המדריך לאהבת עיר

בזמן קריאתי בספר, נזכרתי באיקונוסטאזיס, מחיצה בכנסייה הרוסית האורתודוקסית, עמוסת איקונות מרהיבות, שאפשר להתבונן בהן שעות. כך גם ספרו של ראובן מירן הוא מעין קולאז' מרהיב של כתבי סופרים, משוררים ומלחינים, כל ה"מי ומי" של עולם התרבות האירופי, כשגיבורת הספר היא ה"סרניסימה" - שלווה, שאננה, מכובדת - כינויה של ונציה. 

קשה להישאר אדיש לוונציה, על תעלותיה, על כנסיות הארמונות העתיקים, אוצרות האמנות והסמטאות הצרות והמתפתלות. לא בכדי שייקספיר הזכיר אותה כ־51 פעמים במחזותיו.

עם זאת, מספר מירן, לא כולם תמיד שבעו רצון ממנה. המרקיז דה סאד קבל על "איכות האוויר הגרועה", פרידריך ניטשה כינה אותה "עיר הגשם והסמטאות האפלוליות", ואילו וולטר הגדיל לעשות ואמר ש"זרים זוכים בה לקבלת פנים חמה מאוד אם יש להם כמות גדולה של כסף".

אבל קולם של המשבחים גבר על המקטרגים. ארנסט המינגוויי, במשפטיו הלקוניים המוכרים, כתב: "כאן אני צריך להיות". וגוסטב פלובר, שהקפיד על כל מילה שיצאה מעטו, הוסיף: "החלום שלי הוא לרכוש ארמון קטן בוונציה, על הקנל גרנדה". וגם הרמן מלוויל: "עדיף להיות בוונציה ביום גשום, מאשר בעיר אחרת ביום יפה".

אין ספק שהמיקום הגיאוגרפי עוזר. הנוסע ממרכז אירופה יגיע למעבר ברנר, הנמוך והקל למעבר האלפים, ומשם לדרך נוחה, שהיום עובר בה כביש מהיר המתפתל בין גבעות עמוסות כרמים, יחלוף על פני אזור האגמים, ובתוך זמן קצר יהיה בוונציה ויחווה את המגע הראשון עם איטליה - עם השפה, האמנות, האור המיוחד והאנשים. 

ראובן מירן בחר בידע רב ובאנינות את הכותבים, ידועים יותר או פחות, והשכיל להעמידם זה מול זה בקצב הנכון. מירן גם הוסיף משלו, וזיכה אותנו ביצירת מופת שאפשר לקרוא אותה בכל כיוון: מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, ואף מהאמצע.

הוא אוהב את העיר ונהנה להזכיר את המילים הקשורות בה. "אקווה אלטה" (מים גבוהים) - קריאת האזהרה כשהים גואה ומאיים להציף; "קפה פלוריאן" בכיכר סן מרקו, שנפתח ב־1720 ועודנו פעיל; "האריס בר", שבו בילה המינגוויי שעות ארוכות.

הספר בוחן מה מביא אותנו לאהוב עיר. בוודאי לא הארגון האורבני, יעילות התחבורה או האקלים. לתחושת ההתפעמות חיוני הקשר לעבר ולאסוציאציות המתעוררות במוח הצופה כאשר הוא רואה את המבנים, הכנסיות והמוזיאונים, המעידים על היסטוריה של תרבות, כוח ועושר, ואולי גם על הפרזה. אנו מתפעמים לא רק מוונציה של היום, אלא גם מזו שבה נשמעו ביום ראשון הקונצרטים של אנטוניו ויוואלדי בבית היתומות "אוספדלה דלה פייטה", שבה ג'קומו קזנובה, המאהב האגדי, הובל למשפטו ואז למאסרו דרך "גשר האנחות", ובה צייר טיציאן את "ונוס מאורבינו" בצבעים עשירים וזוהרים. ¬

 

ונציה, סיפור אהבה / ראובן מירן; נהר ספרים, 265 עמ'טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו