בכניסה לקיבוץ כפר גלעדי תלוי שלט חגיגי המבשר על שנת ה־100 של הקיבוץ. סביר להניח שהמבקרים הרבים ששמו פעמיהם השבוע לאתר החרמון בסך הכל השתמשו בכפר גלעדי כמקום עצירה, והאינפורמציה שמופיעה בבולד גדול במיוחד ומרגשת את התושבים המקומיים, לא ממש עושה את זה לאנשים, אם הם בכלל שמים לב לכרזה המפוארת.
ההיסטוריה של כפר גלעדי היא הלכה למעשה ההיסטוריה של ההתיישבות בגליל: ראשוני חלוציה היו חברי אגודת השומר שנוסדה בשנת 1909 בגליל. החברים המקימים היו ישראל שוחט, מניה שוחט, יוסף טרומפלדור, ישראל גלעדי, מניה לויטין, יצחק בן־צבי, אלכסנדר זייד, יחזקאל חנקין, יחזקאל ניסנוב, צבי בקר, מנדל פורטוגלי ומשה גבעוני (גולדשטיין), שעלו על הקרקע בתחילת 1916.
"השמות הללו לא אומרים יותר כלום לאף אחד", יקבעו בהמשך הביקור שלנו בקיבוץ התושבים הוותיקים. כמו רבים מאנשי הקיבוצים בישראל, הם ספק השלימו ספק לא השלימו עם קריסת הקונספציה, אבל בעיקר הם מתגעגעים לימים אחרים, לא רק בכפר גלעדי אלא בכלל בישראל.
חגיגות ה־100, אומרים כולם, הן הזדמנות להעלות בחזרה את כפר גלעדי על המפה. עוד אומרים שם שאם מסתכלים על החלום הקיבוצי ושברו, מספיק להסתכל על הקיבוץ שלהם ולהבין את הסיפור כולו.
"המלון הוא עוף מוזר"
בשוטטות בכפר גלעדי נראה שמלבד החשאיות והחשדנות האופיינית לחברה הקיבוצית, זו שהפכה לחומר שממנו סופרים חולמים על פרס נובל או במאים צעירים מייצרים סרטי קאלט, יש בכפר גלעדי גם היבט פיזי לכל המסתורין האופף אותנו.
מדובר בקיבוץ שממוקם בין קריית שמונה למטולה, ונחשב בהיסטוריה הצעירה של המדינה כ"קיבוץ הסודי". מאז הוקם, בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת, זוהו הסליקים כסטארט־אפ של הקיבוץ, שהיה איחוד כפר גלעדי, תל־חי וקיבוץ טבריה.
מלון הסוויטות המפואר בכפר גלעדי // צילום: גיל אליהו - ג'יני
נתיבה בן־יהודה ז"ל, שהיתה בין השאר קצינת החבלה בגליל בתחילת מלחמת העצמאות, ידעה להאדיר ולספר על הסליקים שבהם הוחבאו כלי נשק רבים וחומרי נפץ. כדרכה של בן־יהודה האגדה הופצה לכל עבר, וכפר גלעדי, בשילוב עם סיפור הקרב בתל־חי, היה לנקודת חובה בכל טיול שנתי של תלמידי ישראל. "טוב למות בעד ארצנו" גם שירת היטב את המיתוס הצה"לי. אבל הזמנים חלפו, וגם המיתוסים הם כבר לא מה שהיו פעם.
אפשר לנסות לספר את סיפורו של הקיבוץ דרך העיניים של המלון, שהוא גולת הכותרת של הקיבוץ בעת המודרנית. פעם, בתקופה שכולם שמעו על הסליקים המפורסמים, זה היה בית הארחה קלאסי של קיבוצים, כזה שהתפרנס בעיקר מעובדי הסתדרות או ממקבלי השילומים מגרמניה.
הקיבוצניקים בכלל התפרנסו בזמנו מהנופים המוכרים של רפת לפרות, מכלאה לצאן, לולים לתרנגולות, תפוחים וגידולי ירק ופלחה. בית ההארחה עמד שם באמצע, בנקודה האסטרטגית, וכמעט 700 תושבי המקום לא באמת ייחסו לו חשיבות יתרה באסיפות הקבועות שלהם.
היום, בחגיגות ה־100, כבר לא קוראים למקום בית הארחה אלא מדובר במלון של ממש, כזה שעומד במרכז החגיגות (יארח בשנה הקרובה בני 100 בחינם) וכזה שאפשר לארוז סביבו את השינוי כולו.
"אין ספק שהמלון הזה היה ועודנו עוף מוזר ולא שייך בעיני התושבים הוותיקים", מסביר יחי פרנקל, אדם בשנות השבעים לחייו, שפניו הן פנים של עובד אדמה בכל מקום על הפלנטה. "בחקלאות תמיד עסקו כאן, ואת הרפת מכירים, את הלול ואת חדר האוכל. במלון יש קסם אבל הוא לא משהו שמבינים לגמרי.
"בתחילת הדרך, כשפעם נסעתי לאיזה אירוע שקשור במלונאות, זה כמעט הגיע לכדי אסיפה, כי זה נראה נורא שמישהו יטוס לחו"ל ככה סתם", מוסיף פרנקל. "היום אפילו אצלנו בקיבוץ לנסוע לחוץ לארץ זו בדיחה, אבל בהתחלה כל דבר פה במלון היה קשור בוועדות ובמזכירות והכל הלך מאוד קשה.
אל המלון עוד נחזור בהמשך, אבל בינתיים אנחנו פוגשים את שיפי קרול, עמוק בתוך שנות השבעים לחייה. סבא וסבתא שלה חיו בכפר גלעדי, ועתה עושים זאת גם נכדיה. חמישה דורות שיכולים לספר את הסיפור של מאה השנים האחרונות בקיבוץ הצפוני.
"יש פה היסטוריה בכל מטר". קיבוץ כפר גלעדי // צילום: גיל אליהו - ג'יני
שיפי היא הדמות המפוכחת בסיפור שלנו. כזקנת השבט היא מהלכת בכפר גלעדי כבהיסטוריה הפרטית שלה. תמונות של סבתה, חיה קרול, ניבטות אלינו בשחור־לבן מכל מקום. חיה, כאחת המייסדות של הקיבוץ, הקדישה את כל חייה לעבודה בלול אבל גם היתה אחת הנשים החשובות במבצעי ההעפלה שהתרחשו בכפר גלעדי, ובהם עברו בשנים 1948-1922 לפי ההערכות 8,000-10,000 מעפילים.
"בשבילה ובשביל סבא להחזיק רגב אדמה היה הגשמת כל החלומות", מספרת שיפי על סבתה, "הם לא היה צריכים יותר מזה שום דבר, הם הרגישו שהם עושים את הייעוד שלהם. שבשל כך הם נמצאים בישראל. בקיבוץ אצלנו בדור ההוא, כמו ברוב הקיבוצים, לא באמת דיברו או לימדו את הילדים. מספיק שהיית הולך כאן ומבין לבד מה התפקיד שלך ומה ההיסטוריה של המקום הזה. אנחנו לא שאלנו שאלות, ובדיעבד זו היתה הטעות שלנו", מחייכת שיפי חיוך מריר.
"העולם השתנה, שיפי, הצעירים שלנו ראו עולם, הם ראו את תל אביב והציפיות שלהם השתנו", ממהר יחי להגיב. "מישהו יודע היום מה זה כפר גלעדי ואת מה שהתרחש כאן? אפילו בגוגל הם לא מחפשים.
"יכול להיות שמורשת הקרב של כפר גלעדי בכלל תהיה מעתה 12 המילואימניקים שנהרגו כאן במהלך מלחמת לבנון השנייה", ממשיך יחי, "אנחנו וההיסטוריה שלנו לא מעניינים, לא אותם ולא אף אחד, ובעיניי זה פספוס אדיר. מה יש לישראל להציע לעולם חוץ מאתרי הקודש? רק את הקיבוצים ואת צורת החיים שלהם, ואת זה אף אחד לא משכיל להבין".
אבל שיפי, כפי שצוין, מדברת על כישלון הקונספציה בצורה הרבה יותר רחבה. ממש מול החרמון ומתחת למלון מוקמת לה עכשיו שכונה חדשה. הציפייה היא שצעירים רבים ישובו הביתה וצעירים חדשים ("אלו שיעברו את מבחני הקבלה ויראו עתודות כלכליות") יצטרפו לרוח הקיבוצית.
"הדור הצעיר במשפחה שלי הם קיבוצניקים יותר גדולים ממני ואני לא יודעת אם אני שמחה מזה", אומרת שיפי. "אנשים צריכים לצאת, לראות עולם, לא להיתקע בקיבוץ כפי שאנחנו נתקענו. אני חושבת על זה שהילדים שלי נשלחו לבית הילדים בקיבוץ. זו מחשבה מזעזעת, אני לא מאמינה שיכולתי לעשות את זה לעצמי ולהם.
יחי פרנקל וערן בר און. "היום, אפילו בקיבוץ, לנסוע לחו"ל זו בדיחה" // צילום: גיל אליהו - ג'יני
"אני מכה על חטא. אבל כבר אמרתי לך שלא שאלנו שאלות אז גם אני לא שאלתי, היתה לנו מטרה שהושרשה בנו. אתה יודע כמה פעמים נפלו פה קטיושות ואפילו לא הלכתי למקלט? ישנתי לי בבית בנחת כי אני מאמינה בגורל. אני התחלתי ואסיים את החיים שלי פה, אף פעם לא ניסיתי לראות מה יש שם בחוץ. אני חושבת שאם רוצים לראות את הכישלון של הקיבוצים בישראל, צריך לבוא לכפר גלעדי ולראות איך כל הרעיון כולו השתבש. אנחנו תמיד אומרים זה לזה שמזל שיש עדיין חדר אוכל, שנזכור שמדובר בקיבוץ. שהרוח שלו עוד נשארה ותישאר גם בעוד מאה שנה".
"אנחנו שומרים על המדינה"
אבל את הסיפור של כפר גלעדי אפשר גם לספר דרך העיניים החייכניות והאופטימיות של תורה שרייבר. באמצע שנות החמישים לחייה, אפשר לומר בוודאות ששרייבר היא הרוח הפעילה בקיבוץ שמעליו מתנהלים בנמנום מטעי הכפרים של לבנון.
היא דור שני, אבל ברגע שהיא מתחילה להפליג בסיפוריה, לרגע אפשר לחשוב שחנקין וטרומפלדור עוד מסתובבים ליד רפת א' המיתולוגית ששימשה את המקום במשך 50 שנה, עד ששריונאי אחד הצית אותה לאחר מלחמת יום הכיפורים.
כאחראית הסיורים, וכמי ששימשה מזכירת הקיבוץ, שרייבר מלאת עזוז מספרת את סיפור המקום כבר מתחילת המילניום הנוכחי, אבל בכל פעם בהתרגשות, עם לחלוחית שמופיעה בעיניים ברגע הנכון, כאילו זו הפעם הראשונה שהיא נזכרת. ובכלל לא חשוב, אגב, אם מדובר במפגש מול מתבגרים לא ממש סקרנים בתיכון או בעיתונאי עירוני אחד: "אני חושבת שהמדינה קצת שכחה אותנו", היא פוסקת.
שיפי קרול. "התחלתי ואסיים את החיים שלי פה" // צילום: גיל אליהו - ג'יני
"יש פה כל כך הרבה סיפורים מרתקים שמספרים את הסיפור, לא רק של כפר גלעדי אלא של המדינה כולה. יש פה היסטוריה בכל מטר, אבל כנראה אנשים מתקשים להבין את החשיבות שבדבר כי מסביבנו בקיבוצים האחרים יש קיאקים ואטרקציות אחרות. אבל הקיבוץ הזה הוא הקיבוץ שהחל את הכל והוא מיישם בתוכו את כל עקרונות המדינה.
"עברנו המון שינויים", ממשיכה תורה בהתלהבות, "אבל המקום הזה נשאר מקום מרתק, יחיד במינו. ממשיכי דרכו הצעירים מגשימים את כל החזון של אלו שהקימו: כולם ביחידות קרביות, עסוקים בשמירה על המדינה. זו לא רק הרוח הקיבוצית שנשארה אלא גם הפעילות ביום־יום. כולם מכירים את כולם, לא כי הם חייבים אלא כי הם רוצים. זה הייחוד של המקום הזה, ועל זה אנחנו שומרים".
מאז שנת 2004 כפר גלעדי הוא קיבוץ משתנה (מופרט) שחבריו מקבלים שכר דיפרנציאלי (לא שוויוני) ומשלמים עבור חלק מהשירותים שמספק הקיבוץ לחבריו. "הכסף שיבש את הכל, ואיפה שאין בעיות של כסף זה כמובן בקיבוצים העשירים, אז אתה רואה שעדיין קיים קיבוץ בהגדרה", מסביר יחי בצער.
השינוי והכסף הגדול הובילו לכך שקיום המלון הוא מקור ההכנסה המרכזי של תושבי הקיבוץ. ירצו או לא ירצו, את חדרי ההארחה הסגפניים החליפו סוויטות מפוארות שמזכירות לחברי הקיבוץ שאנחנו עמוק בתוך המאה ה־21.
ואולי דווקא האורח לרגע הוא זה שרואה כל פגע. ערן בר און, מנכ"ל מלון כפר גלעדי, הוא בכלל מכרכור. הוא נכנס לתפקיד רק לפני שנה וגילה ש"יש לצידי עוד 250 קולות שרוצים להישמע, זה בכלל לא כמו בכל המקומות שהכרתי. כל דבר זה פרוצדורה ותהליכים, ובעולם העסקי לא בדיוק עובדים ככה. אבל ידעתי שכשאני מגיע לקיבוץ זה חייב להיות ככה. התפקיד שלי הוא לנסות לשנות במקצת גם את הדרך שבה האנשים כאן חושבים".
תורה שרייבר. "לא רק הרוח הקיבוצית נשארה" // צילום: גיל אליהו - ג'יני
השבוע לפני שמונים שנה בדיוק, בחורף 1936, דיווח כתב עיתון "דבר" על ההתרשמות מהביקור שלו בכפר גלעדי, ופתח את הטקסט בשורות: "דרך הכיבוש של ה'שומר' עובר קו אחד בעל שתי חניות: הראשונה - לשמירה ולהגנה, והשנייה - להתיישבות. היסוד להתיישבות זו היתה הקומונה".
את הרפורטז'ה שלו סיים הכתב: "הגבעה הפורחת הטובלת בירק ובגנים, אות חיים היא לסביבה השוממת שתתנער אף היא לאור היצירה של מעפילי הגליל העליון". בשנת 2016 התושבים במקום מרגישים שעכשיו בשנת ה־100 החל הקרב המאסף, כדי שיהיו גם חגיגות ה־200. "שנים נזרקו פה קטיושות והיינו בחזית, ואף פעם לא חשבנו להתהדר בזה, אלא ידענו שזהו תפקידנו, להיות כאן", קובעת שרייבר כאשר מזכירים לה שהשקט בצפון העביר את האקשן לדרום המדינה.
לפני שאנחנו נפרדים אני מבקש לשאול את שתי הנשים מה הן חושבות שהיו אומרים המייסדים לו יכולים היו לקפוץ בזמן לחגיגות ה־100 של הקיבוץ. "כל הכבוד לכם, אתם ממשיכי דרכנו. עשיתם את הבלתי אפשרי וכמונו שמרתם ואף פיתחתם את מה שהשארנו אחרינו", קובעת שרייבר בהתלהבות.
שיפי, שכבר מתחילה לצעוד לעבר ביתה, מסתכלת עלי וממלמלת, ספק אלי ספק לעצמה: "לפני כל המחמאות, הם היו אומרים, 'אוי געוואלד, מה עשיתם שהכל השתנה ככה?'"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו