שיר מחאה

את הכתבה הזאת מניעה תחושת דחיפות. עשר שנים חלפו מאז הלך לעולמו המשורר יהודה עמיחי. כמו בחייו כך גם לאחר מותו הוא זוכה להצלחה רבה בישראל ובעולם כולו. ספריו ממשיכים להימכר ולהיתרגם (עד כה ללא פחות מ-40 שפות), פרס שירה מוענק על שמו, ומעמדו כאחד המשוררים העבריים הגדולים ביותר נותר איתן. אך בעשר השנים האלו, כך טוענת חנה עמיחי, אלמנתו שחיה לצידו במשך כ-40 שנה, נרקמות מאחורי הקלעים מעשיות, ושמועות בלתי מבוססות צוברות תאוצה. כל אלה פוגעות, לטענתה, בשמו של עמיחי.

"אני חייבת להגיב על הדברים למען הדיוק ההיסטורי ומכיוון שיהודה לא פה כדי להשיב וכדי להפריך", היא אומרת, כשעיקר קצפה יוצא נגד המשורר נתן זך, שלדבריה מנכס לעצמו בעקביות תהילה לא לו בהקשר לבעלה המנוח.

לפני ארבע שנים נערך כנס מיוחד לזכרו של יהודה עמיחי באוניברסיטת ייל שבמדינת קונטיקט, ארה"ב. אחד הדוברים בכנס היה פרופ' מנחם פרי, שהתייחס לשיר "גשם בשדה הקרב" - משיריו הקנוניים של עמיחי מתוך ספרו הראשון מ-1955, "עכשיו ובימים האחרים", שזיכה אותו בפרס שלונסקי.

במהלך הרצאתו טען פרי באוזני הקהל שגדש את האולם כי השיר המקורי שכתב עמיחי היה ארוך וכלל שורות שבהן: "כולנו זקוקים לחסד אלוהי, לגשם עכשיו, אבל לא בדיוק עכשיו". לדברי פרי, זך, שהוציא את הספר לאור בהוצאת לקראת שאותה ניהל בימים ההם, בחר לקצר את שירו של עמיחי - וכך הוא נותר בן בית בודד.

"נדהמתי לשמע הדברים", מספרת עמיחי, "גם על עצם הטענה השגויה, ובעיקר על ההד שזיהיתי - הד שרק בהמשך הבנתי את עוצמתו - לניסיונותיו של נתן זך להעצים את חלקו ביצירה ואת השפעתו על עמיחי. ניגשתי אחרי ההרצאה לפרי ואמרתי לו שאיש לא ערך את השירים של עמיחי. לא את הספר הראשון וגם לאחר מכן - לטוב ולרע. אפילו את הניקוד הוא ניקד בעצמו. פרי טען שכך זך סיפר לו, ושאין לו ראיות אחרות מלבד עדותו של זך. כעבור שבועות מספר פרי הודיע לי כי לבקשתו לבחון את כתב היד של עמיחי השיב לו זך שהוא לא מוצא אותו".

את טענותיה של עמיחי על היעדר עריכה בשירי בעלה מחזקת חנה בידרמן, לשעבר עורכת בהוצאת שוקן, שבה יצאו מרבית ספריו של עמיחי בישראל: "עד ששיר לא היה מושלם בעיניו, עמיחי לא היה מעביר אותו אלינו. שיריו היו ללא רבב, והתייחסנו אליהם ביראת קודש. אני לא יכולה להגיד שערכתי את ספריו - כי לא נגענו בטקסטים שלו".

מנחם פרי אמר השבוע בתגובה לדברים: "ההערה שלי היתה צדדית. חנה עמיחי רואה פחיתות כבוד בכך שמישהו נערך. אני בוודאי לא מזלזל בעורך, כאדם שערך את גדולי הסופרים ושינה את הטקסטים שלהם בהסכמתם".

איך ידעת לצטט משפט מדויק ממה שהושמט, לכאורה, מ"גשם בשדה הקרב"-

"זך ציטט לי אותו מהזיכרון. לא בדקתי את כתב היד, שמעתי את זה מזך ומעוד אנשים בני הזמן. זה לא נראה לי חשוב ולא גורע כהוא זה מעמיחי. כשאפרסם את הרצאתי בכתב לא אחזור על נושא זה - אלא אם אראה את כתב היד במו עיניי. זה היה קוריוז שאומרים אותו בעל פה. ברור שאם אמצא את כתב היד השלם זה יהיה סקופ, תגלית מדהימה".

אז מי גילה את עמיחי-

יהודה עמיחי ונתן זך הכירו בתחילת שנות ה-50 בירושלים, בימיה של חבורת "לקראת", שפרצה דרך חדשה בשירה העברית תוך כדי מרידה במוסכמות היצירה הקיימות, ובפרט בשירתו של נתן אלתרמן. במסגרת זו הוציא עמיחי את ספר ביכוריו, "עכשיו ובימים האחרים".

זך היה אחד ממייסדי חבורת לקראת והרוח החיה שבחבורה מבחינה רעיונית ומעשית. עמיחי, כפי שסיפר שנים מאוחר יותר בראיונות שונים, התייחס ללקראת כאל "מסגרת ולא קבוצה. לא היה בינינו קונצנזוס. לכן לכל אחד מאיתנו יש שירה אחרת" (מתוך ראיון שהעניק ל"העולם הזה" ב-1976).

חנה ויהודה עמיחי הכירו ב-1963. בעקבות הרצאתו של פרי באוניברסיטת ייל, ואף שהכירה היטב את סיפוריו של עמיחי על אותם ימים ועל האופן שבו הוצא ספרו הראשון, החליטה חנה (שאותה אני מכירה מילדותי; נ"ל) לחפש תיעוד כתוב למבטו של עמיחי על ראשית דרכו. היא מצאה שעדותו חוזרת על עצמה בראיונות שונים. למשל בראיון לכתב העת "פרוזה" מ-1978 סיפר עמיחי: "הראשון שקרא את השירים שלי והביא אותם לפרופ' (שמעון) הלקין היה בנימין הרושובסקי (הרשב)... הלקין שלח שיר אחד שלי למשורר יצחק למדן, שערך את 'גיליונות'. למדן פירסם לימים אחד מהשירים. ואחרי ההתחלה הזאת התחלתי לפרסם ב'על המשמר'. הם פירסמו די הרבה סונטות מ'אהבנו כאן' (מחזור סונטות מתוך 'עכשיו ובימים האחרים'; נ"ל). באוניברסיטה (העברית) היתה תחרות לשירה ולפרוזה. השופט היה המשורר יצחק שלו, והוא העניק לי על אחד השירים שלי את הפרס הראשון".

על זך סיפר עמיחי באותו ראיון: "את ספרי 'עכשיו ובימים האחרים' הוא לקח ממני בצורת שירים שהיו בכתב יד גרוע והביאם לבית הדפוס, הגיה ודאג להוצאתם לאור. הספר ראה אור על חשבוני בהוצאת לקראת. חותני נתן לי 500 לירות להוצאתו".

חנה, מכך את מבינה שלא היה מדובר בעריכה ובשינוי השיר בידי זך-

"בדברי עמיחי בעל פה ובראיונות שונים הוא אמר שזך היה המביא לבית הדפוס, מגיה ואחראי להוצאה לאור בלבד, וזאת בתוקף התפקיד שנטל על עצמו בלקראת. אני לא ראיתי ושמעתי בשום מקום ובאף הזדמנות שעמיחי אומר שזך ערך את ספרו, ובוודאי לא קיצץ מחצית מהשיר 'גשם בשדה הקרב'. זה לא מקרה בעיניי שנבחר השיר הזה. מדובר באחד השירים המפורסמים והגדולים של יהודה, שנלמד בבתי הספר. זך עצמו ציין בעבר שזה אחד השירים האנטי מלחמתיים הגדולים. אולי על כן חשב שראוי לשים עליו את טביעת האצבע שלו".

עמיחי היתה מניחה לעניין, קרוב לוודאי, אך במהלך התעמקותה בחומרים הכתובים גילתה להפתעתה שהטענות על אודות משקל השפעתו של זך על עמיחי תפחו למימדי ענק. בעוד זך אכן טוען בימים אלה כי קיצץ בית אחד בלבד מהשיר "גשם בשדה הקרב", אנשים אחרים, הטוענים כי התבססו על שיחות עימו, מציגים השפעה מאסיבית ועמוקה הרבה יותר.

בעבודת מחקר שנכתבה ב-1981 בידי החוקר והמשורר עמוס לוין ז"ל מאוניברסיטת תל אביב נכתב כי "היה זה נתן זך אשר 'גילה' את שיריו של עמיחי, ולפי עדות האחרון אף ערך ועיצב את ספר שיריו הראשון". עמיחי בדקה ומצאה, לדבריה, שלוין אינו מביא מראה מקום לעדות זו של עמיחי - "ועדות כזו באמת אינה קיימת. לוין כלל לא ראיין את עמיחי, אבל מי שכן רואיין - ובהרחבה - לעבודה, על פי מראי המקום, הוא נתן זך. כלומר, מדובר פה כבר בייחוס של גילוי עמיחי, לא פחות, לזך, בנוסף לעריכה ולעיצוב הספר הראשון שלו. זאת בעוד שעמיחי טען כל השנים שלזך היה תפקיד טכני בלבד".

זהו אינו המקרה היחיד שבו חילחלו הטענות האלה לתוך השיח המחקרי. עמיחי מספרת שגילתה ש"גם פרופ' דן מירון, שהירבה להרעיף שבחים על שירת עמיחי, משמיע את הטענה המקוממת הזו בספרו 'מול האח השותק', שיצא ב-1992. יהודה ואני לא קראנו את הספר. גיליתי אותו רק לאחרונה".

מירון כתב בספרו שההוצאה לאור של ספרו הראשון של עמיחי "היתה כרוכה בעריכה דרסטית של שירת עמיחי. נתן זך, שהכין את 'עכשיו ובימים האחרים' לדפוס, שייר בספר חלק לא גדול מצרור השירים התפוח שמסר לו המשורר, ואף לא היסס לערוך מחיקות רבות בשירים שכינס. למעשה, כמה מהשירים שבספר הם אך קטעים קצרים שנבחרו מתוך שירים ארוכים הרבה יותר".

"מירון ולוין כתבו את הדברים כשיהודה היה בחיים", מציינת עמיחי, "אז איך לא פנו אליו כדי לשמוע את גירסתו? למה כתבו עליו תוך כדי התעלמות ממנו והתבססות על זך בלבד-".

פרופ' דן מירון אישר בשיחה עימו כי "כך אמרו לי אנשים שהיו מעורבים בספר - נתן זך ובנימין הרשב".

יש לך כתבי היד המקוריים? ראית אותם-

"לא. שמעתי מפי אנשים שעשו זאת, לדבריהם. למשל בשיר 'גשם בשדה הקרב' היו בתים נוספים".

אתה כותב בספרך שנערכו כמה שירים. באילו שירים מדובר-

"אני כבר לא זוכר. אבל למה שנתן זך ירמה? כתבתי שכמה מהשירים נערכו - כי כך נאמר לי".

דיברת על הנושא עם יהודה עמיחי-

"אני לא זוכר. הכרתי את יהודה 40 שנה והיו לנו עשרות שיחות. אני לא יודע אם הנושא הזה נדון בינינו. אבל יהודה הופיע בערב לכבוד הספר שלי והפליג עליו שבחים. ברור לי שהוא קרא יפה מאוד את מה שנכתב עליו. יהודה היה משורר גדול. אז בסדר, עזרו לו בראשית דרכו אנשים בעלי טעם שקידמו אותו לקראת מציאת הטון המלא של עצמו. וכן, כשבשיר של ארבעה בתים חותכים שלושה ומשאירים אחד - זו עריכה דרסטית".

ואת זה זך סיפר לך-

"כן. ויהודה לא הכחיש. אין הוכחה של בית משפט, אלא שהאיש שעשה את זה אומר שעשה את זה. זה לא בא להוריד כהוא זה מעמיחי. הוא היה המשורר הישראלי אולי הגדול ביותר".

זיכרון או רק שמועות-

בנימין הרשב, ממייסדי לקראת, שגם עליו מתבסס מירון, פירסם מאמר ב-2008, הרבה אחרי מותו של עמיחי, שבו הוא שב ביתר שאת על הטענה: "נתן זך עזר בבחירת השירים וערך את הספר ('עכשיו ובימים האחרים'). כפי ששמעתי אז, נתן קיצץ כמה מהשירים הארוכים, הדברניים, וניסה להדגיש את האימאז' התמציתי, בן שורות אחדות (כגון: 'גשם בשדה קרב'). עמיחי קיבל את העריכה, וכך נקבע סגנונו המוכר".

אולם מתברר כי גם הרשב התבסס על שמועות. בשיחה מניו הייבן שבארה"ב הוא הודה השבוע ש"זו היתה הרכילות שקיבלתי. אני מציג את זה כרכילות, לא כעובדה".

אתה כותב שזך קיצץ כמה שירים וקבע כך את סגנונו השירי של עמיחי. אלה טענות מרחיקות לכת. על מה אתה מתבסס-

"אני מתבסס על זיכרון של שמועות, וכך כתבתי - כפי ששמעתי".

וממי שמעת-

"אולי מנתן (זך). כנראה נתן סיפר לי. אני לא מאמין שנתן מסוגל להוציא מידיו ספר בלי לערוך אותו. השירים הראשונים של עמיחי היו ארכניים מאוד, ונתן כעורך נטה לגבש דברים. אני לא יודע אם עשה כך לשיר אחד או לכמה שירים. סביר לי שזה נכון. זה רק הבליט את איכותו של עמיחי".

"אני לא מבטלת את זך ואת כישרונו", מסבירה עמיחי, "אני מתנגדת נקודתית לטענות שעולות מכיוונו ושיש בהן השתלטות על יצירתו הראשונה של עמיחי. לתחושתי מדובר במאבק על פריצת הדרך בשירה העברית ועל מידת ההשפעה עליה. אין לי הסבר אחר לרצונו של זך לייחס לעצמו השפעה אדירה שכזו על שירת עמיחי".

למה חשוב לך כל כך לצאת נגד כל הטענות האלה-

"כיוון שאני יודעת מדברי יהודה שזך מילא תפקיד טכני בלבד בהוצאת ספרו הראשון. פתאום, במקרה, אני מגלה שיש לכל הפחות טענות לקיומה של טביעת אצבע אמנותית משמעותית של זך על עמיחי. וככל שאני חוקרת יותר אני מוצאת שטביעת האצבע הפכה ליד מכוונת ולהשתלטות כמעט כוללת על יצירתו הראשונה. כל הטענות האלה מתבססות על שמועות ישנות. טובי החוקרים מציגים רכילות כעובדות. אני נדהמת מהאופן שבו מתנהל המחקר הספרותי במקרה הזה. היום, סטודנט באוניברסיטה שיבקש להכין עבודה על שירת עמיחי יכול בקלות להגיע למסקנה שזך היה אביו הרוחני, לא פחות. וכל זה על בסיס רכילות-

"אני מבקשת לצטט מדבריה של חוקרת השירה חנה קורנפלד, שהיתה גם המתרגמת לאנגלית של ספרו האחרון של עמיחי, 'פתוח סגור פתוח': 'זך מאוד רצה להעמיד את עצמו כעזרא פאונד של טי.אס אליוט - זה היה המודל שלו. והרי עזרא פאונד קיבל המון קרדיט על כך שערך וקיצר את אליוט. אך כל מי שמכיר את הפער העצום בין הסגנון השירי של עמיחי ושל זך יודע שידו של זך לא היתה בשירים האלה'".

כשעיינה עמיחי בספרו האחרון של זך, "משנה לשנה זה - פרקי ביוגרפיה ספרותית", היא גילתה ציטוט שהוסיף נדבך על התקוממותה: "בספר מופיעה טענה מפי זך, ולפיה הפסיק עמיחי לכתוב בחרוזים כדי להקל על מתרגמים. וכך הוא כתב שם: 'כאשר שאלתי את עמיחי מדוע חדל מחרוזיו הנפלאים בשירי "עכשיו ובימים האחרים" השיב תשובה נחרצת: "אם תתרגם את שם השיר 'כגון יגון' לכל שפה שתרצה - אחזור לחרוזים". כלומר הוא עשה זאת לפחות במידה מסוימת כדי להקל על המתרגמים שבאו עד מהרה, אם כי גם בשיריו המאוחרים מופיעים פה ושם חרוזים'.

"זוהי טענה מרושעת", מגיבה עמיחי, "להציג את יהודה כמי שביצע החלטה אמנותית כדי לקדם את תרגום ספריו. שירים מחורזים רבים של עמיחי תורגמו לאנגלית, ו'כגון יגון' דווקא כן תורגם, בשם 'Such as Sorrow'. גם בנימין וברברה הרשב תירגמו שירים רבים מחורזים של עמיחי".

היתה שם גדלות נפש-

טענה נוספת שהועלתה מצד זך, ומציירת את עמיחי באור בלתי מחמיא כביכול, מופיעה בראיון שהעניק זך ב-2004, ארבע שנים אחרי מות עמיחי, ל"ידיעות אחרונות". זך סיפר כי "החתולה השחורה עברה בינינו (בין זך לעמיחי; נ"ל) כשסירבתי לקבל יחד איתו את פרס ישראל ב-1978. כשחזרתי מאנגליה קיבלתי הלם מזה ששנה לפני שובי עלה הליכוד לשלטון, וסירבתי לקבל את פרס ישראל שהייתי אמור לקבל יחד עם יהודה עמיחי ידידי. עמיחי נפגע מזה שכאילו אני מציג אותו בצורה של מי שמוכן לקבל פרס, אף על פי שבהשקפות הוא היה מקורב לי והיינו ידידים קרובים מאוד. זה פגע קצת בתדמית שלו. אדם לא רוצה להיות מוצג כמי שתמורת פרס מוכן לשנות או לפחות להפגין בציבור התקרבות לממסד שנוא עליו. והוא לא התגבר על זה. הוא לא היה מספיק גדול נפש. הוא גדול שירה, אבל גדול נפש לא היה".

"לא אתייחס לטענה לגבי גדלות הנפש של עמיחי", אומרת חנה, "מי שמכיר את שיריו ישפוט בעצמו איזו נפש מהדהדת שם. אתייחס לעובדות הגלויות: ראשית, עמיחי קיבל את פרס ישראל לספרות ב-1982, והוא היה הראשון מבני מי שמכונים 'דור המדינה' שזכה בפרס על כך ש'יצר מהלך חדש בשירה העברית שלאחר מלחמת השחרור', כפי שאמרו השופטים. כדי לבדוק את אמיתות דבריו של זך פניתי לפרופ' גרשון שקד, יו"ר ועדת שופטי פרס ישראל לשנת 1982, וקיבלתי ממנו בתשובה מכתב ובו הדברים הבאים (עמיחי מציגה את המכתב): '(ועדת השופטים לפרס ישראל) החליטה פה אחד להעניק את הפרס למשוררים אמיר גלבוע ויהודה עמיחי. הוועדה לא העלתה הצעות אחרות ולא התייחסה למועמדים אחרים".

"למה בוחר זך, שמציג עצמו כידידו של עמיחי, לתארו באור שלילי-", שואלת עמיחי, "למה חשוב לו לצייר את עמיחי כצבוע וכאדם שאינו גדול נפש - וכל זה כשעמיחי כבר אינו בחיים-".

ומה באשר לטיב יחסיהם? זך טוען שהיו ידידים קרובים מאוד.

"תיאור טיב היחסים מסולף לחלוטין. כשהכרתי את יהודה, ב-1963, כבר לא היה לו קשר עם זך, למעט פגישות מקריות. יהודה פשוט תפס מרחק. לי אמר לא פעם ולא פעמיים שהוא לא רוצה שום קשר עם זך".

naamal@israelhayom.co.il

* * *

נתן זך: חנה עמיחי יכולה לקבל ממני בעיטה בתחת

המשורר מגיב למתקפה נגדו: "אני האדם שגילה את יהודה עמיחי, אני אוהבו הגדול. מה זה חשוב אם קיצרתי בית או לא קיצרתי-"

"אני הראשון שפירסמתי את שירי עמיחי בלקראת, והיינו מיודדים, אהבת נפש. אני נתתי את השם לספרו, כשם שיר שלו, ומסרתי אותו לדפוס כשעמיחי נסע לחו"ל", הגיב השבוע נתן זך על טענותיה של חנה עמיחי נגדו. "השינוי היחיד שהכנסתי לספר הוא שקיצרתי את 'גשם בשדה הקרב'. הורדתי בית יחיד. אני לא זוקף לזכותי שום דבר שלא שייך לי, מפני שאני מפחד ממס הכנסה. את חנה פגשתי פעם אחת בחיים, בלונדון. כנראה היא רוצה לקחת לעצמה זכות על כל הדברים. בבקשה, אין לי התנגדות".

יש בידיך את כתב היד של "גשם בשדה הקרב"-

"אין לי כתב יד שלי מהשנים האלה, אז שאחזיק את כתב היד של עמיחי? מה פתאום. אין לי כתב יד. מי שמר? מי חשב שנהיה בחיים עשר שנים אחר כך? מה זה חשוב אם קיצרתי בית או לא קיצרתי בית-".

במקומות שונים כתוב שאתה גילית אותו.

"באתי אליו הביתה והוא כתב שירים במחברת משבצות של ילדים עם ציורים קטנים יפים. אני הדפסתי לו אותם. אני באמת גיליתי אותו, מה לעשות. אבל קודם כל הוא גילה את עצמו והמוזה גילתה אותו. הוא פירסם שיר שזכה בפרס, וכך שמעתי עליו. מי שפירסם את שירו הראשון ונתן לו פרס בעצם גילה אותו. אני שלישי או רביעי בשרשרת. עמיחי פירסם 20 פעם בעיתונות הישראלית שאני ערכתי לו את הספר. הוא אמר את זה. וזה לא נכון שערכתי את כל הספר. מי שאמר שקיצרתי כמה שירים - זה הבל הבלים. את סדר השירים אני ערכתי, את השם נתתי לפי שיר שלו, ובשיר המלחמה הורדתי בית. המלצתי לו לקצר. נשארנו חברים והוא הודה לי כל פעם מחדש. הוא פירסם את זה בעצמו, הוא לא התבייש. ומה עשיתי בסך הכל? כלום, כמעט כלום. השירים היו מושלמים, נהדרים".

חנה עמיחי טוענת שאתה פוגע בכבודו של עמיחי.

"על מה היא מגנה אותי? עמיחי נמכר יפה והוא משורר ענק. הוא חבר יקר שלי, הרבה יותר יקר ממה שחנה יכולה לחלום. הרי אני פירסמתי את שיריו הראשונים, הרי בידיי הוא הפקיד את הספר. מי היא היתה אז? מה היא רוצה? מי פוגע בכבודו של עמיחי, אני? היא פוגעת בכבודו של עמיחי".

בראיון איתך ב-2004 אמרת שסירבת לקבל איתו ב-1978 את פרס ישראל.

"זה לא היה ב-1978, כבר תיקנתי את זה. זה כנראה היה 1984, אני לא זוכר. חזרתי ארצה אחרי 11 שנים בלונדון ואמרו לי שאני עומד לקבל פרס. הודעתי שאיני רוצה לקבל פרס ממנחם בגין ושאני מסרב ששיריי יתפרסמו מעבר לקו הירוק. לא היה לי מושג שהיה רעיון ששנינו נקבל, ואני לא בטוח אם זה נכון. היו שמועות כאלה. הבנתי שהוא עלול להיפגע, ולכן כתבתי לו שלושה מכתבים שאני מתנצל ושלא היה לי מושג שגם הוא אמור לקבל יחד איתי. גם חנה לא יודעת אם היינו אמורים לקבל יחד או לא. מה שהיא מקשקשת זה לא מעניין אותי".

ולמרות ידידותכם, אמרת באותו ראיון שעמיחי לא היה מספיק גדול נפש.

"לא אמרתי שהוא לא מספיק גדול נפש. זו השמצה מכוערת".

בספר שלך אתה כותב שעמיחי הפסיק כמעט לגמרי לכתוב בחרוזים כדי להקל את עבודת המתרגמים של שיריו.

"נכון. אני, למשל, מתורגם ל-14 שפות ואף אחד לא הצליח להעביר את החרוזים שלי".

חנה עמיחי מראה שהוא המשיך לכתוב בחרוזים, וששירים אלה גם תורגמו.

"חנה עמיחי לא יכולה לדעת. אני פרופסור לספרות ולא היא. אני נשארתי האדם שגילה את עמיחי, אני נשארתי אוהבו הגדול. בימים מסוימים אני בוכה כשאני זוכר איך כל חבריי כבר מתחת לאדמה. וחנה יכולה לקבל ממני בעיטה בתחת. היא כנראה מצטערת שאני חי והוא מת, אז כדי שתירגע תבטיחי לה שאני מתחייב למות".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו