבילים. עולם המחקר וההוראה, שבו השקעתי את כל מרצי ומחשבתי, ועולם הספורט וההליכה. משניהם אני נהנה מאוד עד היום".

גם את שוש, שמבוגרת ממנו בשנה, הכיר בעת הליכה. "זה היה בשבת אחת ב־1959, בטיול של החברה להגנת הטבע באזור קיסריה. ראיתי אותה שם, והיא מצאה חן בעיניי. בסוף הטיול ביקשתי ממנה שתמתין לי ואקח אותה עם הקטנוע שלי לביתה בתל אביב. רצתי לקטנוע, שחנה במרחק כמה קילומטרים טובים, וכשחזרתי היא כבר לא היתה שם.

"לא ידעתי את שם המשפחה שלה, אבל ידעתי שהיא למדה בשכבה של אחותי בתיכון גאולה בתל אביב. למחרת התייצבתי בבית הספר וביקשתי לראות את תמונת המחזור של תלמידה בשם שוש, אמרתי שאחותי חייבת לדעת את שם משפחתה. ככה גיליתי את שם המשפחה שלה, ואז איתרתי את הכתובת שלה.

"בסוף השבוע הלכתי לביתה, דפקתי בדלת וסיפרתי שפגשתי את שוש בטיול. היא לא היתה בבית, היא עשתה אז את הדוקטורט שלה בביוכימיה בירושלים. אבל אמא שלה העבירה לה את המסר".

מאז, יותר מ־55 שנים, הם ביחד. הורים לדנית (45), רב־פקד במשטרה, וסבים גאים לשלושה נכדים.

במרכז הסלון בבית שלהם יש ויטרינה רחבה וארוכה, ובה 800 גביעים, צלחות, מגינים, תעודות ופרסים, שקיבל לדני במהלך השנים. חוץ מהם יש בסלון גם פסלים, ציורים ודיוקנאות, תעודות שונות מקום המדינה ועד היום, צלחות וציורים. "אני אספן כפייתי", הוא מכריז.

וישנו גם עניין הנעליים. בארון בבית שלהם מסתתרים יותר מ־200 זוגות נעליים. "חלקן הגדול ישנות, חלק יותר חדשות, וגיליתי גם שיותר טוב ונוח לי ללכת בנעליים יפניות. הן יותר רחבות מהנעליים האירופיות והאמריקניות, חוץ מ'ניו באלאנס'".

הוא מסרב בעקשנות לצעוד עם הקידמה. "אין לי טלפון נייד, אני לא משייט באינטרנט, ואין לי פייסבוק".

סדר היום שלו עמוס. הוא קם בסביבות שמונה בבוקר, אוכל ארוחת בוקר ומתחיל להתאמן בבית. "אני מתאמן בבית כי הרבה מאוד שנים נחשפתי לשמש, יש לי לא מעט נגעים בעור ואני צריך להישמר היטב".

אחר כך הוא יוצא כמעט מדי יום לאוניברסיטה, שם יש לו משרד והוא עדיין מנחה סטודנטים לתארים גבוהים ועוסק במחקר. מאחר שהוא צמחוני, הוא אוהב דווקא פלאפל לארוחת הצהריים. לקראת ערב הוא שב הביתה, עושה עוד אימון כושר על אופני הכושר שלו, אוכל ארוחת ערב, והולך לישון בסביבות עשר בלילה.

אתה רואה טלוויזיה?

"רק את הערוץ הראשון, בעיקר חדשות. אני לא יכול לראות את תוכניות הריאליטי האלו בערוץ 2 או 10, זה ממש לא בשבילי. גם ספורט אני לא רואה המון. בטח אצפה בשידורי האולימפיאדה בקיץ". 

אתה מפחד מהגיל? מפחד מהמוות?

"לא. אין לי פחד מהגיל ואין לי פחד מהמוות, אני מרגיש טוב עם הגוף שלי ועם הכושר הגופני שלי. אני מאוד שומר על עצמי. עושה הרבה התעמלות, כפיפות, תרגילי חיזוק לשרירים, וכמובן הרבה הליכה. עכשיו, למשל, אני בשלושה ימי מנוחה לקראת הקפת הכנרת (65 ק"מ) ובתזונה של העמסת פחמימות לקראת ההליכה".

ויש לו גם מסר לצעירים. "תמיד תציבו לעצמכם מטרות. החיים הם לא פיקניק אלא עבודה קשה, אבל צריך ליהנות מהם ולעשות מה שטוב ובריא. בלי הרפתקאות מזיקות ומסוכנות כמו אלכוהול, סמים, נהיגה פרועה. תרוצו, תלכו, תשחו, תרכבו על אופניים. תעשו ספורט, ותתמקדו בדברים הבריאים והיפים שהחיים יודעים להעניק לכם".

erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו