דברי שירה

אפילו "שירִי סרטים", הדרמה־קווין הצווחנית שעשתה את המוות לגיסנו נירו לוי בסידרה "רמזור", לא הכינה את שירה קצנלנבוגן, שגילמה אותה, להתמודדות הקשה בחייה. רק עכשיו, כשהיא מביטה במבט מאוהב בתאומות החמודות שלה, מעיין וסוּף, היא יכולה לדבר סוף סוף על התקופה המטלטלת שעברה. 

פחות מחודשיים חלפו מהיום שבו פגשה קצנלנבוגן (36) את בן זוגה, אוריה קדם, ועד שנכנסה להריון. הם הכירו במעומעם דרך חברה משותפת, עד שהוא התחיל איתה בפייסבוק. דייט משותף אחד בים הספיק לה כדי להחליט שהוא האחד. "אמא שלי ניסתה לצנן את ההתלהבות שלי, אמרה לי, 'יצאתם רק פעם אחת'. אבל אני ידעתי בוודאות שהוא הגבר שאיתו אהיה כל החיים. ואוריה הרגיש אותו דבר".

אחרי שבוע הם עברו לגור יחד. אחרי שבועיים דיברו על זה שהם יחד לכל החיים. אחרי חודש כבר תיכננו לטוס לטיול ארוך בארה"ב, שאחריו יעשו ילד. אבל אז היא נכנסה להריון. "מאוד שמחנו, למרות שרצינו שזה יקרה ארבעה חודשים לאחר מכן. הייתי אמורה לטוס לחודש של הופעות בפסטיבל המסכות בוונציה. בבוקר הטיסה עשיתי אולטרה־סאונד, והרופא אמר לי, 'יש לך תאומים זהים, אבל יכול להיות שהם סיאמיים, אז תיגשי מהר לאולטרה־סאונד תלת־מימד'. רצנו לבדיקה פרטית באותו היום, ואז הסתבר שהם לא סיאמיים, אבל שזה הריון נדיר מסוג 'מונו מונו'.

"תאומים זהים נמצאים בדרך כלל בשני שקי הריון שונים, או בתוך שק אחד עם מחיצה. אצלי הן היו בלי מחיצה. כלומר, ממש חבוקות אחת בשנייה, כששני חבלי הטבור שלהן מרחפים בחלל. זה מצב מאוד מסוכן. הרופא אמר לי שאולי כדאי לשקול הפלה. ככה טסתי לחודש של עבודה בחו"ל. הייתי צריכה לרקוד ולשיר שם. סיפרתי לכולם שאני בהריון, שלא ידרשו ממני לעשות פליק־פלאקים.

"הרגשתי לא טוב. וחוץ מזה, זאת ונציה, לכל מקום שטים שם בסירה, ועם כל הבחילות של ההריון זה לא להיט. ועוד לא ידעתי בכלל אם אני ממשיכה אותו או לא. כשחזרתי לארץ, הלכנו לכל מיני מומחים. אמרו לנו שאכן יש סיכון, אבל הוא לא היסטרי, והחלטנו לקחת אותו. באותו שבוע היו לי שני ימי צילום, עשיתי אותם, ומייד נכנסתי לשמירת הריון. הייתי מאושפזת חודש בבית חולים להשגחה.

"בהריון מהסוג הזה מיילדים בניתוח קיסרי חודשיים לפני הזמן. אותי יילדו בשבוע ה־32. הן נולדו קצת פחות מקילו וחצי כל אחת, מאוד קטנות, ומייד שמו עליהן מסיכת חמצן וזונדה. פגייה זה דבר מאוד קשה, לא ידעתי אפילו עד כמה. נולדות לך ילדות והן בטיפול נמרץ מהשנייה הראשונה, ואתה לא יודע אם הכל בסדר ומה יהיה איתן. 

"ראיתי אותן רק יום וחצי אחרי שהן נולדו, כי לא יכולתי לקום, התעלפתי בישיבה ולא הצליחו לקחת אותי לפגייה. הכל היה לא נורמלי כזה, אבל באיזשהו מקום אתה מבין שזה הנורמלי שלך. הילדות היו נורא שבריריות, והיתה להן בעיה של היחנקות באוכל. וכשתינוק נחנק, זה מאוד מלחיץ. גם כשהן ישנו, הייתי מסתכלת עליהן ומוודאת שהן לא נחנקות.

"איך שחזרנו מהפגייה, אוריה עבר תאונה. הוא העמיס כלים של העבודה שלו, השתפדה לו הרגל על משהו והוא נפל ואושפז בעצמו. היתה לי ילדה אחת בבית חולים אחד, בן זוג בבית חולים אחר, ואני בבית עם ילדה שנחנקת כל כמה שעות. גם אחרי שהילדה ואוריה שוחררו מבית החולים היה קשה, אבל המשפחות שלנו עזרו מאוד. בגיל חצי שנה הבעיה של ההיחנקות נפתרה. היום הן בנות שנה וחודשיים, הכל פיקס, והן מתקדמות לגילן. ילדות מגניבות וחמודות".

הן החברות הכי טובות?

"ממש לא. הן רבות המון. נגיד, כשהן זוחלות ורוצות שאקח אותן על הידיים, הן דוחפות אחת את השנייה בדרך אלי. אבל הן יודעות לשחק יחד, וזה מקסים. יש כל מיני קטעים שהן עושות בול אותו הדבר. נגיד, יושבות באותה תנוחה בעגלה".

איך את מבדילה ביניהן?

"אמנם הן תאומות זהות, אבל הן שונות. נגיד, בלילה אני מרגישה מי נמצאת לי על הידיים בלי לראות אותה - לפי האנרגיה שלה, איך שהיא זזה, הקולות שהיא משמיעה. אני מבדילה ביניהן גם בעיניים עצומות".

מלבישה אותן באותם בגדים?

"לא, זה קצת קריפי, למרות שזה מאוד מפתה".

האימהוּת שינתה אותך?

"אני לא חושבת. היא שינתה את אורח החיים שלי. כרגע יש לי חיים אינטנסיביים - אני ישנה מעט, וגם עובדת, וגם מגדלת אותן, וגם מנהלת בית. אני חברה ממש גרועה לחברים שלי, כבר לא זוכרת ימי הולדת. כאילו, עכשיו אין מקום לכלום בחיים - זה רק לשרוד.

"אוריה עובד בהפקות של קולנוע כפרילנס, אז כשהוא מצלם סרט, אני כמעט לא רואה אותו במשך חודש וחצי. אני לגמרי לבד. הוא לוקח פרויקט, טוחן עבודה, ואז יכול להיות בבית כמה חודשים. זה ככה גם הפוך - אם אני אתקבל עכשיו לאיזו סידרה, אז הוא לא ייקח עבודה בתקופה הזו ויהיה עם הבנות בבית. זה מעולה. הוא כל הזמן בונה דברים. הוא בנה עכשיו מקלחת בחצר, ועכשיו אנחנו יכולים להתקלח ליד החיות. 

"קשה לי להסביר כמה עבודה יש עם תאומים. הילדות לא מסונכרנות, אני לא יודעת איך לסנכרן אותן, זה לא מצליח לי. אם אחת ישנה, השנייה איתי על הידיים; ואז זאת נרדמת והשנייה משחקת. אין רגע דל. מצד שני, זה כיף, כי זו שמחה כפול 2, ואהבה כפול 2 וכל הדברים הטובים שיש בילד כפול 2".

קצנלנבוגן והבנות. "מבדילה ביניהן בעיניים עצומות" // צילום: מאיה באומל בירגר

רק כשמעיין וסוּף הגיעו לגיל חצי שנה, שירה חזרה לעבוד. "חזרתי בהדרגה. בהתחלה רק לימדתי בסדנאות משחק. רציתי לחזור לעצמי פיזית, כי אין לי זמן לעשות ספורט, אז חיכיתי שהמשקל שלי יירד, ורק אז חזרתי לעשות אודישנים ולהצטלם. בעצם, רק עכשיו חזרתי לגמרי לעניינים, וזה מאוד כיף".

חשבתם על חתונה?

"אני לא דתייה ואפילו לא מנשקת מזוזות, אז חתונה עם רב לא קשורה אלי. אף אחד במשפחות שלנו לא אמר לנו כלום. להפך, אמא שלי אמרה, 'יופי, למה צריך להתחתן? זה כזה בזבוז של כסף'.

"בזמנו, כשחשבנו על הנסיעה הפנטזיונרית לארה"ב, תיכננו להתחתן בלאס וגאס, אבל זה לא קרה. אז אמרנו שנתחתן בלי רב כשהבנות יגדלו, כי זה יכול להיות להן כיף, להיות בחתונה של אמא ואבא. חוץ מזה, מבחינתי, העובדה שיש לנו ילדות עם אחריות משותפת זה הכי נשואים שיש. זה מרגיש לי אמיתי".

•  •  •

היא נולדה וגדלה בהוד השרון. אביה ישראל היה בעל חברה להנדסה, אמה דורינה יצאה לפנסיה אחרי שעבדה הרבה שנים בתל השומר. יש לה שתי אחיות גדולות, דנה וקארין. כנערה למדה במגמת התיאטרון של התיכון, דיגמנה, שיחקה בפרסומות ובכלל חשבה להיות רופאה. בצבא שירתה כמראיינת פסיכוטכנית, ולאחר שחרורה למדה משחק בסטודיו של ניסן נתיב.

"שם המשפחה שלי עכשיו יותר ארוך מאי פעם: קדם־קצנלנבוגן", היא מחייכת וחושפת שוב שיניים צחורות. "קצנלנבוגן זה השם הארוך המחריד שלי. יש עיירה גרמנית בשם קצנלנבוגן, והמשפחה שלי במקור משם. אצל הדוסים אני זוכה להערצה, כי זה שם עם ייחוס רבני רציני. אני בעד החלפת שמות, אבל לא הצלחתי לחשוב על שום שם משפחה אחר שיתאים לי. הכל נראה לי fake, מוזר כזה, לא אני. תמיד אשאר שירה שלא יודעים איך להגיד את שם המשפחה שלה, ואף פעם לא כותבים אותו נכון".

לפני כמה שנים עזבה שירה את תל אביב ועברה להתגורר במושב חגור שליד כפר סבא. "בתל אביב היו חסרות לי אדמה וצמחייה. מתאים לי המושב. אתה מוריד הילוך בלי לשים לב אפילו. הכל יותר רגוע ושקט, פחות אנשים סביבך. בתל אביב אתה מרגיש צורך להישאר מעודכן, לקנות בגדים, לשתות בירה עם חברים, ללכת לחוג עם הילדים. במושב אין לי כלום בסביבה. מקסימום, ללכת למכולת ולקנות קרטיב.

"יש לנו גינה גדולה עם תרנגולות וחתולים, וכל יום אנחנו הולכות לראות את הטלאים בדיר. באופי שלי אני לגמרי טיפוס של טבע. גם אוריה בכלל לא טיפוס של עיר - רק תן לו לעבוד בגינה ועם החיות, והוא מבסוט. יש לנו עצי פרי בחצר, והוא יכול פתאום להיכנס הביתה עם סלסילה ענקית של ענבים מהגינה. 

"בתקופה התל־אביבית שלי היו לי יותר חברים. כשגרים במושב, והיום נגמר - אף אחד לא בא אלי הביתה. אני הולכת לטייל עם העגלה ולא פוגשת נפש חיה. משחקת עם הבנות לבד בגן השעשועים. כדי לפגוש קצת ילדים ואימהות, אנחנו נוסעים לגינה ציבורית בהוד השרון או לספרייה".

היא מנהלת יחסי אהבה־שנאה עם הקריירה שלה. אוהבת את העבודה, שונאת את החשיפה, מתלהבת מתפקידים ונרתעת ממעריצים. "התגלגלתי לזה כי אני אוהבת להתעסק במשחק ולהיות מישהו אחר. בתור ילדה עשיתי הרבה פרסומות. בתיכון הייתי קצת מוּכרת, וזה לא היה פשוט. אני מקווה שהבנות לא ילכו בעקבותיי לתחום הזה. ביומיום אני די מרובעת, ולכן אני אוהבת לשחק נשים מופרעות, כאלו שבחיים לא אתנהג כמותן. בחיים שלי לא נתתי סטירה למישהו, אבל בהצגה נתתי ערב־ערב סטירה ליפתח קליין. לפחות 300 סטירות הוא קיבל ממני".

בעשור האחרון הספיקה לתפקד כמנחה בערוץ הילדים והגישה את "ששטוס". היא הנחתה בערוץ 24, הופיעה בהצגות בקאמרי כמו "הכתובה" ו"מלון פלאזה", שיחקה תפקידים קטנים בסדרות ילדים רבות ("השמינייה", "הפיג'מות", "שכונה", "אליפים", "משפחה שולטת") והשתתפה בדרמות כמו "דני הוליווד", "סרוגים", "אולי הפעם" ו"תא גורדין" וגם בארבעה פרקים של "רמזור".

בין לבין היא מדגמנת גם לפרסומות למגזר החרדי. קוקה קולה, למשל. "אלה תמיד קמפיינים לעיני נשים בלבד. בשבילי זה כמו 'נשיונל ג'יאוגרפיק' - להיכנס למשהו ששונה לגמרי מחיי, וזה מעניין. ההפקות מרגישות תמיד כמו שנות החמישים - דמות האישה מבשלת או מגדלת את הילדים, וזהו. זה מוזר, אבל לא צריך תמיד לנסות לשנות את הצד האחר. יש לי הרבה מה לקחת מהדת, וגם לנשים דתיות יש מה לקחת מהחילונים. כל מגזר צריך לשאול את עצמו איך הוא חי עם אנשים אחרים, שלא בהכרח דומים לו, מבלי להעלים אותם. הלוואי שכולם ינסו לכבד כמה שיותר".

•  •  •

אחרי תפקיד משנה ב"דני הוליווד" לקחה קצנלנבוגן הפסקה והלכה ללמוד אמנות באוניברסיטה. "בתקופה ההיא הרגשתי שאני יכולה להתחיל ללמד משחק. פניתי להרבה מקומות, ודי תפסו עלי תחת. ואז, באיזשהו מקום, אמר לי מישהו, 'בואי תְלמדי אצלי שנה ללא שכר, תראי את זה כסטאז', ואחר כך נראה'. 

"הסתכלתי מי רשימת המורים שלו, רובם לא עבדו כמוני ולא למדו כמוני, וזה ממש עיצבן אותי. איזה חתיכת חוצפן. ניתקתי את הטלפון ואמרתי, כוס אוחתק, אני פותחת מקום משלי. מה זו השטות הזאת של לעבוד בחינם? תן לי תקופת ניסיון, אבל שנה שלמה בלי משכורת? הוא לא מתבייש?"

לפני חמש שנים פתחה סדנת משחק למבוגרים, שבה היא מדריכה קבוצות חובבנים. כל סדנה נמשכת חצי שנה, עם שיעור שבועי של שלוש שעות. "פיתחתי מיומנויות שמחברות בין משחק לחיים. משחק הוא כמו מראה, הוא משקף את הבעיות שיש לך. וכדי להתמודד עם המקומות שבהם אתה נתקע במשחק, אתה צריך להתמודד עם הבעיות שלך. היה לי תלמיד בן 60 שעשה מונולוג על אמא. אחר כך הוא סיפר לי שמאז הקשר עם אמא שלו השתנה לטובה, כי פתאום הוא ראה דברים אחרת. אני מרגישה שאני נוגעת בחיים של אנשים, והם מוכנים לסמוך עלי".

עם אפרת בוימולד ורון שחר ב"פרודים". "אני מרובעת, ולכן אני אוהבת לשחק נשים מופרעות" // צילום: טל גבעוני

הפרויקט האחרון שלה הוא הסידרה "פרודים", שתעלה במוצ"ש ברשת. הקומדיה, שיצר דניאל לפין, עוקבת אחרי ארבעה גברים שנפרדו מנשותיהם ונפלטים בחזרה לעולם הפנויים. שירה מגלמת בה את המאהבת של רון שחר. "באתי לצילומים קצת חסרת ביטחון, כי זה היה הדבר הראשון שאני עושה מאז הלידה, והרגיש לי פתאום מוזר, לא קשור. כאילו הנחיתו אותי על כוכב אחר. אבל כולם בסט היו מאוד מתוקים, והיה לי כיף".

שאלו אותך לאן נעלמת?

"תמיד שואלים אותי, גם כשאני עושה דברים. אף פעם לא הייתי כוכבת מטורפת, אלא אחת שכל פעם נחשפת בסקטור אחר. כל שנה מציעים לי להשתתף בריאליטי, אבל כנראה לעולם לא אעשה את זה".

ריאליטי יכול להיות מקפצה מצוינת לתפקידים.

"המון פעמים אני עושה אודישנים ואומרים לי, 'תשמעי, עשית אודישן מצוין, אבל ההיא כרגע יותר מפורסמת, אז ניקח אותה'. אני מקבלת את זה, זה נשמע הגיוני. הם מחפשים רייטינג. הפריים־טיים היום הוא ריאליטי, וזה מתסכל. פעם הפסדתי תפקיד לכוכבת ריאליטי ואמרתי: מה?? מה הקשר בינינו? איך בכלל הזמינו את שתינו לאותו אודישן? מצד שני, ראיתי מה יצא בסוף, והיא היתה בסדר גמור. ואז תפסתי את עצמי ואמרתי: אוקיי, אולי הייתי קצת יהירה.

"משחק זה דבר מאוד גמיש. זה כמו לקחת שף ולתת לו להכין סנדוויץ'. אז נכון ששף אולי יעשה סנדוויץ' טוב יותר, אבל גם סתם בן אדם יכול להכין סנדוויץ' ממש טעים, בלי שהוא למד יותר מדי. במשחק אנחנו נדרשים בדרך כלל להכין סנדוויצ'ים, לא מנות גורמה. לימודי המשחק מעניקים לנו ביטחון שאנחנו מסוגלים להכין משהו היסטרי, אבל בסופו של דבר אתה מקבל את הטקסט בבוקר, מצלם 30 סצנות ביום, טק טק טק, והולך הביתה. את הדברים הכי טובים שעשיתי ראו מעט מאוד אנשים.

"לפני ההריון הגעתי למקום בחיים שבו הרגשתי שאני יכולה סוף סוף לביים, שיש לי מה להגיד, שאני יכולה לכתוב. זה בא לי בקלות. אבל אז עשיתי סטופ. אני רוצה לביים הצגות, למשל. אני מרגישה בשלה. ייקח קצת זמן, אבל בעתיד אני בטוחה שאעשה את זה. ואז כבר לא אוכל לקטר על כלום".

מה החלום המקצועי שלך?

"בא לי לחזור לתיאטרון, אבל זה לא פשוט עם ילדים. במקצוע הזה, כשמסמנים חלום ומגשימים אותו, מגלים לפעמים שזה סיוט. מצד שני, לפעמים דווקא משהו שחשבת שיהיה מעאפן מתברר כחוויה היסטרית. למשל, השתתפתי בסרט סטודנטים שזכה במקום ראשון בפסטיבל טרייבקה, ומפה לשם הייתי בניו יורק, וסוזן סרנדון העניקה לי פרס ואמרה לי: 'Shira, you're great in the scene'. מרוב התרגשות לא הצלחתי לדבר. יש מלא דברים שעוד לא עשיתי. למשל, לא הייתי כוכבת ראשית של משהו".

ב"דני הוליווד" שיחקת בתפקיד מקביל לזה של שני כהן, ותראי מה קרה לה מאז.

"בניגוד אלי, שני היא בן אדם אמביציוזי בטירוף. היא אנרג'ייזר כזה ומאוד מוכשרת. לעשות תפקיד ראשי בהבימה ערב־ערב, כשיש לך ילדה בבית, זה משהו שאני לא מסוגלת לעשות כרגע. הכל שאלה של מינון. יש שחקנים שיעשו הכל בטירוף. גם אני הייתי כזאת פעם, הרגשתי שאני חייבת להתקבל לדברים בכל מחיר. היום אני כבר לא רצה לכל דבר. אם אלך למשהו, אז זה כי יש שם אנשים נחמדים שבא לי לעבוד איתם. פעם התקבלתי להצגה, תפקיד שנחשב מאוד מעניין, אבל אחרי יומיים קלטתי שהבמאי פסיכופת. אז אמרתי, ביי, אני לא עושה את זה. אין לי כוח שיצעקו עלי וישגעו אותי. די, מספיק.

"אני לא מאוד רוצה להיות כוכבת גדולה ולא חולמת על הוליווד. לכן גם הלכתי ללמוד המון. אני מהשחקנים המלומדים - גם תואר, גם קורסים, הייתי צריכה להרגיש שאני יודעת משהו. באופי שלי אני לא מסמר הערב בכל מקום שאליו אני נכנסת. יש לי נטייה לפנות את הדרך. בעבר הרגשתי הרבה פעמים לא לגמרי ראויה. אבל היום אני יותר בטוחה בעצמי שאני יכולה לעשות תפקיד ראשי. 

"חוץ מזה, זה לא שעשיתי עשרים אודישנים לתפקידים ראשיים. ההיצע מוגבל, כשאישה עוברת את גיל 30 יש פחות תפקידים, וזה רק הולך להחמיר בשבילי, כי בעוד עשר שנים אקבל רק תפקידים של 'האמא'. אני רואה איך השורות מידלדלות. אם פעם הייתי הולכת לאודישנים והיו המון בנות בגילי, עכשיו אני נבחנת כל הזמן מול אותו מעגל מצומצם. זה כל הזמן אני והן. זה די מבאס. ברגע שיהיו בארץ יותר נשים כותבות, יהיו יותר תפקידים לנשים. אבל בנות עסוקות בדברים אחרים, כמו לגדל תאומות".

בחו"ל יש הרבה יוצרות והרבה תפקידים מרתקים לנשים, למה בארץ זה אחרת?

"קודם כל, בגלל הילדים. באירופה זה ממש לא טריוויאלי שלכל אישה יהיה ילד. בישראל אם לאישה אין ילד, היא נחשבת פגומה. לכן כולן הולכות לאימהות, גם אם זה לא מתאים להן. שנית, אנחנו חברה שוביניסטית. לא משנה כמה נתאמץ, מדינה שהצבא בה כל כך חזק והדת כל כך חזקה תמיד תהיה חצי צעד מאחורי חלק מהעולם. בסופו של דבר, העובדה היא שגם אני בוחרת להיות בבית עם הבנות. היה טוב אם המוסכמה היתה שכל זוג יראה מה טוב לו. לפעמים יותר נכון שדווקא הגבר עם הילדים בבית. כשיש לי צילומים למשהו, אוריה צריך להחליף אותי, והוא עושה את זה מעולה. מסתובב במושב עם כל השני מטר שלו והעגלה ומאכיל אותן בבקבוק".

•  •  •

היא שקטה ומנומסת. מצחקקת ומחייכת, ובעיקר יפה. הפרצוף שלה היה יכול לקשט כל פרמיירה, אך היא מקפידה להתרחק מכל מה שנקרא "עולם הזוהר".

"אני שונאת ללכת לאירועים מתוקשרים. צריך להתלבש נכון, לנהל אינספור שיחות של 'היי, מה העניינים, מה קורה', מצלמים ומצלמים והולכים הביתה. וצריך לחייך כל הזמן, ו'היא רזה' ו'היא שמנה' ו'היא לובשת עקבים'. זה כמו החתונה הכי גרועה בעולם.

"לקרוא לזה 'עולם הזוהר' זה פתטי. אין פה כלום. אתה בא לאירוע ויש שם את ליהיא גרינר שותה שמפניה. זה האירוע הזוהר? נו באמת. זה לא הקומפורט־זון שלי, זה לא מדבר אלי בכלל. יש אנשים שפורחים בסיטואציות כאלו, אבל אני בעיקר נלחצת ובא לי לחזור הביתה. אני מרגישה כאילו משהו בי מת באירועים האלה. חלק מההתבגרות זה להבין מה טוב לך ומה רע לך. הבנתי שזה לא טוב לי. ברור שככל שיש סביבךָ יותר הייפ אז תקבל יותר תפקידים, ככה זה עובד. אבל גם אם אקבל פחות תפקידים - זה בסדר. אני אסתדר".

איך את מסתדרת עם ההערצה?

"בארץ היחס למפורסמים לא נעים. לישראלים קשה להכיל את זה שהם מתלהבים ממישהו, אז הרבה פעמים הם מקטינים אותו. בדרך כלל כשמזהים אותי, זה 'היי, הנה זאתי מהזה. בואי, בואי רגע. בואי לפה! נו, תצטלמי!'. אני עם ילדה על הידיים, והם: 'מאיפה את? איפה שיחקת? נו, תעני, באיזה סדרות שיחקת?' יש בזה משהו אלים ולא נעים, וזה קורה לפעמים בזמן לא מתאים ובמקום לא מתאים. 

"ברור לי שזה חלק מהמקצוע, אבל לפעמים לא בא לי שיזהו אותי. למשל, הייתי בבית החולים אחרי ניתוח קיסרי, עם רגליים נפוחות ודם ועם שתי ילדות בטיפול נמרץ, ובכל פעם שנכנסתי לפגייה, השומר ביקש להצטלם איתי. כל יום אמרתי לו, 'תקשיב, אני אחרי ניתוח ולובשת פיג'מה, מה זה לא בא לי להצטלם'. והוא, 'נו מה, אולי היום תצטלמי איתי?'. זאת הרגשה נוראה. בסוף הצטלמתי איתו כדי שיירד ממני.

"הייתי חודש וחצי בבית חולים ועוד חודשיים עם הבנות במצב לא ברור, הסתובבתי עם תחושות של חוסר ודאות, פחדים וחרדות, ואנשים היו מצביעים עלי ואומרים, 'הי, הנה זאתי מ'רמזור''. זה מרגיש נורא חשוף. מאוד לא מנומסים פה".

nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו