בית הספר רימון יחגוג ב־27 באוקטובר יום הולדת 30. ראשית, גילוי נאות: יהודה עדר, המייסד, המנהל הראשון והיום נשיא רימון, הוא חבר טוב שלי, עוד מהימים שהיה גיטריסט בלהקת תמוז לפני ארבעים שנה, ואני מאוד אוהב ומעריך את עבודתו כמוסיקאי וכמפיק (בין השאר, עם דני סנדרסון וגידי גוב בלהקת דודה, עם דויד ברוזה, מאיר אריאל, חוה אלברשטיין, שלמה ארצי, רונית שחר, אתי אנקרי ואבטיפוס).
בזכות יהודה הכרתי מקרוב את רימון, שממנו יצאנו ב־1987 ל"מסע הבחירות של מאיר אריאל", וכמו כולם נחשפתי לכמות היוצאת מהכלל של כישרונות שיצאו מבית הספר הזה (וגם לכל מיני מוסיקאים שלא כל כך אהבתי).
אבל לא הייתי שומר על קשר הדוק עם רימון אם לא הייתי מאמין בחשיבותו של המוסד. אני תומך נלהב ברימון לאורך כל שנות קיומו, ומנסה לעשות כל שבכוחי כדי לסייע לו להמשיך להתקיים (רק רוחנית, כסף לא היה מעורב בתמיכה הזו). משיפוט בתחרויות (ובראשן "רוק רימון"), דרך הנחיית תוכניות של גל"צ שם (מופעים מיוחדים שהתקיימו בבית הספר, שידור שלוש עונות של "שיעור מוסיקה" עם המורים והתלמידים) ועד פעילות משותפת ללימוד מוסיקה עם קרן מיראז' בנגב, פעילות חברתית של בית הספר ברמת השרון ועוד.
אני באמת מאמין, כבר מתחילת הדרך, שרימון הוא מוסד רב־חשיבות במוסיקה ובתרבות בישראל, ואני שמח שיש לי הזדמנות להיות חלק קטן ממנו.
• • •
אני שואל את עדר על תחילת הדרך ולמה הוא, שהיה אז רק בן 29, יזם בכלל מהלך כזה.
עדר: "זה היה סוג של הגשמה, למרות שהיום כבר לא משתמשים בביטוי הזה. לא הספיק לי לעשות רק לעצמי. כבר ניגנתי בתמוז ובדודה, ולמדתי מוסיקה בברקלי (המכללה בבוסטון שנחשבת למובילה בעולם בתחום הג'אז והמוסיקה הקלה; י"ק) והפקתי תקליטים למאיר אריאל, לחוה אלברשטיין ולדויד ברוזה. אבל זה לא הספיק לי. חיפשתי משהו שהוא מעבר לזה.
"רציתי להקים קהילה. אולי זה הצד הקיבוצניקי שלי (עדר נולד וגדל בכפר הנשיא, י"ק). אני זוכר שאחרי ארבע שנים שבהן ניהלתי את רימון, מיכל ניב ז"ל שאלה אותי בראיון לשם מה אני צריך את הבלאגן הזה. למה אני לא יכול להסתפק בלהיות מוסיקאי מצליח. עניתי לה שזה גדול ממני. זה סוג של קרמה - ליזום ולאסוף את האנשים ולהקים את זה".
יחד עם עדר נרתמו להגשמת החזון שלושה מוסיקאים: אילן מוכיח, גיל דור וגורי אגמון, וגם עמיקם קימלמן, שהצטרף כעבור שנה וניהל את בית הספר עד 2014, אז החליף אותו משה סיני. יחד איתם היו במייסדים הארי ליפשיץ ואורלי סלע, שעסקו בצדדים הניהוליים והמנהלתיים.
עדר: "במשך יותר משנתיים ישבנו בקפה דיצה בתל אביב ובנינו את 'אסכולת הרימון', שילוב של שיטת לימוד קלאסית, כולל תיאוריה, עם גישת לימוד חדשה ומודרנית. לא היה בארץ שום דבר דומה לזה. היו שתי אקדמיות למוסיקה, אבל הן עסקו במוסיקה קלאסית. היום הן כבר חורגות ומתקרבות גם לתחומים של רימון, אבל אז לא היה בארץ שום מוסד שדומה לברקלי. אמרתי לעצמי, יש פה מורים, ויש תלמידים, ויש יצירה נפלאה שרוצה לפרוץ ואין לה מקום. אז בגדול רימון זה בית ספר ליצירה".
איך הצלחתם לרתום גופים בעלי אמצעים לסייע לכם במימון בתקופה החלוצית ההיא?
"אחרי יותר משנתיים של חיפושי מקום, מישהו סיפר לנו שברמת השרון יש ראש עיר, משה ורבין, שמאוד מעוניין בפרויקט מהסוג שלנו. באנו אליו לפגישה, ואחרי חמש דקות הוא לקח אותנו לשדה ריק במזרח מורשה ואמר: 'זה שלכם!'. בהתחלה נרשמו שישים תלמידים. לא כולם שילמו, אבל נרשמו. ככה יצאנו לדרך ב־27 באוקטובר 1985".
בין בוגרי המחזור הראשון ברימון היו אתי אנקרי, אבי אגבבה, יובל שפריר ושמוליק נויפלד. להקות שלמות נולדו במחזור הזה: ערן צור, אלונה דניאל, יובל מסנר, אורי בלק, אורי מילס ומיכה מיכאלי הקימו את טאטו; תמיר קליסקי, גל הדני וגיל אלון יצאו משם לפגישה עם זאב נחמה ולאתניקס.
המחזור הראשון סימן את הכיוון, ובין 5,000 התלמידים שלמדו ברימון לאורך השנים היו רבים שפעלו במוסיקה הישראלית - ביצירה, בנגינה ובתחומי ההפקה השונים. חלקם בתחומי הג'אז, רובם במוסיקה הקלה. המון שמות שכל מאזין מכיר היטב. הנה רשימה מאוד חלקית: אביב גפן, אחינועם ניני, איה כורם, איתי פרל, אוהד חיטמן, אריאל הורוביץ, אריק ברמן, אפרת גוש, בן ארצי, דין דין אביב, דנה ברגר, מיקה קרני, מירה עווד, מירי מסיקה, סגיב כהן, עילי בוטנר, עינת שרוף, קארין אופיר, קרולינה, קרן פלס, רונית שחר, תלמה אליגון, אבישי כהן (החצוצרן), אביגיל רוז, דניאל סלומון, קותימן ועוד ועוד.
מירי מסיקה ודנה ברגר. בוגרות רימון // צילומים: קוקו ואילן בשור
עם מורי בית הספר נמנו בעבר עלי מוהר ואהוד מנור ז"ל, ולצידם קבוצה של מורים שכולם ממשיכים להיות פעילים כיוצרים וכמוסיקאים. בהם נזכיר את משה לוי, יוני רכטר, שם טוב לוי, אבנר קנר, דן תורן, ניר נקב, שמרית אור, צרויה להב, מורדי פרבר ועוד. אפילו המייסדים ממשיכים במלוא התנופה: אילן מוכיח פורח בשנים האחרונות כמעבד תזמורתי (מיהודית רביץ ועד תיסלם). עמיקם קימלמן מנגן ומפיק ויצר פסטיבל ג'אז חדש ביפו. גיל דור זוכה להצלחה בינלאומית עם שותפתו (ותלמידתו ברימון) אחינועם ניני.
יהודה עדר לא מפסיק להילחם על מקומו של בית הספר (גם אחרי שלושים שנה זה לא פשוט), ובמקביל ממשיך כמפיק וכמוסיקאי (אלבום שני בקרוב). גורי אגמון, שהיה מנהל אקדמי וכיום מורה בכיר, קיבל את פרס ראש הממשלה לקומפוזיטורים לשנת 2015.
גם בית הספר לא שוקט על שמריו. תמיר קליסקי עומד ללמד בשנה הקרובה קורס מיוחד למוסיקה מזרחית. שיתוף הפעולה עם ברקלי הולך ומעמיק, ולפני כשנתיים הושק קורס "ג'אז אינסטיטיוט". כל אלה לצד הלימוד המוּכר של הלחנה, ביצוע, עיבוד, הפקה, הוראה, מוסיקה אלקטרונית וכל השאר. האם כל אלה באמת משפיעים על גורלם של התלמידים?
• • •
מעשרות שיחות עם מורי ובוגרי רימון לאורך השנים, המסקנות ברורות: אי אפשר ללמד כישרון. אי אפשר ללמד יצירתיות. אפשר לתת כלים שיסייעו לתלמידים לממש את הכישרון שלהם, לתת שפה שבה יבטאו את היצירתיות שלהם. השיעורים והסדנאות בבית הספר הם רק חלק מהעניין. הקהילה המוסיקלית חשובה לא פחות מהתרגול ומהשינון. המפגש החברתי, הדשא של בית הספר, התחרות והחיבור עם המוסיקאים הצעירים שמסביבך, המורים שאתה מכיר גם מחוץ לכיתה. כל אלה מלמדים לא רק איך ליצור מוסיקה - אלא גם איך להתמודד בעולם האמיתי. איך להשתמש במה שקיבלת בלימודים בהמשך הקריירה.
אני הכי אוהב את מה שאמר (המורה) יוני רכטר כששאלתי אותו בסדנה ברימון למה הוא, בגילו ובמעמדו, ממשיך ללמוד נגינה בפסנתר. "הרגשתי שאני יכול לשפר את הנגינה שלי, במיוחד בתחום הקלאסי", הוא ענה, "תמיד אפשר להמשיך ללמוד. לאו דווקא עם מורה. תפקידו של המורה הוא ללמד אותך ללמוד לבד - ולנסות להשתפר בעצמך".
yoavk@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו