הקרב על הבית

"אני כבר בת 90. כמה הרפתקאות ומאבקים אני עוד צריכה לעבור? נקרעתי מכל מה שהיה מוכר לי כשעוד לא חגגתי יומולדת 20, גררתי גוויות קפואות בגטו צ'רנוביץ שבבוקובינה וכמעט מתתי מרעב ומצהבת, שרדתי את הגיהינום והזוועות של השואה והגעתי ארצה למדינת היהודים, כשמיליונים אחרים לא זכו לכך. הקרב הזה הוא אולי הקרב האחרון בחיים האלה ששווה לצאת אליו, אחרת אף אחד לא ידאג לנו. אני מקווה שמישהו מאלו שקוראים את הכתבה הזו ירים את הכפפה וידאג לשמור על חלקת האלוהים הקטנה שלנו".

קשה לשמוע את המונולוג הזה של ברטה שפורן, שמדברת בכאב על בית העמותה לעזרה מיידית לניצולי השואה בכפר שמריהו ליד כביש החוף, המשמש מרכז סיוע ללא מעט ניצולי שואה מרחבי הארץ. חוזה השכירות של העמותה הסתיים זה מכבר, המקום נמכר כשטח בנייה ודייריו מחויבים להתפנות. הפינוי היה אמור להתבצע כבר בתחילת ינואר, אולם בהיעדר מבנה חלופי הניצולים והמתנדבים שבבית עדיין שם בעל כורחם, ממשיכים לחיות באי ודאות גדולה ומדאיגה. ערב יום השואה תשע"א, הם מקווים שמישהו ישמע אותם.

"המצב נכון להיום הוא שבעל הבית מאיים עלינו וגם עלי באופן אישי בתביעה של מיליון שקלים לפחות אם לא נתפנה לאלתר מהשטח", מסבירה תמרה מור, יוזמת ומנכ"לית העמותה בהתנדבות. "אנחנו חייבים להתפנות בתוך זמן קצר. מהמקום הזה עסקנו בשליחת אוכל לניצולי שואה, במתן תרופות לאלה שלא היה ביכולתם לרכוש ציוד רפואי, שמיכות או כביסה נקייה. בבית גם גרו ניצולי שואה בודדים שנזקקו לטיפול אחרי אשפוז, וניצולי שואה שלא היה להם היכן לגור. העמותה אינה נתמכת בידי שום גורם וכולם בה מתנדבים. זו הסיבה שאנחנו יוצאים בקריאה נרגשת. כי כבר אין לנו ברירה אחרת, לבד מלבקש תרומות למימון שכירת בית עם שטח במקום אחר וגם סיוע ממתנדבים המתמחים בשיפוץ, למקרה שיימצא בית הרוס שיוצע להשכרה במחיר סביר".

"המדינה רוצה שניעלם"

שפורן מצידה יוצאת למלחמה הזו בכוחות אחרונים, כשהיא מגייסת את "הסימפתיה של הציבור כלפי ניצולי השואה", מול חוסר המעש של הממשלה, כדבריה. "עם יד על הלב, כמה שנים עוד נותר לנו לחיות? עם הזמן, אנחנו, ניצולי השואה, לא מתרבים, כך שזה רק עניין של זמן וקצת סבלנות", היא אומרת בהומור הציני האופייני לה. "כולם רואים איך המדינה מתייחסת אלינו לא יפה ומרחמים עלינו. ומה בסך הכל אנחנו רוצים? שיקבלו אותנו בכבוד בזכות מה שאנחנו ועל מה שאנחנו, עד סוף החיים. יש פה חוסר צדק משווע, זה כאילו שהמדינה היתה רוצה שניעלם. אבל אנחנו לא יכולים להיעלם". שפורן מתגוררת בגפה עם שבעת חתולי הרחוב שאימצה, בדירת דמי מפתח קטנה בלב תל אביב. אל המרכז של העמותה בכפר שמריהו פנתה אחרי שנוכחה לדעת שלא תוכל להתקיים בדירתה הצנועה ללא סיוע מבחוץ. "אני זוכרת שהדירה שלי התמלאה במי גשם שהציפו את כל התכולה. בעל הבית הבטיח במשך חודשים שהוא ישלח אינסטלטור - זה קרה בפסח שעבר - ומאז לא שמעתי ממנו. פשוט התעלמו ממני. בסוף העמותה שלחה אחד מבעלי העסקים מטעמה שעזרו לי.

"כשהייתי חולה אנושה, אחרי אשפוז בבית החולים, יצאתי להחלמה בבית העמותה לעשרה ימים. תמרה היתה לוקחת אותי יום יום להחלפת תחבושות בבית החולים. לא יכולתי לעמוד על הרגליים. ולמרות כל הטרחה, אף אחד מבין המתנדבים לא התלונן, לא נתן לי את התחושה האיומה שכולם נותנים לנו שאנחנו 'עוד קשישים' שמהלכים ביניהם. להפך, כולנו פה מרגישים כמו במשפחה אחת גדולה".

כמעט כל הציבור בישראל מודע למצוקה של ניצולי השואה כיום וקיים קונצנזוס סביב הצורך לסייע להם
בדחיפות. אבל שפורן זוכרת שלא תמיד זה היה המצב, ובתחילת דרכם בארץ הניצולים היו צריכים להיאבק על ההכרה בהם. "הגעתי ארצה עם הוריי ואחותי ב-1951 כשאנחנו מוכי רעב, מוכי גורל, תשושים מתלאות ומפחד, נמלטים מהמוות אל מקום שיש בו חיים. נתקלנו בחברה צברית שחצנית ומתנשאת, ראית בעיניים שלהם שהם מסתכלים עלינו מגבוה ובבוז, כאילו אנחנו אשמים במה שקרה. זו התחושה שנתנו לנו במשך שנים. אמרו לנו גם מפורשות: 'הלכתם כצאן לטבח. למה לא התנגדתם כמו אלה מגטו ורשה-'. זה היה נורא. התחושה היתה 'תגידו בכלל תודה על זה שקיבלנו אתכם לארץ הזו'. עם הבושה הזו נשארנו עד היום וזה גם מה שהעברנו הלאה לדור הבא. לילדים אני כל הזמן אומרת 'אתם חייבים להיות חזקים'. קצת קשה לצאת מהסטיגמה הזו, אבל מה שקרה בשנות ה-50 עם ניצולי השואה הוא בהחלט תעודת עניות למדינה ולחברה".

שפורן מאוכזבת. היא לא האמינה שיקרה לה מה שקרה "לזקנים ההם שטיפלתי בהם בהתנדבות במשך 25 שנה. אני הגעתי לחורים נידחים, לבתים עלובים, שם חיו קשישים בטינופת איומה ובמצבים קשים של הזנחה ועוני. ראיתי איך המדינה מתייחסת לזקנים, כאילו אין להם זכות לחיות. ועל כבוד אין מה לדבר. ראיתי את ההתייחסות לניצולי שואה ואת הבושה הגדולה שלהם לדרוש, לעמוד על שלהם. אף אחד לא דאג להם. כאילו חששו להתעסק איתם".

בתוך כל הכאב הזה היא מגלה "פטנט" שאימצה, ולטענתה עובד לא רע מול החברה הלא מפרגנת: "כששואלים אותי לגילי, תמיד אני אומרת קצת פחות ומאמינים לי. ואת יודעת מה? זה נשמע מוזר, אבל תתפלאי כמה שזה משנה לומר שאני בת 87 ולא בת 90. מתברר ש-87 זה לא כל כך זקן".

לצד הדאגה לעתיד המרכז לסיוע והדרישה המיידית לפנותו, ברטה מדברת על המחסור התמידי במתנדבים שיסייעו לניצולי השואה. ככלל, מספר המתנדבים עבור הניצולים קטן באופן משמעותי לעומת מתנדבים עם קבוצות אחרות - חולי סרטן או ילדים משכבות חלשות למשל. "להתנדב אצל חולי סרטן נשמע הרבה יותר טוב", מנסה ברטה להסביר. "ניצול שואה עדיין נתפס כמו זקן בן 75 ויותר, שמקבל פיצויים מגרמניה. זה אבסורד, כי רובנו לא קיבלנו, ואלה שכן - קיבלו פרוטות. מה שבטוח - זה לא פיצוי של מיליונים, אחרת לא היינו מתחננים ללחם או לעזרה בתרופות. כמעט אין מתנדבים לניצולי השואה היום כי זו עבודה קשה. להיות עם קשיש בודד וחולה זה 'פול טיים ג'וב' ואנשים טובים בורחים. למי יש כוח ללכת איתי לקופת חולים, לקנות תרופות, אולי לסדר לי דברים בבית שאני מתקשה לעשות? ומה אנחנו בכלל רוצים? קצת תשומת לב. אבל לאף אחד לא אכפת. הלוואי שהיה לי קצת כסף, הייתי עוברת לבית אבות".

ובכל זאת, למרות הקשיים, ברטה מוצאת את הזמן, גם בגילה, להמשיך ולהתנדב בעצמה. לעזור - לא משנה למי, העיקר לתרום מעט עבור אחרים. "אני קמה בבוקר ויש בי הבערה הזו של 'מוכרחה לעזור' ולא משנה אם זה להאכיל נזקקים או להאכיל חתולי רחוב מוכים. תמיד אמרו לי: 'מה את רצה? כשתצטרכי אף אחד לא יבוא לעזור לך'. אני מקווה שהיום, כשאנשים טובים יקראו את הכתבה וזו תיגע לליבם, הם יוכיחו לי שיש עוד חמלה ואהבה ונתינה והדדיות בעולם הזה. למרות המאבק והמלחמה שלנו, לנו אין כסף להרים את זה לבד".

לא רוצים רחמים - רק תקווה

כמו ברטה, אלפי ניצולי שואה נוספים בישראל חיים מתחת לקו העוני (כ-60 אלף מתוך 220 אלף ניצולים) אך כבר התייאשו מלפנות לקבל עזרה. בית העמותה בכפר שמריהו הוא עבורם מקום לנחמה, וגם אמצעי לשרוד. "ניצולי השואה כבר לא מאמינים שלמישהו אכפת", אומרת אתי כהן, אחת המתנדבות. "זו גם הסיבה שאנחנו מבקשים לאתר ניצולים החיים במצוקה קשה ולהגיע אליהם לפני שיהיה מאוחר מדי. לצד העזרה הממשית חשוב לנו גם לתת להם את התקווה ולהחזיר להם האמונה שיש אנשים שאכפת להם".

אחת מניצולות השואה שהעמותה איתרה ומסייעת לה היא ב', בת 92, המתגוררת בדרום הארץ ומתביישת, כמו רבים מהניצולים, להיחשף בשמה המלא. "אני לא רוצה שירחמו עלי, אבל אני גם לא רוצה שאף אחד יסתכל עלי מגבוה", היא מסבירה כמעט בהתנצלות. "רק המבט הזה יכול להרוג אותי". רוב חייה היתה עקרת בית והתקיימה מקצבת שארים בלבד בגובה 1,200 שקלים. רק לפני כשנתיים החלה לקבל את קצבתה כניצולת שואה, לאחר מאבק ממושך ומתיש נגד מדינת ישראל. כיום היא חיה בגפה ומנסה להסתדר עם 2,900 שקלים לחודש.

"לפני כמה חודשים קיבלתי טלפון מהעמותה לעזרה מיידית לניצולי השואה. לא האמנתי שבאמת מישהו מציע לי עזרה", היא אומרת. "הם עזרו לי בחבילות מזון, בטיפולים כשהצטרכתי, באוזן קשבת לכל תלונה שלי. היום אני מחויבת להחזיר להם ולהירתם בשביל שיהיה לנו בית ושהפעילויות החשובות בו ימשיכו. מצבה של העמותה הוא בכי רע, אבל לניצולי השואה אין זמן להמתין שהעמותה תקבל תרומות. אנחנו חייבים את זה בדחיפות".

כשפנינו לניצולי השואה כדי שיספרו על הבית ויסייעו בכך במאבק להצלתו, ההיענות היתה מוחלטת. אנטולי בן 74, מתגורר בשכירות בדירה קטנה בחולון. "אני גר בדירה ללא מרצפות, אני חולה סרטן עם פרוטזה
וזקוק לתרופות", הוא מספר בקול חלש. "אני חי מקצבה של 1,600 שקלים וההוצאות מרובות. אני ניצול שואה
שעברתי מחנות ברוסיה, ולמרות זאת לא מוכר כניצול שואה, כמו הרבה מיוצאי רוסיה. כשכבר לא הייתי מסוגל לדאוג לעצמי לדברים בסיסיים, פניתי לעמותה והיא הורידה ממני את העול הזה".

אדית בת ה-85 מחיפה אושפזה בשנה האחרונה שלוש פעמים בבית החולים עקב פציעות. אחת הדאגות הגדולות שלה היא מי, בהיעדרה, יאכיל את חתולי הרחוב שבהם טיפלה במסירות רבה. גם לכך דאגו אנשי העמותה. "עד שהעמותה התחילה לעזור לי, לא הייתי אוכלת כדי שיהיה לי במה להאכיל את החתולים. מי שחווה רעב, מתקשה לראות אדם או חיה רעבים. בכלל, לניצולים יש מין קטע כזה עם חתולים - אני מרגישה שהחתולים פה בארץ הם כמו היהודים בשואה: נרדפים, רעבים ותמיד רוצים להרוג אותם".

גם תשעת חתוליה של אליזבט דרגוצקי מירושלים, שנפטרה לפני כשלוש שנים בגיל 87, הגיעו לבית העמותה. "עכשיו אנחנו מחפשים להם בית אמיתי כי אנחנו לא יכולים לתת להם יחס כמו שהם זקוקים לו", אומרת המנכ"לית תמרה. "הם גדלו אצל אליזבט וחיו בתוך המיטה שלה. בקשתה האחרונה ממש לפני מותה היתה שהעמותה תיקח את החתולים ותדאג להם לכל ימי חייהם. הבטחנו ואנחנו מקיימים".

מריה קובנסקייה בת ה-79 היא אישה יפה, ניצולת שואה תושבת שדרות, שהגורל האכזר לא מפסיק לפקוד אותה שוב ושוב. לפני כמה חודשים ניפצו רסיסי קסאם את שמשות ביתה, ריסקו את המטבח, פגעו בכל חלקה טובה בדירה והותירו חורים בכל הקירות. היא נעזרת במקל הליכה והליכון, מתקשה ללכת וכמעט אינה מדברת עברית. כששמעה על עמותת הסיוע לא היססה לפנות אליהם בבקשת עזרה עבורה ועבור החתולים שלה, שאותם היא מכנה "הילדים שלי". היא אומצה על ידי המתנדבים שמקפידים להגיע לביתה עם חבילות. כעת היא חוששת שבית העמותה ייסגר והסיוע ייפסק. "חבל שהממשלה לא מקימה בית גדול מספיק, שאליו יגיעו כל ניצולי השואה הנזקקים לטיפול צמוד", היא אומרת. "חבל שאנחנו מתחננים לעזרה מהמדינה, והיא לא לוקחת את זה כפרויקט לאומי ממדרגה ראשונה ומטילה את הדברים על עמותה שלא מקבלת סיוע מאף אחד".

רק שלא יהיה מאוחר מדי

כמנכ"לית העמותה, תמרה מור נתקלת יום יום בסיפורי חיים קשים. החלומות האופטימיים שלה, שאליהם היא מתפנה מדי פעם, קשורים גם הם בניצולים. "החלום שלי הוא להקים בית אבות או דיור מוגן חינם לניצולי שואה חסרי אפשרות כספית", היא אומרת. "זה יהיה מקום שיכלול טיפול סיעודי מסור ומכובד מאוד לניצולים סיעודיים, וייתן להם אפשרות להתאושש אחרי ניתוח או מחלה תוך קבלת כל הטיפולים הפיזיותרפיים והאחרים שלא ניתנים היום במסגרת בתי החולים וקופות החולים. אם רק רוצים, אפשר להקים מקום כזה בתוך פחות משנה ברמה גבוהה ביותר".

בינתיים יש כבר תורמים שהתגייסו למשימה, למשל רמי שמש מבעלי חברת ההנדסה ר.ש.ג.ד, וכך גם האדריכל אורי שלום ממשרד סטביליטי. אולם עדיין חסרים גורמים רבים כדי לבצע פרויקט כזה ואחד הקשיים הגדולים הוא במציאת מימון לכל החומרים הדרושים לבנייה, קבלן ועובדים מבצעים, וכמובן קרקע שממנה איש לא יפנה אותם.

"אם יהיו לנו שטח ושניים-שלושה קרוואנים - אנחנו מסודרים", אומרת תמר. "אנו זקוקים למתנדבים בעלי רקע ביזמות כדי לפנות למינהל מקרקעי ישראל ולרשויות השונות ולקדם את קבלת הקרקע, וכן מתנדבים לגיוס גורמים שיכולים לבצע או לתרום מימון לביצוע הפרויקט החשוב הזה. אנחנו צריכים אבטחה פיזית לניצולים. ניצולי שואה בודדים, חולים ושבריריים 'זוכים' ליחס מחפיר, לעיתים, מצד החברה; לעיתים יש שכנים הבטוחים שמכיוון שלניצול השואה אין מי שיגן עליו, מותר לגזול שטחים משותפים בבניין. במקרה אחר שמענו על שכנים שלא תיקנו נזילות מדירתם הנמצאת מעל זו של ניצולי שואה, פגעו בחתולים שהם מאכילים, נערים אלימים שהציקו להם ועוד. אנו מחפשים מתנדבים שלא מפחדים להתעמת עם אנשים כאלו, לשמור מפני שכנים ונערים שהמשטרה חסרת אונים מולם. העמותה זקוקה גם לעורכי דין מתנדבים - הן כדי להגן על ניצולי השואה או לתבוע את מי שמציק להם והן כדי לתת גב משפטי לצוותי ההגנה שלנו, שכבר אוימו בתביעות ובתלונות ובתיקים משטרתיים בעבר".

תמרה מספרת כי כשהעמותה נכנסה אל הבית עם החצר והגינה בכפר שמריהו לפני כשש שנים, היו להם הרבה תוכניות. כעת הם מקווים לא לנטוש אותן ולהגשימן במקום חדש, לכשירימו את הכפפה תורמים פוטנציאליים: "עד לאחרונה, הבאנו ניצולי שואה לחצי יום של כיף. הם היו זוכים למגוון טיפולים אלטרנטיביים: פיזיותרפיה, הדרכה בפיתוח שיווי המשקל ובהתעמלות נכונה, וכן שיאצו, פסיכותרפיה, ארוחת צהריים ומנוחה בבית לצד הצגה טובה, סרט או אופרה. היתה גם גינה טיפולית מסביב לבית עם דגש מיוחד על צמחים מרגיעים וריחניים לאותם ניצולים שראייתם מוגבלת. השאיפה היא שאותן פעילויות ואחרות ימשיכו להתקיים בבית החדש. משם גם נמשיך את חלוקת חבילות המזון, שלחלקן היתה מצורפת עד לאחרונה הכביסה הנקייה של מי שלא יכולים לכבס. מדובר באלפי ניצולי שואה בארץ שכבר עכשיו נפגעים מעזיבת הבית. בכל מקרה מבחינתנו, אנחנו לא זזים מפה עד שיסלקו אותנו בבעיטה, או עד שנמצא בית משלנו".

לפני שאנחנו נפרדות, תמרה מבקשת עוד משפט סיום, ברוח חג החירות שנחוג לאחרונה: "כל אדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא ניצול שואה, ולעשות עכשיו למענם. כי עבור חלקם עוד יום, עוד חודש, עוד שנה - יהיה מאוחר מדי".

למעוניינים לסייע: מוקדי העמותה פועלים גם בשישי ובשבת בטלפון: 03-5257888 או בכתובת האינטרנט: helpline77@gmail.com. מתנדבים חדשים, לצד תרומות מזון, תרופות, ציוד רפואי, חומרי ניקוי, שמיכות, מגבות וציוד ספורט מכל סוג שהוא - יתקבלו בברכה.

nitzi@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו