בבוקר, קצת אחרי שהבית מתרוקן מיושביו, ריקי מור מתפנה לקחת אוויר. יאיר מנחם, רק בן ארבעה חודשים, מנמנם לו בעגלה את שנת הבוקר, עטוף בשמיכה רכה, מחייך כמתוך חלום. פוקח לרגע עיניים תכולות בהירות וסוגר אותן שוב, משרה אווירה שלווה על הבית.
אמו מציצה עליו, מאוהבת. בעוד רגע יקום, והיא תרים אותו בידיה ותעטוף אותו באהבה אינסופית ובהתרפקות על הקסם הזה, שכולו חיים חדשים.
בשידה שמתחת לטלוויזיה פרוש סיפור חייה. תמונות מאירועים משפחתיים, תמונות של שמחה ושל חיוכים, וספר גדול במסגרת עץ, שמוקדש לאבי, בנה השני, שנהרג לפני שנתיים בעת שירותו הצבאי. גם הקולאז' הגדול שתלוי בכניסה לבית מוקדש לו. תמונותיו כחייל חסון לצד תמונות ילדות, בחלקן אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בצילום של אחיו התינוק, זה שנולד עכשיו, זה שיכיר אותו רק מהסיפורים.
"פרח אהבתי, מלאך שלי", היא קוראת לו בפוסטים בפייסבוק שלה, ובמכתבים שהיא כותבת לו, חלקם כתובים בכתב יד וחלקם במחשב. מכתבי אהבה לילד שלא ישוב עוד, שבהם היא גם מקווה שהוא תומך בה בדרכה החדשה ובחיים החדשים.
היא בת 44, עובדת כמזכירה רפואית במרכז הרפואי תל אביב (איכילוב). באה ממשפחה דתית מאשדוד. בעלה בכור (46) עובד במחלקת התחבורה בנתב"ג.
"יש לנו חמישה ילדים", היא אומרת. "שמואל (שמוליק) יהודה, בן 25. אברהם גבריאל (אבי), שנהרג בגיל 20. עדן אסתי, בת 18. נדב חיים, בן 12 וחצי. ויאיר מנחם התינוק, שהחלטנו להביא לעולם אחרי האסון, מתוך אהבה גדולה ורצון להאיר את הבית".
בתם היחידה, עדן, התגייסה לפני שבועיים לחיל הים, כמו אחיה אבי. ביד רועדת חתמו הוריה על האישור שהיא תתגייס לתפקיד תומך לחימה. "אני חושבת שלא צריך לעצור לילדים את החלומות שלהם", אומרת ריקי בגאווה.
תעצומות הנפש הגדולות, האור בעיניים, המיזוג הכמעט בלתי אפשרי הזה בין שכול לשמחה, הופך אותה לגיבורה. "אני ניצחתי במלחמת ההישרדות הפרטית שלי", היא מחבקת את יאיר מנחם ביד אחת, ובידה השנייה אוחזת בתמונה של אבי. "אבל זה לא ממלא את החוסר, צריך לזה הרבה כוחות נפש".
אביה נפטר בגיל 37 מסרטן, כשריקי היתה רק בת ארבע ואמא שלה בת 29. "מאז אותו היום, היא הקדישה את כל כולה לילדים. לכן גם לי היה ברור שאחרי האסון, אקדיש את כל כולי לילדים".
אבי מור. "הוא היה ילד מלא בצניעות, בנתינה, בקבלת השונה ובאהבת חינם"
• • •
ובכל זאת, ההחלטה להיכנס להריון בגיל 43 לא היתה פשוטה. "זה לא שיום אחד קמים ומחליטים לעשות ילד. מרגע האסון, עוד בימים הראשונים של השבעה, היתה בי התחושה הפנימית הזאת, שאני רוצה להביא חיים חדשים לעולם. ונורא פחדתי להגיד את זה בפרהסיה, נורא פחדתי להגיד את זה לאנשים, שלא יחשבו שירדתי מהפסים.
"בגיל שלנו, אנחנו יכולים עוד מעט להיות סבא וסבתא. הילדים גדולים, מתחילים להכיר ולצאת, עוד מעט יקימו משפחה משלהם, ומי חשב בכלל על עוד ילד משלנו. אבל אחרי האסון התחושה הזאת מאוד התעצמה, ולא ידעתי מה לעשות איתה. הלכתי נגד כל הסיכויים. נגד הגיל, נגד בעלי והילדים שהתנגדו, כי אמרו שלא יהיה תחליף לאבי. ואני ניצחתי".
עכשיו, כשהיא אוחזת בידיה את יאיר מנחם הקטן, הכל מתגמד. כאב ושמחה מתערבבים יחד, עיניים בהירות של תינוק אל מול עיני שקד מחייכות של אחיו שכבר לא שם, ואמא אחת אמיצה, שהחליטה להמשיך והלכה עד הסוף.
היא אישה מרשימה. מטופחת מאוד, מסתובבת על עקבים גם עכשיו, בדירה המסודרת למשעי באור יהודה. דיבורה שוטף, רהוט.
עיניה, כמו חייה, משתנות ברגע אחד מן הקצה אל הקצה. רגע אחד עולה בהן נהרה, כשהתינוק בוהה בה במבט מלא תום, וברגע שאחריו הן נוצצות מדמעות, כשהיא מדברת על אבי שלה.
"הוא היה ילד מלא בצניעות, בנתינה, בקבלת השונה ובאהבת חינם. היתה בו רגישות עצומה - למשפחה, לקרובים, לחברים. את התיכון סיים בהצטיינות, ורצה לשרת ביחידה קרבית. אבל הוא סבל ממיגרנות, ולא גייסו אותו ליחידה מובחרת. בסוף הוא שירת בזירת ים סוף בחיל הים, כמאבטח מתקנים. ביום העצמאות ה־65 בחרו אותו לחייל מצטיין. אחרי שהוא קיבל את ההצטיינות, נתנו לו צ'ופר לשרת בתל השומר, ליד הבית, כאחראי על איתור וגיוס חיילים לחיל הים.
"הוא היה רוכב על אופניים לבסיס, מאוד נהנה מהשירות. גם עכשיו אני אסירת תודה לחיל הים על הרגישות ועל האהבה האינסופית שהם מרעיפים עלינו.
"אבי מאוד אהב את הים. היה הולך הרבה לים, לראות את השקיעה, לטבול במים. היתה לו חברה בת גילו במשך תשעה חודשים, עד שנהרג. אחרי שהוא נהרג המפקדת שלו סיפרה שהוא תיכנן להציע לה נישואים. עד היום היא בקשר הדוק עם עדן.
"אבי תמיד היה אומר שמוסיקה זו מתנה אלוהית. היה יום אחד בשבוע שהייתי עובדת בערב, ומנקה את הבית בבוקר. באחת הפעמים הוא היה בבית ואמרתי לו שייצא מהחדר כדי שאוכל לנקות. הוא אמר לי שייצא רק אם ארקוד איתו ריקוד אחד של אלביס. ורקדנו", קולה נסדק.
מוציאה ממגירת השולחן בסלון קלסר גדול, שבו שמרה ציורים ומכתבים שלו כילד. עבודות מהגן, מבית הספר, פתקים קטנים שהיה כותב לה, למשל, כשביקש סליחה שרב עם אחותו. לכל ילד יש קלסר כזה של זיכרונות ילדות, אבל זה של אבי קיבל משמעות גדולה יותר לאחר מותו.
"אומרים שאלוהים בוחר אחד אחד, וכנראה הוא באמת עושה את הבחירה שלו בצורה מאוד מדוקדקת. לוקח את המובחרים, מסיבה כזו או אחרת".
ביום חמישי בערב, 3 באוקטובר 2013, יצא אבי לבילוי עם ארבעה חברים למועדון בעמק חפר. בדרך חזרה הם נפגעו בתאונת דרכים. אבי מור ואביב שרעבי, שהיה לפני גיוס, נהרגו במקום. שני החברים האחרים לא נפגעו.
כשאנשי קצין העיר דפקו בדלת, ריקי פתחה להם את הדלת. בעלה היה בעבודה.
"את רואה אותם ולא רואה אותם", דמעה בודדת זולגת על לחיה בלי משים. "אין לָך תחושות. הם אומרים שמשהו קרה, ואת לא שומעת.
"יד הגורל עשתה שאחד הנציגים מקצין העיר יהיה תושב אור יהודה, מישהו שאני ובכור פגשנו במקרה בטיול בברצלונה ב־2007, ישבנו איתו ועם אשתו לקפה באחד הערבים, והוא סיפר שהוא עובד בקצין העיר. ואני לא הבנתי איך הוא בא להורים ומודיע להם על נפילה של הבן שלהם.
"לא נשארנו בקשר, אבל באותו ערב הוא היה מאלה שבאו להודיע לי. והוא עמד שם ליד המדיח, כשנפל לי האסימון שאני מכירה אותו, ואמרתי לו שיבוא ויחבק אותי ויבשר לי בשורת איוב. כי הייתי צריכה את החיבוק הזה".
• • •
המשפחה נשברה. העצב השתלט על הבית. כולם נכנעו לעיסוק בתמונות ובקולאז'ים, כדי להנציח את זכרו של אבי. גם עכשיו מונחת הגיטרה שלו בחדר שהיה שלו ושל נדב. אבי היה ישן בחלק התחתון של מיטת הקומתיים, הרחב יותר, ונדב מעליו.
"חודשיים אחרי האסון, נדב ביקש לישון במיטה של אחיו. והסכמתי", ריקי נושכת שפתיים. "כי כמה אפשר לעצור את החיים". עכשיו המיטה העליונה משמשת לאחסון מתנות ומשחקים של יאיר מנחם.
"בשבועות הראשונים לא הייתי מסוגלת אפילו לדבר עם אחרים", היא ממשיכה. "הייתי אכולת געגועים. את לא מתמודדת רק עם האובדן הפרטי שלך, את מתמודדת עם שלושה ילדים שנורא עצוב להם, ובעל שלא מרים את הראש מהרצפה, מסתובב כמו סהרורי, ואת לא יודעת מהיכן לשאוב עוד כוחות.
"בתום השלושים הוזמנו לאירוע של עמותת 'אור למשפחות', הדלקת נר של חנוכה. זה היה בדיוק לפני שנתיים. עירית, יו"ר העמותה, אמרה לי ללבוש שמלה יפה ולבוא עם איפור. שמעתי אותה, אבל לא הקשבתי למה שהיא אמרה. רשמתי את התאריך ואמרתי לעצמי שאמצא תירוץ לא להגיע. שאני אתלבש עכשיו? אצא? על מה היא מדברת בכלל.
"אבל היא התקשרה שוב אחרי כמה ימים לוודא שאני מגיעה. כל כך השתדלה. אמרתי לעצמי שנלך, לצאת ידי חובה. בכור לא רצה לבוא, הוא היה במקום אחר, מסוגר מאוד. ביקשתי ממנו שיבוא איתי, בשבילי, והלכנו.
"לבשתי שמלה וצבעתי את הפנים בצבעים עדינים, כי עירית הזאת ביקשה, למרות שלא הכרתי אותה. נכנסנו לאולם גדול, והיו שם מלא אנשים, ופתאום נפל לי האסימון, שכל האנשים האלה באותה סיטואציה כמוני. שכולם שכלו ילדים מופלאים, חיילים וחיילות, שכל אחד משכמו ומעלה, והאנשים האלו מחייכים, מה שפחדתי לעשות, והם אוכלים, מה שכמעט לא הרשיתי לעצמי לעשות.
"אני הייתי בטוחה שעננת עצבות צבעה את הבית שלי, ואין יותר חיוך, ואין יותר חיים, ופתאום ראיתי שאפשר אחרת. שאפשר לחיות גם אחרי המוות".
עירית היא עירית אורן גונדרס, שהקימה את "אור למשפחות" לפני תשע שנים. ריקי מסתכלת עליה בעיניים מעריצות. "רק בזכותה אני כאן היום", היא חוזרת ואומרת. מספרת על אריאלה וחיים איטקיס, ששניים מילדיהם, ברק ועמיחי, נהרגו בזמן שירותם הצבאי, "וההורים ניגנו באירוע ההוא. אני בכלל חשבתי שהם סתם מתנדבים לנגן שם, עד ששמעתי מי הם באמת. ושמתי את הכאב בצד, כי אמרתי, איך הם איבדו שני ילדים, והם עדיין שרים, ודבקים בחיים.
"לבכור זה לא התאים, המפגשים האלו, ומאז הוא לא בא יותר. אבל אני מאמינה שגם זה יגיע. אני הבנתי שאני חייבת לדבוק בחיים, להרים את הראש. אני חייבת את זה לאבי, ואני חייבת את זה לילדים שלי. אין לי ברירה. הם לא אשמים באסון הזה.
"הייתי רואה את העיניים העצובות שלהם, את האווירה הקודרת בבית, וזה היה כל כך קשה. כי לא רציתי שיהיה להם עצוב, רציתי שיהיה להם טוב ככל האפשר. הם נושאים מעמסה כבדה, ומתמודדים עם קושי של איבוד אח ועם אמא ואבא מאוד עצובים, זה לא פשוט. הבנתי שאני לא יכולה לעצור להם את החיים".
ריקי החלה ללכת למפגשים של האימהות השכולות, ואחרי כמה מפגשים הצטרפה גם למפגש "הריון בגיל השני", שמארגנת העמותה. המפגשים נערכים פעם בכמה חודשים בהנחיית פרופ' דניאל זיידמן, מומחה בתחום הפריון.
"אני מאמינה שכל עוד בן אדם חי, צריך שלחיים תהיה משמעות, וצריך לטעת בהורים האלו תקווה", מסבירה עירית. "כשאני חשבתי על הריון, חשבתי שצריך לתת תקווה חדשה להורים. רציתי למלא את הרחם המדמם של האמא הזאת במשהו עם הרבה חיים, עם הרבה תקווה, עם התחדשות.
"זה מאוד מגבש, זה מחבר בין ההורים, כי פעמים רבות, הזוגיות מתרסקת אחרי אסון. ולמפגשים אני מביאה גם הורים שחוו את האסון ושילדו אחריו, כדי לחזק את האימהות השכולות החדשות. גם אם מדובר על ילד אומנה, או ילד דרך פונדקאות".
במפגשים פגשה ריקי זוגות נוספים שהביאו לעולם ילדים אחרי האובדן שחוו. היא הכירה את שרה ואליעזר רוזנפלד, שדיברו על בנם הבכור יצחקי ז"ל, שנהרג לפני 13 שנה בעת שירותו הצבאי. הם סיפרו לה על שני הבנים שנולדו להם אחרי האסון, אביה ואלישי, שמילאו את הבית באור. קצת לפני שריקי ילדה, שכלו שרה ואליעזר את בנם החמישי, מלאכי, בפיגוע בבנימין.
"הם אנשים כל כך צנועים ומיוחדים. הרגשתי מאוד נוח לשתף אותם בחששות שהיו לי שהמשפחה והסביבה לא יתמכו, והם אמרו לי שהכל יהיה בסדר. שזה שווה את זה. שילד נוסף ממלא את הבית באור.
"הוקסמתי מהם. קיבלתי הרבה כוח, והבנתי שזה מה שאני צריכה לעשות".
אחרי המפגש החליטה ריקי לשתף את בכור בשאיפות שלה. "מצאתי זמן שבו היינו רק שנינו בבית, בשעות הערב, כשחזרתי מהעבודה. כל היום שיננתי לעצמי איך אני ניגשת אליו ומנסחת את עצמי בצורה הכי עדינה ורגישה, שהוא לא יקבל הלם.
"אמרתי לו שאני רוצה עוד ילד. שאני רוצה להכניס חיים לבית. שחשבתי על זה הרבה, והבנתי שזאת הדרך להחיות שוב את הבית, לעשות משהו טוב. שהגעתי להחלטה הזו אחרי הרבה מחשבות. ביקשתי שהוא יחשוב על זה, שלא יענה לי מייד.
"הוא היה בהלם טוטאלי. אמר לי, 'מה קרה לך, מאיפה זה בא לך עכשיו? את זוכרת בת כמה את? את זוכרת מה עברנו עכשיו?' ואני רק אמרתי, 'תחשוב על זה'.
"נתתי לו זמן לחשוב בשקט, בלי לדבר איתו על זה. אחרי שבוע וחצי הוא אמר לי ששקל בכובד ראש, והוא חושב שזה לא צעד נכון, שבשום פנים ואופן הוא לא מוכן להביא עוד ילד, ולא תהיה חלופה לאבי.
"אמרתי לו, זאת לא חלופה. אני רוצה להביא חיים חדשים כדי לדבוק בתקווה, לדבוק בחיים. אם נשארתי בחיים אחרי שקצין העיר היה פה, ולא קיבלתי דום לב, אני כנראה צריכה להמשיך. ככה אני רואה את זה.
"התחלתי לבכות. חשבתי לעצמי, מה אני עושה עכשיו. הייתי נורא עצובה, אבל הרצון רק התעצם. ולא הרפיתי.
"שיתפתי את הילדים ברעיון, והם הביעו התנגדות טוטאלית. שמוליק לא הבין מאיפה זה בא, איך נגדל עכשיו עוד ילד. עדן התעקשה גם היא שהיא לא רוצה, כי אין תחליף לאבי. אני יכולה להבין את המחשבה שלהם, כילדים, למרות שהיה ברור ועדיין ברור שזה לא תחליף.
"אמרתי לבכור שאם הוא לא רוצה ילד, אני הולכת להתנדב באיזו עמותה, ואהיה בבית כמה שפחות, כי בבית יש עצבות נוראה, ואני מרגישה שאני צריכה לעשות עם עצמי משהו. לא בשביל לברוח, אלא בשביל למלא את עצמי. כשהוא שמע את זה, הוא שינה את כל הפאזה.
"זה לקח לו כמה זמן, הוא עבר תהליך עם עצמו. בסוף אמר לי שהוא מוכן, אבל בלי טיפולי פוריות. אם יצליח, אז יופי".
גם ריקי לא רצתה לעבור טיפולי פוריות, להכניס עוד הורמונים לגוף המותש. הם החליטו לנסות, ולתת ליד הגורל להחליט. "הלכתי לגינקולוג, הוא אמר לי שהסיכויים שלי להיכנס להריון באופן טבעי הם קלושים", היא מחייכת.
עם שרה ואליעזר רוזנפלד והבעל בכור (משמאל) // צילום: אר סטודיו
• • •
בלילות היתה חולמת על אבי. "כל הזמן דמיינתי שיש לנו מעין חלון סודי כזה, שבו אנחנו משוחחים. הוא היה אומר לי, 'אמא, את צריכה להביא חיים, ואני פה לצידך'. חלמתי שהוא מביא לי עגלת תינוק, עוד לפני שבכלל הייתי בהריון, וממש ראיתי את הדמות של התינוק. והחלומות האלו היו כל כך מוחשיים, שהייתי מתעוררת ומתחילה לבכות לבכור שאבי היה פה, ואיפה הוא".
"חודש וחצי אחרי שהחלטנו לנסות, הלכתי לבדיקת אולטרה־סאונד בבית החולים, באמצע העבודה. סתם סיקרן אותי. עושים לי את האולטרה־סאונד, ופתאום אני שומעת דופק... והרופא אומר לי שאני כבר בשבוע שמיני. הייתי בהלם. לא חשבתי שזה ילך כל כך מהר. לקח לי כמה רגעים להתאושש. הלכתי במסדרון של בית החולים, וחשבתי אם יד הגורל התערבה, אם אבי התערב, אם אלוהים חס עלי ולא רצה להכאיב לי עוד. הכל עבר לי בראש באותו רגע.
"חזרתי לעבודה כרגיל, לא אמרתי כלום לאף אחד, כשבפנים יש סערה. יצאתי להפסקת צהריים וכתבתי לבכור סמס מאוד מרגש. החלטתי לכתוב לו, כי נורא פחדתי איך הוא יגיב בטלפון. פחדתי שהוא יהיה בנסיעה, וסמסים הוא לא קורא בזמן הנסיעה".
ריקי כתבה לבעלה: "כנראה שהקב"ה מפצה אותנו. אולי הוא מתחרט שהוא לקח את אבי, אולי מישהו נרדם שם בשמירה למעלה. ואני רוצה לבשר לך שאני בהריון, ואני מבקשת את ברכת הדרך שלך, ומאמינה ובטוחה שהדרך שבה בחרנו היא הדרך הנכונה להרים את הראש".
היא מישירה אלי מבט. "שלחתי את ההודעה, ואני מחכה לתגובה, כולי רועדת, והוא מתקשר אלי אחרי רבע שעה, אולי כי לקח לו זמן לעכל. והוא בכה, ואמר שהוא מאושר, וגאה ושמח שמה שרציתי קרה.
"החלטנו לא לספר לאף אחד חוץ מלעירית, שכל הזמן היתה מתקשרת ושואלת בצחוק אם כבר צריך עגלה. לילדים לא סיפרנו במשך חודש, עד אחרי בדיקת השקיפות העורפית, כי רצינו לוודא קודם שהכל בסדר עם ההריון. ישבנו בארוחת ליל שבת, ורגע אחרי הקידוש, בכור אמר שהוא רוצה לספר להם משהו. 'אחרי התלבטויות רבות, ורצון מאוד גדול של אמא - החלטנו להביא ילד, ואמא בהריון'". היא מדגישה את המילים רצון של אמא, כמסבירה שהוא עשה את זה בשבילה.
"אחרי שהוא דיבר, היתה דממה. הלם טוטאלי. שמוליק לא ידע מה להגיד. עדן אמרה לי שהיא הרגישה משהו, חשדה שזה מה שקורה. ונדב מאוד שמח.
"זה היה ערב שישי מעצים, מרגש, עם דמעות והתרגשות. ואז הם התחילו להמטיר עלי שאלות, לשאול מתי אני צריכה ללדת ואם זה בן או בת, ובאיזה גודל הוא עכשיו. נכנסו די מהר לעניינים.
"הרגעתי אותם שיש זמן. לא עניין אותי אם זה בן או בת, רק שהתינוק יהיה בריא. שאם כבר בא אלי תינוק, שהקב"ה לא ינסה אותי שוב. אף פעם לא היתה לזה משמעות בעיניי, אם ייוולד לי בן או בת, בטח שלא אחרי האסון".
אחרי יומיים הודיעו למשפחה. ריקי, שלא ידעה אם תהיה מסוגלת לעמוד בגל השאלות, החליטה לשלוח סמס לאחותה מרינה. "כתבתי לה: 'מרינה, אני מבקשת שתשבי, תשמרי על איפוק, ואני בהריון בשבוע 12'.
"ביקשתי ממנה שתודיע לאח שלי בנימין ולאמא שלי, ושלא יתקשרו, כי אני בעצמי צריכה זמן לעכל את זה. כמובן, היא לא הקשיבה לי והתקשרה מייד, בוכה מהתרגשות. היא אמרה לי שאני גדולה מהחיים, שאני לא מבינה מה עשיתי, שזה כל כך גדול, ושמחה מאוד. היא ואמא שלי היו מטפטפות לי מדי פעם, מאוד בעדינות, שאולי כדאי להביא עוד ילד, אבל בגלל שפחדו מהתגובה, לא לחצו. והנה אני אומרת להן שזה קורה. בכור הודיע לאמא שלו, התקשר אליה בוכה מהתרגשות, והיא חשבה שקרה משהו, וכששמעה מאוד התרגשה. התברר שכולם במשפחה קיוו שנחשוב על זה, ופשוט פחדו להגיד. והנה עשינו את זה".
• • •
עם ההריון, הבית התעורר לחיים. "בכור ליווה אותי בהתרגשות עצומה. בכל בדיקה, בכל בעיטה קטנה של העובר. הוא דאג לי כל הזמן, אמר שהלוואי רק שאלד בשלום, ושהתינוק יהיה בריא. גם הילדים דאגו, לא נתנו לי להרים שום דבר, ולהתכופף, ולזוז.
"התחלנו כולנו לפרוח. חיכינו למשהו חדש. ועדיין, כל ההריון היה מלווה בדמעות. היה לי קצת קשה לסחוב, בגלל הגיל, אבל כל הבדיקות היו בסדר. היה לי ליווי של עובדת סוציאלית ממשרד הביטחון, ועירית היתה איתי כל הזמן, נתנה לי המון כוח להאמין שהדרך שלי היא הדרך הנכונה".
בסקירת המערכות הראשונה, בשבוע ה־16 להריון, גילו שיש להם בן. "היתה לי תחושה פנימית שזה בן, ובכור היה מאוד נרגש. הרגשתי שהקב"ה מפצה אותי".
הניתוח הקיסרי נקבע ל־22 ביולי 2015 בבית החולים בילינסון, שם עובד הגינקולוג שלה. ב־6 בבוקר עוד הספיקה ריקי ללכת עם בכור לבית העלמין ביהוד, לקבל את ברכתו של אבי.
"אני מקפידה ללכת אליו בכל יום שישי, לבד, מטפחת את הגינה, מספרת לו על החיים בלעדיו, שופכת את הלב. בכור בא רק באזכרות. אבל ביום של הלידה הוא בא איתי. היה מאוד נרגש, בכה המון. ביקש מאבי שיברך אותי שיעבור בשלום. מהמקום של סירוב להריון, הוא היה בציפייה הכי גדולה".
עם דמעות של התרגשות וכאב, הם נסעו לבית החולים. בשעה שלוש בצהריים נכנסה ריקי לחדר הניתוח. בשלוש ועשרים היא כבר חיבקה את התינוק שנולד, האור החדש של חייה.
"כל בני המשפחה חיכו לנו מחוץ לחדר הניתוח. היתה שם שמחה, והיה שם עצב, והכל היה ביחד, ומאוד מאוד מרגש. כמו החיים עכשיו, הכל מעורבב ביחד".
היא מניחה יד רועדת על ליבה. "שרה רוזנפלד שלחה לי הודעת ברכה ביום שישי, אחרי יומיים, והתכתבנו קצת ולפני כניסת שבת אליעזר התקשר אלי ואמר: 'את תראי כמה הילד הזה יכניס אור בבית, איך שכולכם תקומו מהתהום'.
"זה היה בערך שלושה שבועות אחרי שהבן שלהם נרצח, ואנחנו לא יכולנו בכלל ללכת לשבעה, כי הייתי בחודש תשיעי ופחדתי לנסוע רחוק, והם מתקשרים לחזק אותי? זה מה שמיוחד באנשים האלה.
"הם באו לברית, שנערכה בבית הכנסת כאן בשכונה. שמחו איתנו, התרגשו איתנו. אליעזר הוציא את הקלרינט והחל לנגן, וככה יאיר נכנס בבריתו של אברהם אבינו. כשאב שכול מנגן בקלרינט. צריך לזה כל כך הרבה תעצומות נפש, ואמונה גדולה. וכאלה הם. זה היה משהו מיוחד".
עם יו"ר עמותת "אור למשפחות" עירית אורן גונדרס. "פתאום ראיתי שאפשר אחרת" // צילום: אפרת אשל
• • •
בתחילה חשבה לקרוא לילד בשם שיכיל את אותיות שמו של אבי. "אבל בכור והילדים התנגדו, אמרו שהוא לא יהיה תחליף לאבי. והלכתי איתם. בחרנו לקרוא לו יאיר מנחם.
"והוא באמת מאיר. ומנחם. מאיר את הבית, ומנחם את הלב. כשאני רואה היום את בכור ואת הילדים, אני גאה. אני יצאתי למלחמת הישרדות במציאות, בחיים שלי הפרטיים, וניצחתי. וזה הרבה בזכות התמיכה שקיבלתי מהם. זה גם לא פשוט אחרי אסון כזה, לדעת לקבל את הטוב. כי את לא מבינה למה זה מגיע לך, למה מארגנים לך פינוקים ואירועים. הרי אם אבי היה בחיים, לא הייתי אם שכולה ולא הייתי מגיעה לפעילויות כאלו. אני שמחה שהיתה לי היכולת לקבל את התמיכה הזאת ולהכיל את האהבה הזאת. בזכותן קיבלתי כוחות והכרתי אנשים מופלאים".
יאיר מנחם הקטן בוכה עכשיו. "הוא עייף", ריקי אומרת בביטחון, יודעת היכן להניח, ואיך ללטף, ואיך להרדים אותו, כמו שרק אמא מנוסה יודעת. היא עדיין לא ישנה בלילות, "אבל לא רק בגלל התינוק, אלא גם בגלל אבי", היא ספק מתנצלת.
"אני נכנסת למיטה עם דמעות. המחשבות נודדות אל אבי, אל התינוק, כי גם כשאת נהנית מהדברים הכי קטנים, בתוכך את נחנקת. אבל אני קמה. אני ניצחתי את מלחמת ההישרדות שלי. אני חושבת שזה גם נותן דוגמה טובה לילדים שלי - שאנחנו ממשיכים, לא קמלים, כמו שאולי ציפו מאיתנו. ואני בטוחה שגם אבי גאה בנו, וככה הוא היה רוצה. כי ככה צריכים להמשיך את החיים. יחד איתו, ובשבילו".
batchene@israelhayom.co.il**************
"לשמח את ההורים שאיבדו את היקר מכל"
עמותת "אור למשפחות" החלה את פעילותה בקיץ 2006, אחרי מלחמת לבנון השנייה. עירית אורן גונדרס, סא"ל (מיל'), הכירה במסגרת תפקידה כראש ענף כוח אדם בחיל ההנדסה הקרבית משפחות שכולות מהחיל. כשהשתחררה מהצבא אימצה לחיקה חמש משפחות מחיל ההנדסה הקרבית וקיימה עבורן מפגשים מחזקים.
אט אט הצטרפו עוד ועוד משפחות, וכיום מטפלת העמותה באלפי משפחות של חללי צה"ל. הפעילות מבוצעת בהתנדבות, בכל רחבי הארץ. היא כוללת, בין היתר, מפגשים של הורים שכולים, פעילויות שונות ובהן ערבי שירה וטיולים, טיפולים אישיים ואירועים גדולים.
"המסר שלנו הוא 'ודבקת בחיים'", מדגישה אורן גונדרס. "כי אנחנו עושים את ההפך ממה שעושה השכול. המוטו הוא העצמה - לתת להורים את ההבנה שהם שייכים, בעל כורחם, למועדון הכי אקסקלוסיבי של מדינת ישראל. הם לא בחרו את זה אלא נבחרו, ואנחנו מוכיחים להם את זה יום יום, שעה שעה, במגוון אינסופי של פעילויות.
"אנחנו נותנים חיים מכל ההיבטים, מהרמה הכי שטחית - של למרוח לאימהות לק ולאפר אותן - ועד קורסי העשרה בחינם, סדנאות ומפגשי העצמה חברתיים. הכל נעשה בעזרת תרומות, ואנחנו זקוקים לכמה שיותר תורמים ומתנדבים, כדי לעשות את המצווה הזאת. לשמח את ההורים שאיבדו את היקר מכל למען המדינה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו