כשחיים נחמן ביאליק וחברו המלומד יהושע חנא רבניצקי פירסמו בראשית המאה ה־20 את הכרך הראשון של "ספר האגדה", החרדים גזרו עליו חרם. בטבריה שפכו נפט על הספרים והעלו אותם באש; אפרם נישא ברוח והתפזר במימי הכנרת. גם הרב ישראל הלפרין, סבו של פרופ' יהודה פרידלנדר, שרף באותם ימים את הספר. בישיבות עיינו בו בשקיקה, אך רק במחתרת, כמים גנובים, הרחק מעיני הרבנים.
ביאליק, מזכיר שמואל אבנרי, חוקר והיסטוריון לתולדות ביאליק ומנהל הארכיון והמחקר של בית ביאליק בתל אביב, "נתפס בחוגים החרדיים כעריק של בית המדרש. הרבנים החרדים חששו שהציבור שלהם יצעד על הגשר שרבניצקי וביאליק בנו בכישרון אדיר שכזה, ויכיר יתר על המידה את מה שמחוץ לעולם שלהם. ביאליק הוכרז כמחלל שם שמיים ואפיקורוס, כזה שאסור לבוא במגע עם כתביו ומכלול פועלו.
הסופר חיים באר זוכר כיצד אביו, שדווקא קיבל את "ספר האגדה" באהבה ובהערכה רבה, מצא לנכון לצייר כיפות על דיוקניהם גלויי הראש של ביאליק ורבניצקי כשהם שוקדים על מלאכתם, כפי שתיעד אותם בצילום המשותף המפורסם שלהם.
6,100 אגדות. כריכת המהדורה החדשה של "ספר האגדה"
לעומת זאת, בבתי הספר ובחוגים רחבים ביישוב העברי המתחדש, התקבל באותם ימים "ספר האגדה" ללא כל הסתייגות ובהתלהבות עצומה. בריאלי בחיפה, כמו בעוד בתי ספר חילוניים, הוא אף הוכנס לתוכנית הלימודים. גם החוגים הדתיים־לאומיים, ובראשם הרב קוק, בירכו על יצירת הענק של ביאליק ורבניצקי, שלאורך המאה האחרונה שכנה כבוד על מדף הספרים בבית היהודי ובבתי מדרש רבים.
***
עכשיו, 107 שנים לאחר שנוצר, ו־67 שנים לאחר שיצאה לאור המהדורה האחרונה שלו, יוצא לאור מחדש "ספר האגדה" בפירוש המותאם לדורנו שכתב פרופ' אביגדור שנאן. שבע שנים של עבודת נמלים וצוות של 30 איש נדרשו כדי להוציא מחדש את ששת חלקי הספר, והפעם בכרך כבד אחד המחזיק 1,064 עמודים. 6,100 קטעי משנה, תלמוד, סיפורים, משלים, דברי חוכמה, מדרשים ואגדות, ממגוון של מקורות ובהם התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, סודרו, עומדו ונהגו מחדש, בתוספת מראי מקום. שנאן ביאר מילים וביטויים הקשים לימינו וגם הוסיף רקע היסטורי. למפעל רחב היריעה הזה חברו יחדיו הוצאת כנרת זמורה־ביתן דביר וקרן אבי חי.
ביאליק ורבניצקי ליקטו וסידרו ומיינו ופירשו את ים המדרשים והאגדות כשני מתווכים שהנגישו להמונים את "הבן החורג" עד אז בעולם הספרים היהודי. שנאן נצמד אל המקור שהשניים ערכו, אך פירושו מחבר את החומרים הללו לדור שלא הכיר ולא ידע - לא את ביאליק, לא את רבניצקי וגם לא את עולם המדרש והאגדה היהודי.
"ביאליק ורבניצקי", אומר שנאן ל"ישראל השבוע", "הביאו אל ספרם רק את מה שהם הגדירו כ'טוב ומובחר', וכ'אותן אגדות משובחות הנשמעות באוזני כל אדם'. הם לא היססו לצרף אגדות שונות ואף סותרות ולעשותן אגדה אחת, חדשה, ולא חששו מתרגום לעברית של קטעים ארמיים בלי להודיע על כך לקוראים, ואף לא נמנעו מלהשמיט ביטוי שפוגע יותר מדי ברגש הצניעות של הקורא בן זמנם". לעיתים, מציין שנאן, "ביאליק ורבניצקי אף התערבו בנוסח המדרשים ומחקו פסוקי מקרא שעמדו ביסודם".
פרופ' אביגדור שנאן. עבודת נמלים של שבע שנים
כל אלה הביאו עליהם לאורך השנים ביקורת לא מעטה, הן מצד העולם החרדי והן מצד העולם האקדמי. "הביקורת הזאת", מבהיר שנאן, "באה ממי שביקש לראות ב'ספר האגדה' ספר מחקר, בעוד 'ספר האגדה' אינו כזה, וכלל אינו מתיימר להיות כזה. הוא מבוסס ונטוע היטב במקורות אך חובר כגשר מוצהר, עם ניחוח עממי, ומטרתו היתה לחבר בין העולם הקסום והעשיר והפחות מוכר של האגדה היהודית לבין הציבור הרחב. ביאליק ורבניצקי בנו גשר מופלא, ואנחנו, במהדורה החדשה שהוצאנו עכשיו, רק חיזקנו אותו והתאמנו אותו לדורנו", אומר שנאן.
"נפש העם היהודי"
הסופר פרופ' חיים באר, שנמנה עם צוות המומחים שיחד עם שנאן גיבש את אופייה של המהדורה החדשה, מסביר כי הטקסטים האגדיים בתלמוד וכן המדרשים סבלו לאורך שנים מדימוי ציבורי נמוך מאוד. "בישיבות ובקרב הלמדנים כינו את החומרים הללו 'אגדתה', ועברו על הטקסטים הללו במהירות רבה", אומר באר, "החיבור 'עין יעקב', שהוא אסופה ופרשנות למרבית האגדות המצויות בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי, זוהה עם המסכנים, עם אלה שלא הצליחו להבין סוגיה הלכתית כראוי. גם בחוגי המשכילים, 'האגדה' סבלה מדימוי של דברי הבל, שטות ואמונות טפלות. באו ביאליק ורבניצקי והכריזו במפעלם: 'האגדה' היא נפש העם היהודי, ואם חפצים אתם להבין את רוחו של העם, את מעמקי נפשו - לכו אל 'האגדה'".
ביאליק, מציין באר, "כותב זאת במפורש במבוא שלו לספר. זה היה חידושם הגדול. הם העניקו ליהודים ולישראלים שאינם בני בית בתלמוד, מתנה אדירה, את מה שנראה בעיניהם כמיטב של אגדות חז"ל".
היצירה הזאת תוכל לדבר אל בני נוער כיום?
באר: "אני לא יודע מה הציבור או הנוער רוצים. אני חושב שאני יודע מה צריך לתת להם, והמבחר הזה שליקטו ביאליק ורבניצקי הוא ממשפחת הקלאסיקות של תרבויות העולם, ובוודאי מאבני היסוד של התרבות העברית. אי אפשר שספר כזה לא יהיה על המדף".
ביקשנו משנאן ומבאר לבחור אגדה או שתיים שאהובות עליהם באופן מיוחד. שנאן בחר שתיים. הראשונה לקוחה ממסכת תענית; היא עוסקת ברבי שמעון בן אלעזר שטייל על שפת הים ופגש "אדם אחד שהיה מכוער מאוד". רבי שמעון עלב בו על שום מראהו, והמכוער השיב לו: "לך ואמור לאמן שעשאני (לאלוקים): כמה מכוער כלי זה שעשית!" סופו של המעשה בבקשת מחילה של רבי שמעון בן אלעזר. "זהו לקח חשוב", אומר שנאן, "ליחסנו, הלוקה לא פעם בהתנשאות ובבידול, אל השונה ואל האחר".
האגדה השנייה מפורסמת יותר. היא עוסקת בקורותיו של משה רבנו. המדרש מתאר את אהבתה של בת פרעה לפעוט משה, לאחר שמשתה אותו מן המים; את יופיו של משה כתינוק, וכיצד היה משחק בכתרו של פרעה מלך מצרים, "ומשימו על ראשו. והיו יושבים שם חרטומי מצרים ואמרו: מתייראים אנו מזה (ממשה) שנוטל כתרך ונותנו על ראשו, שלא יהיה זה אותו שאנו אומרים, שעתיד ליטול מלכות ממך". חלק מהחרטומים הציעו לפרעה להרוג את משה, "והיה יתרו (חותן משה) יושב ביניהם". הציע יתרו לחרטומים לבחון את התינוק ולהביא לפניו שתי קדרות: האחת מלאה בזהב, והשנייה מלאה בגחלים לוחשות. "אם יושיט ידו לזהב - יש בו דעת והרגו אותו, ואם יושיט ידו לגחלים - אין בו דעת ואין עליו משפט מוות. מייד הביאו לפניו, ושלח ידו ליקח הזהב, ובא גבריאל, ודחה את ידו ותפס את הגחל והכניס ידו עם הגחלת לפיו ונכווה לשונו - וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון", כדברי התורה.
המדרש הזה מרתק את שנאן גם מכיוון שהוא מדגיש את יופיו של משה, תכונה שהתנ"ך "מדלג" עליה, וגם מכיוון שלמדרש הספציפי הזה יש גירסה קדומה מאוד אצל פלביוס, ששנאן מנסה עתה להבין כיצד התגלגלה אל המדרש.
באר בוחר בסיפור אחר, מוזר פי כמה, על אודות נס שנעשה לרבי שמעון בן חלפתא, שהיה "מהלך בדרך" ופגשו בו אריות, "והיו נוהמים כנגדו". קרא ר' שמעון לעזרת האלוקים: "הכפירים שואגים לטרף". משמע, מסביר באר: "אם החלטת שאני הארוחה - אין ברירה, אבל אם 'נרדמת בשמירה' - בבקשה תעשה משהו. באותו הרגע נפלו מן השמיים שתי כרעיים של פרה. אכלו הכפירים אחת, והניחו את השנייה. לקח ר' שמעון את הכרע הנותרת על כתפו והלך העירה לבית המדרש, שם ביקש לברר אם אותה כרע שנפלה מן השמיים, טהורה היא למאכל או טמאה? אמרו לו באי בית המדרש: דבר היורד מן השמיים - אינו טמא ומותר באכילה".
באר אומר שאילו סיפור מעין זה היה מסופר בנצרות, מזמן היו מכריזים על ר' שמעון כקדוש, מטמינים את הכרע שנותרה במערה, בונים שם מזבח ומכריזים עליה כעל קתדרלת הבשר שירד מן השמיים. "אצלנו, לעומת זאת, לא מכריזים עליו כקדוש, לא מתעסקים בניסיות, אלא אוכלים את הבשר ונגמר הסיפור. לא עושים מזה עניין.
חיים באר. "גם בחוגי המשכילים 'האגדה' סבלה מדימוי של דברי הבל" // צילום: דן פורגס
"האגדה בדברי חז"ל, כמו בעוד סיפורים רבים, אינה אלא אילוסטרציה לדיון הלכתי, כפי שלימדני מורי ורבי פרופ' יונה פרנקל ז"ל, והמעשה הזה בר' שמעון ובכרעי הפרה שנפלו מן השמיים מגלם בעיניי התבוננות פרקטית של היהדות על החיים. אני, אישית, אוהב מאוד ללמוד גמרא ולהיווכח שוב ושוב כיצד האגדה וההלכה שזורות זו בזו ומשרתות האחת את האחרת".
שקדו על מציאת האותיות
ביאליק ורבניצקי החלו לערוך ולסדר את "ספר האגדה" שלהם בשנת 1903. תחילה כיוונו לתלמידי בתי הספר. השניים התגוררו באותו בניין, קומה תחת קומה באודסה שבאוקראינה.
הם נהגו להיפגש יום־יום, פעם בדירתו של זה ופעם בדירתו של זה. כשפרץ הפוגרום באודסה בשנת 1905, ישבו השניים אחוזי פחד בדירת רבניצקי, אך המשיכו בעבודתם, כשבחוץ משתוללים הפורעים ורוצחים ופוצעים יהודים. עריכת הכרך הראשון הסתיימה לאחר שנתיים של עבודה. ביאליק עצמו טרח במציאת אותיות דפוס נאות שעל פי ניסוחו יהיו: "שמנות ולא כחושות ומוכות שחפת, רעות תואר ודלות מראה".
עד שנת 1911 נדפסו עוד שני כרכים. "ספר האגדה" נדפס ברבבות עותקים; המפעל שהחל באודסה הושלם בארץ ישראל בשנים 1934-1931. כל כרך כלל שני ספרים: הראשון הוקדש לאגדות מבריאת העולם ועד חורבן בית שני ולאגדות על ראשי התנאים והאמוראים. השני עסק בנושאים לאומיים ודתיים. הכרך השלישי עסק בנושאים כלליים - ספר אחד לאגדות על האדם והחברה, והאחר על עולם ומלואו. בספר האחרון הוקצה מקום גם לפולקלור (ענייני ניחוש ורופאים, משלים ופתגמים).
המקורות של ביאליק ורבניצקי היו המשנה, התלמוד הבבלי והתלמוד ירושלמי, מסכתות קטנות, המדרשים השונים, מכילתא, תוספתא ועוד ספרים קדמונים.
שמואל אבנרי מעיד כי לאורך השנים "ספר האגדה", במהדורותיו הקודמות, המשיך וממשיך להימכר היטב. החנויות ממשיכות להזמין אותו כל העת, מעיד אבנרי, ומי שקונים אינם דווקא תלמידי חכמים, אלא "עמך" שנותרה בליבם חיבה אל הספר, כי ביאליק ורבניצקי היו ונותרו המגשרים הגדולים בין המקורות הללו לבין הציבור הרחב, שאינו דווקא מבאי בית המדרש.
כיצד חילקו ביניהם ביאליק ורבניצקי את העבודה?
אבנרי: "ביאליק היה האדריכל ורבניצקי, שהיה מבוגר מביאליק ב־15 שנה, נשא בעיקר העול והיה 'הפועל'. בלי רבניצקי הספר הזה לא היה יוצא לאור. הוא שהיה בעל המשמעת. הוא היה תופס את ביאליק בציציות ראשו ומושיב אותו לעבודה. לביאליק לא היה ריכוז גדול מדי; כל דבר הסיח את דעתו, עד כדי כך שרבניצקי אמר לו פעם שאי אפשר שימשיכו לעבוד על הספר אצלו".
עם זאת, מבהיר אבנרי, "השותפות בין השקדנות הרבניצקית לברק הביאליקי היתה מלאה והרמונית. הפירוש שהם כתבו לאגדות היה יקר מפז, אבל כבר אינו מספיק לדור הבור שלנו. שנאן במהדורה החדשה מנגיש את החומר הזה לתקופתנו, אך נצמד לעיקרון שביאליק ורבניצקי היתוו ומקפיד להציג לציבור את המקורות עצמם. 'ספר האגדה' - יותר מאשר כתיבה על האגדות, הוא הגשה של האגדות לציבור".
"עריק בית המדרש"
האם בדורנו החרדים יקבלו את "ספר האגדה" ביתר פתיחות? פרופ' אביגדור שנאן מעריך כי "מי שמוסיף לשם ביאליק את המילים 'שם רשעים ירקב' - לא ישנה כיום את גישתו. הרלוונטיות של 'האגדה' היום היא לציבור הרחב, ואני מניח שקבוצות הלימוד שעוסקות בהתחדשות יהודית, בתוכניות מורשת ישראל או בחינוך מבוגרים ימצאו במפעל הזה עניין מיוחד. למי שאינו בהכרח שומר תורה ומצוות, ההלכה בוודאי מפחידה יותר מאשר 'האגדה', שהרי היא פתוחה פי כמה, גמישה פי כמה, ולכן מדברת יותר לציבור שקיום המצוות אינו בהכרח מרכז עולמו".
חיים באר מזכיר כי גם את המפעל המפואר של הרב עדין שטיינזלץ, שביאר ותירגם את התלמוד, חלק גדול של הציבור החרדי דחה או החרים. אבנרי מזכיר שגם כאשר ביאליק הוציא את "סדר זרעים" של המשנה וביאר אותו, החוגים החרדיים הגדירו אותו כעריק בית המדרש. "ביאליק", הוא אומר, "נשאר עם רגל אחת כאן ורגל אחת שם, ומכיוון שהוא משך אליו את כל אלה שישבו על הגדר, הוא נחשב לכל כך מסוכן. הם לא יקבלו אותו גם היום".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו