ספרו החדש של חגי ליניק עוסק במחסל, אדם שמקיים ייעוד אחד בחייו - להרוג אנשים אחרים. גיבור הספר, כמו שמכריזה הכריכה, הוא מחסל מקצועי, מתנקש. פעם, לפני פלישת המצב הביטחוני אל השפה העברית, בעל מקצוע שכזה היה אולי נקרא בפשטות רוצח שכיר. אבל במציאות הישראלית שבה הוא מתקיים, התואר "מחסל" עוטף את גיבור הסיפור בגלימה ממלכתית שתוחמת היטב את גבולות הגיזרה של חייו, וגם אם אין לדעת בדיוק, לא קשה לדמיין איפה המחסל מדפיס כרטיס נוכחות. ליניק, בהתאם, מקפיד על אווירת החשאיות ולא מנדב יותר מדי פרטים. כמו הגיבור, גם אנחנו הקוראים נמצאים כאן על בסיס "מה שאתה צריך לדעת".
המחסל הוא בעצם צלף שהתקדם בטבעיות לתפקיד דרך שירותו הצבאי שמזהיר באפרוריותו. מנקודת פתיחה לא מבטיחה כחייל בנשקייה של יחידה מיוחדת הוא מנווט את עצמו בעזרת שילוב מינורי של סקרנות וכישרון אל תפקיד חשאי, מקצועי, מסוכן וחשוב מאין כמוהו בשליחותם של ה"הם", גוף עלום שזהותו מעורפלת בחוכמה ואחראי להפעלתו.
על פי שיקול דעתם של ה"הם", הוא נשלף במידת הצורך למשימה ספציפית כשהוא מוקף במערך משומן של עוזרים ואנשי לוגיסטיקה מחד ואנשי בקרה ומינהל מאידך - שתפקידם לעשות את המקסימום כדי שלצלף יהיה נוח. המטרה לא תשים לב, הקליע יעשה את שלו - ויהרוג.
אלא שזהו לא רומן מתח במובן המקובל של המילה. אולי לאכזבתם של מחפשי האקשן, המחסל הוא לא גיבור ישראל וגם לא גירסה מקומית של ג'יימס בונד. המבצעים החשאיים, החיסולים, והצליפות מוסטים הצידה לטובת הסיפור המרכזי, שנמצא כל כולו בנבכי מוחו הקודח של המחסל ובלב נפשו המסוכסכת עד אימה.
רגע אחד של חוסר תשומת לב ושכרות בבר מקומי ופליטת פה במקום ובזמן הלא נכונים - פוערים בור של חרדה מתחת לרגלי המחסל. בעיניו, בכך הוא עבר על החוק החשוב בעולם שבו אין מקום למילה תועה, והמילים הללו גוזרות עליו גורל שמזכיר במידה אירונית, מקאברית אולי, את גורל קורבנותיו.
עטיפת הספר "המחסל"
ליניק משרטט בחוכמה עמדה שהיא מצב נפשי אבסורדי. הצייד הופך לניצוד, הרודף הופך לרדוף, והכוח המדומה שיש בידיו מאיים על העמדה המבוצרת שלו. המחסל של ליניק הוא דמות גברית מרתקת ומרעננת בספרות הישראלית העכשווית. בניגוד לדמויות מקבילות אליו, שבהן אנדרו כהן האמריקני של רובי נמדר מ"הבית אשר נחרב", עתניאל עסיס המתנחל ב"הגבעה" של אסף גברון - או רצף דמויות שוליים שצצו לאחרונה בספרות העברית - ליניק מחזיר לקידמת הבמה גיבור שנראה כאילו נוער מהאבק ונשטף מריח הנפטלין של העבר המיינסטרימי. הוא נופח במחסל רוח חיים בכישרון ובעוצמה, ומראה שלא אבד עליו עדיין הכלח.
"השמרנות" הברוכה הזו ניכרת גם בהשוואה לספריו הקודמים של ליניק. אחרי העיסוק במעגלים רחבים של משפחה, קהילה ולאום ב"מישהו נפל" וההצלחה של "דרוש לחשן", קשה לא לראות במחסל הד לדמותו של יוחאי, חייל מן השייטת שהרג את מפקדו בטעות ונקלע שלא בכוונתו לחיים תחת הצל הכבד של המעשה. אבל הפעם ליניק כבר לא נזקק לכנפי העטלף ולהילה הביטחונית הספציפית. המחסל של 2015 הוא גיבור בעיני אף אחד, גם לא בעיני עצמו.
וכשהוא פנוי מנטל ההילה הביטחונית ועטוף בכנפי הצמצום - אפשר לראות בגיבור הרומן יותר מדמות חולפת אלא הצעה לגבר. מעניין לבחון מה היא כוללת. הוא רדוף, אבל לא חדל מלבקש קירבה; משפחתי, אבל סובל מטראומה של גדילה בצל אם בעייתית (בשביל לקיים יחסי מין הוא צריך לשמוע סיפור); הוא מודע למצבו השברירי וממהר לחשוד בכל אדם, אבל המסירות שלו חסרת גבולות ומפתיעה לעיתים; וכל העת הוא חרד - האם מאזינים לו, האם יקשיבו לו בעת הצורך, האם יש שם מישהו או שהוא נותר לעמוד לבד מול גורלו המדומיין והמסוכסך?
הפער הגדול בין הבדידות לשייכות מתעצם כאשר דווקא המחסל - לכאורה האינדיבידואל האולטימטיבי - נתון כל העת להשגחה של אלה ששלחו אותו ומפעילים אותו, ומסכימים לארח אותו במוסד חצי־רפואי שתכליתו המעורפלת כוללת שילוב של טיפול נפשי ופיזי ותשאול מודיעיני. התלות כה חזקה, עד שהוא מתקשר למזכירה האלקטרונית רק כדי להשאיר הודעות ודיווחים על מהלך חייו. בצד השני אין תשובה, רק זרם תודעה עצמית שדרכו מתגלם בצורה מקסימלית צורך רגשי בקירבה שאין לה מענה.
זוהי, כך נראה, הקירבה שהמחסל מחפש אצל בחורה בשם תמרה, שמקורה אולי בדמות אם קשה; וגם קירבה בין חברים שסופה לאכזב בקבוצת כדורגל של יהודים וערבים שבה הוא משחק; אלא שהצורך הנואש לא מוצא מזור בשום מקום מלבד במערכת היחסים החד־צדדית שהמחסל מנהל עם קורבנותיו.
"המחסל" של ליניק מורכב ומרובה שכבות, וכמו כדור מדויק של צלף, אני חושש שפגע בי עוד לפני שהבחנתי בכך. הבחירות הספרותיות של ליניק רזות ומצומצמות. כמעט אפשר להבחין מבעד לשורות בדמותו של המחסל ליד צלחת הסלט וביצי העין שהוא מכין מדי בוקר; קריאה שנייה ושלישית מבהירה: מדובר במלאכת מחשבת של ריבוי זוויות ומהלכים שבנויים מסביב לדמות אחת - שזכאית בהחלט לייצוג ארכיטיפי בחברה הישראלית למודת האלימות. זו דמות רדופה ורודפת; כלואה כמו הסוס של השכנים שהמחסל משחרר בלילה; בודדה כמו העורב שאימץ אותו בחצר הבית בכפר; שדופה באותה המידה שהיא משמרת את זיכרונות התשוקות הפשוטות שבנו אותה; וכזאת שסימן שאלה אפל מרחף מעליה.
הרומן הזה מציב בפנינו את אותה מראה שגם המחסל עצמו ניצב מולה. אלא שהזכוכית אינה נקייה. אנחנו לא יודעים מי באמת עומד מולנו בצד השני.
המחסל / חגי ליניק
הספריה החדשה, 204 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
