חמישה חודשים לתוך גל הטרור, מנסה עדיין ישראל להגדיר לעצמה בתוך מה בדיוק אנחנו נמצאים ולאן זה הולך.
חלק מהמומחים משוכנעים שמדובר באינתיפאדה שלישית, רק בצורה שונה. לא המונית כמו בראשונה, לא מאופיינת בטרור מאורגן כמו בשנייה. משהו אחר, חדש, שייקח זמן להגדיר ולהמשיג אותו, אבל כזה שעתיד להישאר איתנו עוד זמן ארוך. אחרים מאמינים שמדובר בגל, שהתחיל גבוה ונמצא בירידה מתמדת. אם רק תתמיד ישראל בפעילות שמשלבת מקלות וגזרים, ואם תתמוך זאת במהלך משלים, יהיה אפשר להחזירו למימדים "נסבלים".
אלה ואלה נשענים על תמהיל של מידע, הערכות ולא מעט משאלות לב. האמת היא שלאיש אין מושג לאן הדברים יתפתחו, בעיקר משום שגורמי הריסון נשחקים בחוסר פרופורציה לרמת האיום והאתגר. מצב דברים כזה מסוכן מטבעו; הוא מותיר יותר מדי ליד המקרה, למחבל התורן, שהצלחתו או סיכולו יכריעו בין רגיעה להסלמה.
לא בכוח, בשכל
המדינה סערה השבוע בעקבות דברי הרמטכ"ל, בשיחה עם תלמידי תיכון בבת ים, שאמר כי "לא צריך לרוקן מחסנית על ילדה בת 13 עם מספריים". התגובות זרמו, גם הפרשנויות. חלק מהדוברים הקדימו דיבור למחשבה, ובוודאי לשמיעה; לו הקשיבו לקונטקסט המלא, היה נחסך הצורך במלל.
איזנקוט (ולא רק הוא) מוטרד מאווירה של אצבע קלה על ההדק. הילדה הספציפית הזאת אולי לא היתה, אבל מקרים אחרים דווקא היו: גם אם לא נפתחה חקירת מצ"ח או מח"ש, לא כל כדור שנורה היה מחויב. בחלק מהמקרים היה אפשר להימנע מהריגת המחבלים. זה אולי לא טוב לריצוי הזעם הציבורי, אבל בהינתן העובדה שכל פיגוע - ודאי שכל הרוג - מייצר חקיינים, מפגעים נוספים, כל פיגוע שיסוכל יסייע בבלימת הגל.
צילום: רויטרס
בראשית השבוע שעבר הגיעה צעירה פלשתינית למחסום 160 בחברון. אחרי שנבדקה בגלאי המתכות, וציפצפה, היא שלפה סכין והסתערה על החייל שעמד מולה. הוא הגיב בירי מדויק, שני כדורים, אחד ביד ואחד ברגל. הצעירה נפצעה קל. שיטוט בדף הפייסבוק שלה לא העלה כוונות לפיגוע: רק לבבות ורודים היו שם, לכבוד חג האהבה.
ובכל זאת, היא בחרה למות. בחקירתה סיפרה כי ערב קודם עזב אותה הארוס שלה. עולמה חרב עליה. כמו עשרות צעירים פלשתינים לפניה, היא בחרה לנתב את התסכול האישי שלה לרצח ולמוות. אף אחד לא היה בא בתלונות לחייל אם היה מרוקן עליה מחסנית: היא בחרה לצאת לפיגוע, והוא היה בסכנת חיים. היא בוודאי קמה להרוג אותו, לגיטימי היה שישכים ויהרוג אותה.
אם הצעירה הזאת היתה נהרגת, סביר שמישהו ממכריה - אח, חברה, שכן - היה יוצא בעקבותיה. את הקשר הזה מנסים כעת כוחות הביטחון לחתוך. אם לא צריך להרוג - לא להרוג; אם אפשר לחכות עוד שנייה ולפגוע ברגל ועל ידי כך לנטרל את המחבל - לחכות; כל עוד זה לא מסכן חיים. לשם בדיוק כיוון הרמטכ"ל.
גם חלק מהחיילים הרימו בהתחלה גבה על המדיניות הזאת. הם חשבו שהיא מסכנת אותם. השאלות נגמרו. לא בעקבות דברי הרמטכ"ל, בעקבות המציאות. המפקדים משקיעים חלק מהזמן בשיחות, בהסברת הקשר שבין הרוגים להסלמה; את עיקר הזמן הם משקיעים במציאת פתרונות שיקטינו את הסכנה. פה בטונדות, שם עמדת בידוק חדשה או גדר מעכבת. כל מה שייתן אינדיקציה, שהות לבירור חשדות, להתרעה. זה כבר הציל לא מעט חיים: של ישראלים, של מחבלים.
אפשר לטעון שהמדיניות הזאת רופסת. שהערבים מבינים רק כוח. שרק אם יפחדו ממש, וישלמו ביוקר, ייפסק הגל. ייתכן שעוד נגיע לשם, אבל נכון להיום אין שום גורם בין מקבלי ההחלטות - מראש הממשלה ושר הביטחון, דרך הרמטכ"ל, ראש השב"כ והמפכ"ל, וכלה בכלל מפקדי השטח משלל הארגונים - שמאמין שזאת הדרך. נהפוך הוא; כולם מחפשים להרגיע, לצמצם חיכוך, להוריד מוטיבציות, לאתר שינויים לפני שהם קורים.
הפיגוע בעתניאל הוא דוגמה טובה: הוא התחיל גל של פיגועי חדירה ליישובים. בעקבותיו מחבלים יצאו לדקור בתקוע ובבית חורון. דקירה בבית היא לא כמו דקירה בצומת; הבית הוא המרחב המוגן. חדירה ליישוב מערערת את כל תחושת הביטחון של התושבים. היא כמו מנהרה בעוטף עזה.
מערכת הביטחון הגיבה באיחור, אבל התעשתה במהירות. היישובים הפכו להיות משימה מרכזית. מושקעים בהם יותר אבטחה, יותר מכשולים וגם (קצת) יותר כוחות. השבוע גם אושרה תוספת תקציב של 320 מיליון שקלים לטובת מרכיבי הגנה שונים: חלקם לטובת גדודי המילואים שמתגברים את השטח מאז ראשית השנה, וחלקם לאמצעי הגנה פיזיים - מגדרות ועד מצלמות ומכ"מים.
האתגר כעת הוא לזהות את הפירצה הבאה. יש כאלה מועדות (שער שכם בירושלים הוא הפירצה העיקרית בהן), היו כאלה שחשבו שנסתמו (צומת גוש עציון, עד לפיגוע שבו נהרג שלשום קצין המילואים, רס"ן אליאב גרמן ז"ל). עם מאות אלפי ישראלים ואלפי קילומטרים של צירים, כמעט בלתי אפשרי לדעת מראש מאיפה זה יגיע. ברוב המקרים, גם המחבלים לא יודעים מראש. המאמץ הוא לצמצם את המגע, את החיכוך, בין ישראלים ופלשתינים.
סניף רמי לוי באזור התעשייה שער בנימין, שבו נרצח בשבוע שעבר החייל ינאי ויסמן ז"ל, הוא דוגמה טובה. בימים אחרים, לא רחוקים, קנו בו ישראלים ופלשתינים, ועבדו בו ישראלים ופלשתינים. לא עוד. מאז החל גל המהומות הפסיקו הפלשתינים לעבוד בו, ורובם גם לא קונים בו (וגם לא בסניף האח, שנמצא בצומת גוש עציון). הם לא מרגישים בנוח. הציניקנים יאמרו שממילא אין להם מה לחפש במקום: בגלל המצב, סכינים כבר לא מוכרים שם.
מיהו נשיא פלשתין?
ישראלי שנפגש לאחרונה עם אבו מאזן ברמאללה, וביקש ממנו לפעול בעניין כלשהו, נענה ב"אני לא יכול". איך זה ייתכן, תהה הישראלי, הרי אתה הראיס, נשיא פלשתין. "אני?" השיב אבו מאזן, "פולי מרדכי הוא הנשיא הפלשתיני. תפנה אליו".
הדברים האלה מגלמים את התסכול הפלשתיני על המצב. הקיפאון, חוסר התוחלת, העתיד המעורפל. חמאס מזנב ברשות, הרחוב הפלשתיני מזנב ברשות, ישראל מזנבת ברשות. מחמאס ומהרחוב הרשות חוששת, את הזעם היא מוציאה על ישראל. מתאם פעולות הממשלה בשטחים, האלוף יואב (פולי) מרדכי, שאליו כיוון אבו מאזן, הוא הכתובת: הרשות מצפה שיפתור לה את הבעיות.
יש בזעם של הרשות לא מעט צביעות: במידה רבה, היא הביאה עליה את גורלה. ההסתה, התכנים במערכת החינוך, התמיכה הסמויה במחבלים והגלויה במשפחותיהם. מפתה לכתוב שהרשות נהנית מהמצב; רף הפיגועים הנוכחי - לא גבוה מדי, לא נמוך מדי - מאפשר לה ליהנות מכל העולמות: לעודד את הטרור ולהילחם בו, לשמר את העניין הפלשתיני בכותרות אבל להימנע מהסלמה. מבחינת אבו מאזן, אפשר להמשיך כך לנצח.
אז זהו, שלא. התפרים העדינים שמחזיקים את הקשר הישראלי־פלשתיני נפרמים לאיטם. התיאום הביטחוני עלול להישחק; התנזים עשוי להצטרף למאבק; פיגוע גדול יחייב את ישראל לשקול מחדש את העסקתם של 120 אלף פלשתינים (שמאכילים בכל יום 600 אלף פיות). מרדכי, כמו כל הצמרת הביטחונית, נלחם למנוע זאת. האקסיומה ברורה: פלשתיני שעובד בישראל מתעסק פחות בטרור.
מח"ט חברון, אל"מ יריב בן־עזרא, ביקר באחרונה במפעל בחברון. הוא מספר שפועל מרוויח שם 55 שקלים. לא לשעה, ליום. פועל מקביל, שעובד בישראל, מרוויח 500-400 שקלים ליום. אם הוא מומחה (רצף, טייח), הוא עשוי להביא הביתה גם 700-600 שקלים. הפיתוי לעבוד בישראל גדול; מי שעובד לא ממהר לעשות פיגועים, כי מחיר ההפסד יהיה גבוה בהרבה.
מחברון יוצאים בכל יום 18 אלף איש לעבודה בישראל, בעיקר פועלים וסוחרים. כאשר כותרה העיר בעקבות כמה פיגועים שיצאו ממנה, קם בה קול צעקה. הלחץ הכלכלי הוריד את היקף הטרור לא פחות מהפעילות של צה"ל.
לכן ההתנגדות הגורפת במערכת הביטחון לענישה קולקטיבית, לשלילת היתרי עבודה, לסגר על השטחים. הנזק יהיה רב מהתועלת. מי שלא ייצא לעבוד יפגין, יתעמת, יהפוך עוין. יהיו נפגעים, שיולידו עוד עימותים ועוד נפגעים. שום דבר טוב לא יצמח מזה.
זאת אולי הסיבה שאיש מתושבי דיר סאמת לא יצא השבוע להתעמת עם צה"ל, שהגיע לכפר להרוס את בתיהם של שני מחבלים שיצאו ממנו ב־19 בנובמבר אשתקד לשני פיגועים באותו היום: האחד לפיגוע הדקירה בבניין "פנרמה" בתל אביב (שני הרוגים), האחר לפיגוע הירי בצומת אלון שבות (שלושה הרוגים). המחבל הראשון, ראיד ג'בארה חליל, הוא אירוע בפני עצמו: הוא אחד משני מחבלים יחידים שניצלו היתרי עבודה בישראל לביצוע פיגועים.
ההיערכות המוקדמת להריסת הבתים הביאה בחשבון את התרחישים הקיצוניים ביותר: מניסיונות דקירה וירי ועד הפגנות אלימות. כמות ופריסת הכוחות היו בהתאם, אבל המציאות הוכיחה אחרת; הכפר נשאר שקט. אולי זו היתה העובדה שכשלו כל הניסיונות המשפטיים להציל את הבתים וגם דייריהם כבר עזבו על ציודם, ואולי זה נבע מהגשם והקור. בשורה התחתונה, חוץ משכן שחיפש את העז שלו, איש בדיר סאמת לא יצא לרחוב.
עד עתה נהרסו בגדה בתיהם של תשעה מחבלים שרצחו ישראלים. 25 בתים נוספים על הכוונת, בשלבים שונים של אישורים והידיינויות משפטיות. הדעות חלוקות עד כמה הצעד הזה יעיל: אם הוא מונע ממחבלים לצאת לפגוע מחשש שביתם ייהרס, או דווקא מעודד אותם לצאת כנקמה על הבית שנהרס. רק אצל החיילים שמשתתפים בפעילות אין מחלוקות; מבחינתם מדובר בענישה ראויה.
דברים שרואים מחברון
בן־עזרא הוא ממפקדי השדה המובילים בצה"ל. גדל בדובדבן, עשה תפקידים בשלדג, היה מג"ד בנח"ל וחזר לפקד על דובדבן לפני שהגיע לחברון. מושבניק במקור, היום קיבוצניק. מלח הארץ. אי אפשר לחשוד בו שהוא פחדן; דווקא משום כך, כל מי שמפריח סיסמאות ומפזר מקסמי שווא מוזמן להגיע לחברון ולהקשיב לו.
התפקידים ביו"ש הופכים את המפקדים בצה"ל לראש גדול. בצד השלילה, הם מחייבים עיסוק ביותר מדי עניינים אזרחיים: מפתרונות לימודים ודת ועד אישורי עבודה. בצד החיוב, הם מאפשרים להסתכל מחוץ לכוונת: לראות את התמונה הגדולה.
בן־עזרא נמצא במקום הקשה מכולם. חברון מרכזת אליה את הקיצונים של הפלשתינים, ואת הקיצונים של היהודים. עיר דתית, קשה, ענייה. 74 אחוזים מהפיגועים עד כה היו ביו"ש, 40 אחוזים מהם בחברון (והאחרים - בשאר ערי הגדה).
מתוך 219 המחבלים שפעלו עד כה (נכון לראשית השבוע), 69 הגיעו מגיזרת חברון (ובהמשך הרשימה: רמאללה עם 43 מחבלים, מזרח ירושלים עם 36, ג'נין עם 21, שכם ובית לחם עם 15 כל אחת, ואזור טול־כרם/קלקיליה עם 11. נוסף על כך, היו 9 ערבים ישראלים שביצעו פיגועים). אם מוסיפים לכך את הנוכחות הקבועה, המטרידה, של חמאס בעיר - הנפיצות המתמדת ברורה.
הוא מדבר בגילוי. על ההצלחות, ועל הכישלונות. בצד השלילה - תחושת הביטחון של התושבים. העובדה שהם חוששים בבית, והם חוששים על הצירים. משהו יסודי מאוד התערער, וגם כל הכוחות והתגבורים לא מצליחים לייצב אותו. בצד החיוב - הירידה בהיקף האירועים. הנתונים היבשים שונים מהתחושה הציבורית: בכל הפרמטרים יש ירידה. באוקטובר היו 27 ניסיונות דקירה, בנובמבר 15, בדצמבר 12, בינואר 11 ומאז ראשית פברואר - 5. מגמה זהה נרשמה גם בפיגועי הירי והדריסה.
מהלך מדיני שירחיק עימות
הנתון הדרמטי ביותר הוא דווקא בהפרות הסדר ההמוניות; כמעט בשום מקום בגדה כבר אין אירועים רבי־מתפרעים. את המאות שהגיעו בראשית גל האלימות החליפו היום עשרות בודדות, רחוק מהאלפים של האינתיפאדה הראשונה והשנייה.
אפשר למצוא עידוד בנתונים האלה. הם מצביעים על עייפות ופרגמטיות בצד הפלשתיני, ועל התייעלות מבצעית בצד הישראלי. בן־עזרא מעדיף לראות אותם כנקודה על גרף ארוך יותר: גם אם היקף הפיגועים יקטן, בלי פעולות משלימות הוא ישוב ויתרומם. לעמדתו זו שותפה כל מערכת הביטחון: הציפייה היא לראות מהלך מדיני כלשהו שירחיק עימות, ולמצער - מהלך כלכלי משמעותי שייתן לפלשתינים (בעיקר הצעירים, בגילי 40-18, שבהם אחוזי האבטלה גבוהים) אופק ותקווה.
בהיעדר שני אלה, החשש העיקרי הוא מחזרתה של אינתיפאדה חמושה. בגדה לא חסרים כלי נשק, חוקיים (בידי מנגנוני הרשות) ולא חוקיים. המחירים מרקיעים שחקים: רובה מדגם קרלו (קרל גוסטב) עולה 3,500-2,500 שקלים (תלוי בדגם), קלצ'ניקוב ו־M-16 עולים 60-40 אלף שקלים. הכוונה לאפשר לחיילים קרביים לצאת עם נשק הביתה, בעקבות רצח ינאי ויסמן, תמנע אולי פיגועים, אבל בצידה השלילי היא תספק כלי נשק נוספים לעולם התחתון בישראל ולגורמי טרור בגדה - תוצאה מתבקשת של גניבה, אובדן ומכירת נשק בידי עבריינים.
חמאס משקיע מאמץ רב בהשגת כלי נשק, כחלק מניסיונותיו הבלתי פוסקים להקים תשתיות טרור שיבצעו פיגועים המוניים בגדה וממנה. חברון אמנם נקייה היום ממבוקשים, אבל הנתון הזה מטעה: רבים מפיגועי העבר בוצעו על ידי מי שחמקו מתחת לרדאר. בן־עזרא אומר שזה החשש העיקרי שלו: פיגוע גדול, שייצא מכאן וישנה את התמונה.
לחשש הזה יש על מה להתבסס. בהעתק מדויק של חטיפת שלושת הנערים שהובילה למבצע צוק איתן, עלול פיגוע שייצא מחברון (או ממקום אחר) לגלגל סידרת התרחשויות שבסופה תמצא את עצמה ישראל בעימות נרחב בגדה - ובמלחמה בעזה. לכן המאמץ העיקרי של בן־עזרא ושל כל הדרגים מעליו הוא לשפוך מים קרים, להרגיע, לנסות למנוע את העימות כמעט בכל דרך. זה אולי לא לרוחו של דור הפייסבוק ושל כמה פוליטיקאים תאבי כותרות, אבל זאת האלטרנטיבה הטובה ביותר כרגע ביחס לאחרות.
בינתיים, ביקום מקביל
באותו יום שבו הפוליטיקאים התהפכו על הרמטכ"ל בעקבות דבריו על "הילדה עם המספריים", טענו מקורות זרים כי חיל האוויר ביצע תקיפה משמעותית בסוריה נגד מחסנים ובהם אמצעי לחימה שיועדו לחיזבאללה. כמו קודמותיה, גם התקיפה הזאת (בהנחה שבוצעה) עברה בשקט, מתחת לרדאר, בלי תגובות ותקיפות נגד.
ביקום הפייסבוק סיים איזנקוט את השבוע בדפיציט; בעולם האמיתי סיימה מדינת ישראל את השבוע ביתרון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו