הרגע שבו הגדוד נגמר

מסלון דירתו של הקמב"ץ לשעבר במגדל תל־אביבי מפואר, מביטים שישה שריונרים כסופי שיער אל אופק הזיכרון. עוד לגימה מכוס הקפה, והנה הם באוקטובר 1973, חוזרים לימי התופת המדממים, לאחווה הגברית שחושלה בתוככי הטנקים, לנחישות שהחזיקה אותם ברגעי השבירה ולנופי רמת הגולן הקסומים, שהתערבבו אצלם בעשן ובשכול. 

אלה לוחמי גדוד 71 של השריון, שנטלו חלק בקרבות הבלימה ההרואיים במלחמת יום כיפור. טנקיסטים ותיקים שגוננו על חזית הצפון, איבדו חברים לנשק וצרבו בגופם ובנפשם את מוראות המלחמה. היום יש בפיהם רק בקשה אחת: לעשות עימם צדק היסטורי ולהעניק הכרה מאוחרת בתרומת הגדוד בימים הגורליים שבהם ניצבה ישראל על סף "חורבן בית שלישי".

"זוכרים איך היה?" הם שואלים איש את רעהו. כאילו לא חלפו להן 42 שנה, לא נרקחו חיים ונרקמו קריירות, וכאילו לכמה מהנוכחים אין כבר נכדים. "ברור שזוכרים", חוזרת אותה תשובה בליווי חיוך מר, "איך אפשר לשכוח".

אנשי הגדוד ברמת הגולן. מימין: אלפיה, גורן, ברץ, נאור, ברמן, פישמן  //  צילום: אנצ'ו גוש - ג'יני

שישה הגיעו למפגש רווי הזיכרונות: בני ברץ (63), עו"ד מומחה למשפט מסחרי מתל אביב, קצין המבצעים של הגדוד; עמיר נאור (64), איש קבע לשעבר וכיום פנסיונר מסביון, מפקד טנק; שי קנטור (61), איש נדל"ן מכרמי יוסף, נהג טנק הסמג"ד; פרופ' עמי פישמן (61), תושב כפר סבא, מנהל אגף נשים ויולדות בביה"ח "מאיר", מפקד טנק; נסים אלפיה (62), איש תקשורת ומערכות מידע מקיסריה, קצין הקשר הגדודי; ויוסי ברמן (63), מנהל בחברת ציוד משרדי ממודיעין, נהג טנק המג"ד. 

"היינו צעירים ולא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים", פותח שי בשקט, "איש לא הזכיר אז את המילה מלחמה. דיברו על מתיחות של יממה או שתיים. כמה תמימים היינו". 

 

מאופוריה לתופת

גדוד 71 הוקם בחיפזון רב, יום וחצי בלבד לפני פרוץ המלחמה, ויועד להסתפח בחירום לחטיבה 7 של השריון. הגדוד הורכב ממדריכים, מקצינים ומחיילים של בית ספר לשריון, מצוערי חיל השריון בבה"ד 1 וממדריכים מבסיס האימונים צאלים. עשרות טנקיסטים בשירות סדיר, רובם לא מכירים זה את זה, הובהלו, לעיתים ללא ציוד ותחמושת ראויים, לצפון הרמה, שם יצאו להגן על הר החרמונית ועל עמק הבכא - בשניים מהקרבות הגורליים והאכזריים שידע צה"ל מימיו.

הגדוד נמחק בתוך ארבעה ימי קרבות: מ־31 טנקים נותרו שישה. המג"ד, סא"ל משולם רטס ז"ל, וסגנו, רס"ן גדעון ויילר ז"ל (שאחיו, אדם ז"ל, נהרג במלחמת ההתשה), נהרגו בהפרש של שבע שעות זה מזה. עשרות מאנשי הגדוד נפצעו. עשרה חללים הוכרו רשמית כשייכים לגדוד, אבל באנדרלמוסיה הגדולה נרשמו הרוגים רבים בטעות במסגרות אחרות. המעטים ששרדו פוזרו בין יחידות חלופיות והמשיכו להילחם עימן עד קץ המלחמה.

"גדוד 71 היה קצר בימים אבל עתיר בגבורה", אומר בני, "הוא התפרק ביום שלישי, 9 באוקטובר, ב־10 בבוקר, רק חמישה ימים וחצי אחרי שנולד. בחייו הקצרים הוא עמד כשווה בין שווים עם שאר הכוחות שעצרו את הסורים מכוונתם לשטוף את ישראל". 

כמו על צה"ל כולו, המלחמה נחתה על לוחמי הגדוד בהפתעה בשבת, 6 באוקטובר, בשתיים בצהריים. באופן סמלי, הכינו להם המטוסים הסוריים קבלת פנים "חמה" דווקא בעיצומן של ההכנות למסדר הבכורה של הגדוד, על מגרש רחב סמוך לצומת וואסט.

עמיר: "בחמישה לשתיים התחלנו להיערך למסדר, ופתאום יעף של מיגים וסוחוי יורד עלינו, וכל השטח מתמלא באבק ובעשן. רצנו כולנו לתוך הטנקים. הייתי אז בחור בן 21, ומלחמות ראיתי רק בסרטים. פתאום נופלות עלינו פצצות כמו במלחמת העולם השנייה. זאת התמונה הראשונה שנצרבה בי". 

עם סיום התקיפה, שלמרבה המזל לא הסבה נזקים משמעותיים בנפש או בציוד, נע הגדוד הטרי מזרחה, לכיוון הגבול עם סוריה. בשלב זה חזו השריונרים במטוס ישראלי שמופל ומתרסק בכדור אש לקרקע.

עמיר: "זה קרה מול עינינו ממש. הייתי בטוח שזה מטוס סורי, ואפילו שמחתי שהורידו אותו. אבל כשהתקרבנו ראינו סמל מגן דוד על הכנף. היה הלם גדול. פתאום אנחנו כבר לא המנצחים האוטומטיים ממלחמת ששת הימים". לא חלפה שעה, וכבר נקלע הגדוד לקרב הראשון. 

בני: "נתקלנו בשיירות ענקיות של משאיות, נגמ"שים, טנקים ותותחים נגררים סוריים שנעו לכיוון ישראל. בשלב הזה הסורים האמינו שיוכלו לחצות את הגבול חופשי, ולא העלו על דעתם שתהיה התנגדות אמיתית מצידנו". 

נסים: "עשינו עליהם מטווח עד שהחשיך. ירינו ופגענו. ירינו והשמדנו. אני לא יכול לספור כמה".

עמיר: "בשלב הזה עוד הייתי באופוריה. רק לשים כוונת - ולצלוף. שם גם קרה לי נס: אחרי שהשמדתי טנק טי־62 שיפרתי עמדה, ופתאום אני מרגיש שפשוף בכתף ממשהו שפגע בי. בשבריר שנייה קלטתי שזה תיל של טיל סאגר. מתברר שהטיל המונחה פיספס לי את הראש בכמה סנטימטרים. רואה את הקרחת שיש לי? אני תמיד אומר שזה מהשובל של הטיל".

עומדים מימין: ברץ, קנטור וברמן. יושבים: פישמן, נאור ואלפיה  //  צילום: משה שי

כדרכן של מלחמות, מה שהתחיל באופוריה הפך עד מהרה לתופת. מדקה לדקה גברה עוצמת הלחימה, והטנקיסטים נסחפו למערבולת של דם ואש בקרבות פנים אל פנים בטווח אפס מול נחילי שריון סוריים, שלא הפסיקו להסתער לרגע.

שי: "יחס הכלים שלנו מולם בתחילת הקרבות היה מזעזע. על כל טנק צה"לי היו עשרה שלהם. ככל שחלפו השעות התרחב הפער כמו צונאמי. הסורים שפכו פנימה כמויות מטורפות של שריון וקומנדו".

עמי: "את המלחמה התחלנו גם ככה בלי שינה. כי עברנו לילה לבן של חימוש וזיווד הטנקים, ולא עצמנו עוד קודם עין. גם מזון לא היה לנו בשפע". 

עמיר: "רק מזון? אני זוכר טנק שלנו שעומד ומדווח בקשר: 'אין לי ירי'. התברר שבזמן הזיווד שכחו להכניס לתותח שלו את הנוקר. אתה קולט? הוא עומד מול טנק סורי - ולא יכול לשחרר פגז. מסביב הסאגרים עשו בנו שמות, והארטילריה הסורית הרעישה בלי סוף".

אתם מתארים רמת לחימה גבוהה של הסורים.

נסים: "ללא ספק. הם לא היו פראיירים. הם גם היו מעודכנים מודיעינית, כנראה האזינו לקשר הצה"לי". 

שי: "כמות הטנקים שהם השמידו לנו מוכיחה שהם בהחלט ידעו להילחם. אל תשכח שחטיבה 188 נשחקה על ידם לגמרי באותן שעות ממש".

 

שעות מול אש אויב

ערפל הקרב, בצירוף אפילת הלילה וריבוי הכלים הלוחמים, יצרו אינספור מצבים הזויים, שלא נעדרה מהם גם נימה מצמררת של אירוניה. 

עמיר: "בשלב מסוים בקרב אני קולט טנק לידי יורה אחורה, נגד הכיוון. התפלאתי: מי המפקד הפסיכי שמתבלבל ויורה הפוך? אני מדליק פנס קטן, ולזוועתי מבחין בטנק סורי חמישה מטרים מאיתנו, עומד במקביל אלינו ויורה על כוחותינו. 

"נתתי מייד פקודה לתותחן לצודד את התותח ימינה, אבל חוק מרפי - הצידוד החשמלי לא עבד. אני אומר לו 'תפעיל ידני', והוא מתחיל לסובב בקושי, המנגנון נתקע. בשלב הזה ירדתי אליו פנימה ואמרתי בשקט: 'תקשיב, מימין לנו עומד טנק סורי. הדלקתי עליו עכשיו פנס, כך שהוא בטח קלט שאנחנו פה. אם לא תצודד אליו תותח מהר, כולנו נמות כאן ועכשיו. עליתי בחזרה לצריח, ומזווית העין אני באמת מבחין שהסורי מתחיל לצודד אלינו. אני אומר לתותחן 'תירה כבר!' והוא עונה לי 'אבל אין לי לאן'. התברר שדרך הכוונת המגדילה שלו הוא ראה רק גוש שחור. עד כדי כך היינו קרובים.

"אחרי כמה שניות, שזחלו כמו נצח, התותחן הצליח לשחרר פגז, והטנק הסורי התלקח לידנו במדורה עצומה. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הוא היה קולט אותנו ראשון".

לוחמים מגדוד 71, לאחר נפילתו של המג"ד רטס ובטרם פוזרו בגדודים אחרים. שלישי מימין: יוסי ברמן  //  צילום: סרן אריה וולק

שי: "כל השטח היה צפוף מרוב טנקים, וגם אם רצית - לא היה לאן לשפר עמדות. זה הקל על הסורים לטווח אותנו אחרי כל יציאה של פגז שלנו. הלחץ היה נורא. השמדנו המון כלים שלהם - אבל גם הם השמידו לנו".

במשך שעות עמדו הטנקיסטים מול האש והשחיקות, מתמודדים עם רגעי משבר מורליים ופיזיים. המהלומה הקשה ביותר נחתה בלילה שבין שני לשלישי, 9-8 באוקטובר. שני טנקים של הגדוד נפלו קורבן למארב סורי ממזרח לבוקעתא, והקשר עימם נותק. למרות החושך, ועל אף הידיעה שהאזור שורץ כוחות קומנדו סוריים, הוחלט לשגר כוח של שלושה טנקים, בפיקוד הסמג"ד גדעון ויילר ז"ל, לאתר אותם ולברר מה עלה בגורלם. כמו בתסריט בלהות, העלילה הסתבכה: חצי שעה מרגע יציאתם - אבד הקשר גם עם שלושת טנקי החיפוש.

בני: "מייד הבנו שמשהו לא טוב מתחולל. היינו שרויים באפילה, תרתי משמע. אני זוכר את המג"ד רטס קורא שוב ושוב בקשר לסגן שלו, גדעון, אבל לא מקבל תשובה. אחרי התייעצויות חיכינו לדמדומי השחר, לפני הזריחה, ויצאנו לחפש את הטנקים האבודים. הייתי עם המג"ד בטנק, ובדרך ירו עלינו טיל שפיספס אותנו. כשהגענו למקום המארב ראינו את חמשת הטנקים: חלקם היו דוממים, ובאחרים המנוע עדיין פעל. 

"ירדתי מהטנק לחפש מי נשאר, ולצערי גיליתי גוויות. טנק הסמג"ד נפגע לחלוטין, וגדעון שכב לא הרחק משם, ללא רוח חיים אבל שלם בגופו. הוא הועף מהצריח ושבר את המפרקת שלו על הקרקע. המשכתי בחיפושים, ופתאום אני קולט שמשקפת הפריסקופ בטנק הסמג"ד זזה. הבנתי שיש שם מישהו. נכנסתי לטנק, צעקתי שאנחנו ישראלים, וגיליתי את שי, מצונף כולו מפחד. הסורים המשיכו לירות אש תופת ממקלעים, אז התפנינו משם במהירות, ובדרך הספקנו לחטוף עוד שני טילים: אחד פגע בירכתיים והשני העיף לנו את המיגון נגד בזוקה".

שי, אתה לא תשכח את הלילה ההוא לעולם.

שי: "ברור שלא. כשיצאנו לחפש את שני הטנקים הראשונים שאבדו, הסמג"ד גדעון ביקש שניזהר ונפקח 70 זוגות עיניים. המשימה שלנו דווקא התחילה בצורה טובה, ואפילו עזרנו לטנק פגוע לשפר עמדה לקפל מוסתר בקרקע, כדי שהסורים לא יוכלו לטווח אותו. 

"המשכנו לנסוע ופתאום היה זעזוע נוראי בטנק. כמו רעידת אדמה, עם בום עצום. הייתי משוכנע שעלינו על מוקש. אני שואל את גדעון בקשר הפנימי מה קרה, ולא מקבל תשובה. פניתי לתותחן - וגם הוא לא עונה. לא היה לי מושג איפה אני בכלל. היה חושך מוחלט, ושקט מפחיד בתוך הטנק. אמרתי לעצמי, אוקיי, 'מה אתה עושה עכשיו?' ואז קיבלתי החלטה שבדיעבד התברר שהצילה את חיי: כיביתי לגמרי את כל מערכות הטנק, את החשמל והמנוע, ויצרתי מצב שבו רק הפלדה מגינה עלי. בחוץ הארטילריה הסורית המשיכה לרדת בלי הפסקה, וידעתי שהחי"ר הסורי יחכה לי אם אצא.

"החלטתי להעמיד פני מת. שיחשבו שאני הרוג. הדבר שהכי חששתי ממנו היה להילקח בשבי. קראתי ספרים על הכלא הסורי, ואמרתי לעצמי, אלוהים אדירים, רק שלא ייכנסו עכשיו וישלפו אותי החוצה. ככה חיכיתי שעות, מקופל בתא הנהג, סופר את הדקות והשניות. נפגענו בשתיים בלילה, והחילוץ הגיע בחמש, כשבחוץ היה כבר אור מלא". 

עמיר: "בקיצור, תפסת חרופ טוב כל הלילה".

שי: "איזה חרופ... הלוואי. בוא נגיד שכמות השתן שהגוף שלי שיחרר באותן שעות היתה חסרת תקדים".

ופתאום אתה שומע מבחוץ קולות בעברית.

"שמעתי אנשים, אבל לא ידעתי להחליט אם אלה סורים או לא. לתת סימן חיים במצב כזה היה מעשה התאבדות. אבל אז זיהיתי את נהמת הטנקים שלנו, ומהמעט שיכולתי לראות בפריסקופ קלטתי שהצבע הוא צה"לי, אז לקחתי צ'אנס והזזתי את הפריסקופ. אולי גם צעקתי, אני לא זוכר. ואז בני נכנס לטנק וחילץ אותי".

בני: "בראייה הגדודית, זה היה היום הקשה ביותר במלחמה. השמידו לנו חמישה טנקים במארב אחד, וקיצצו לנו את הסד"כ באופן משמעותי. הבנו אט אט שכוחותינו הולכים ונגמרים, שהתחמושת שלנו מידלדלת ושהדלק הולך ונשרף".

יוסי: "אני לא אגזים אם אגיד שבאותו יום התבגרנו כולנו בעשר שנים".

נסים: "לפחות". 

 

לא נותר לצד מי להילחם

לא תמו עדיין תלאות המלחמה. ששת הטנקים שנשארו מליל הדמים נקראו לסייע לכוחות השריון של גדוד 77, בפיקודו של אביגדור קהלני, במסגרת האירוע המכונן שיירשם בספרי ההיסטוריה כ"קרב על עמק הבכא".

בני: "השעה היתה שבע בבוקר, יום שלישי, רק שעתיים אחרי שסיימנו את פינוי הנפגעים מליל המארב. קיבלנו בקשר פקודה לחבור לקהלני, כי הוא היה זקוק לתגבורת. הגענו אליו באיגוף רחב, כדי שהסורים לא יקלטו אותנו בתצפיות שלהם, ואני זוכר שנסענו בטנקים בתוך קיבוץ אל־רום, על הדשא ובשבילים בין בתי המשק. 

"כשהגענו לעמק הבכא ראינו מולנו כמויות עצומות של טנקים סוריים. בתוך זמן קצר התנהל שם קרב שי"ן בשי"ן קלאסי, כמו שלומדים בבתי הספר לשריון: אתה עולה עם הטנק על תלולית, מזהה מטרה בזריזות ויורה. אם פגעת אתה יורד ומתקדם לתלולית הבאה, וכך הלאה". 

עמיר: "היו טנקים סוריים שנסעו מתחתינו ממש, במדרון, כך שלא יכולנו לראות אותם. פתאום הם צצו לנו מול העיניים. היית חייב לפגוע בטנקים שדוהרים מולך תוך כדי מכת אש - אחרת אתה זה שנפגע. זה היה הקרב על עמק הבכא: מי יוריד את מי ראשון". 

זמן קצר לתוך הקרב נחתה על הגדוד המכה שגם היום, יותר מארבעה עשורים אחרי, מתארים אותה הלוחמים באותו צירוף מצמרר: "הרגע שבו הגדוד נגמר".

זה קרה כשטנק המג"ד ספג פגיעה ישירה וסא"ל רטס נהרג במקום. בני, הקמב"ץ, עף מהטנק ונפצע בפניו ובידו באורח בינוני. שאר אנשי הצוות נפגעו, והטנקים שנותרו מסביב "שברו" מייד לצדדים וטיפסו על הרכס הצפוני של הר חרמונית, בניסיון לאתר עמדות טובות יותר למחבוא ולירי.

יוסי, נהג טנק המג"ד, זוכר היטב את האירוע הקטלני: "שתיים או שלוש דקות לפני שנפגענו - פגענו בעצמנו בטנק סורי. ירינו בו תוך כדי תנועה. והוא היה כל כך קרוב אלינו, שהרסיסים שלו פגעו לי בפריסקופ. עקפנו אותו כשהוא בוער, והמשכנו בנסיעה כמה עשרות מטרים. עד שחטפנו פגז. במלחמה היה לי כבר ניסיון עם פגזים ש'החליקו' עלינו, אבל הפעם היה לי ברור שזה משהו רציני. הפריסקופ שלי התנפץ ולא ראיתי כלום. היתה דממה מוחלטת בטנק ואף אחד לא ענה לי בקשר.

"ברגעים כאלה יש תרגולת שכל טנקיסט מכיר: 'נהג, אחורה מהר'. ההיגיון אומר שאם פגעו בך - אתה נמצא על כוונת, וסביר שישוגר אליך עוד פגז. אז שילבתי אינסטינקטיבית לאחור ועשיתי זיגזג ברוורס. לימים סיפרו לי שזכרתי לעקוף את הטנק הסורי הבוער שהשמדנו דקתיים קודם. אחרי כמה מאות מטרים עצרתי והזדקפתי להציץ לעמדת המפקד. ראיתי את רטס, והיה לי ברור שהוא כבר לא בחיים. החלטתי בכל זאת לפנות אותו לתחנת איסוף הנפגעים, ועוד טנק שחלף לידי דיווח לי ששאר הנפגעים פונו על ידי טנקים אחרים".

נסים: "אני ניצלתי מהפגיעה הזאת בנס, בזכות רטס. חמש דקות לפני הפגיעה ירדתי מטנק המג"ד בציוויו של רטס, ששלח אותי לפנות פצוע בג'יפ חילוץ. סיימתי את הפינוי וחזרתי עם הג'יפ לכיוון הטנק, אבל אז עמיר דיווח לי בקשר שהטנק נפגע ורטס נהרג. בתוך הבלאגן אמרו לנו שגם בני נהרג, ולא ידענו שהוא רק נפצע".

בני: "השמועה שנהרגתי הגיעה עד לאוזניים של אמא שלי. היא שמעה את הבשורה, אבל החליטה שעד שלא מודיעים לה באופן רשמי שנהרגתי - אני לא מת. היא נסעה לספרית שלה בהרצליה, סידרה את השיער והלכה ברחוב הראשי, הלוך וחזור, שכולם יראו שהיא בסדר". 

נסים: "כל הכבוד לה. היא גם סוג של גיבורה במלחמה הזאת".

בינתיים נמשכה הזוועה במלוא עוזה: הטנק שפינה את בני לתחנת איסוף הנפגעים חזר מייד לקרב, וכעבור דקות ספורות נפגע בעצמו מפגז - וכל אנשי צוותו נהרגו. הטנק של עמיר הצליח למצוא מסתור בקפל קרקע, ומשם המשיך לנהל קרב עיקש נגד השיטפון הסורי הבלתי נגמר. 

"אני תמיד אומר שבמלחמה היה לי טיל גבריאל: זה המלאך גבריאל ששמר עלי. מקפל הקרקע נשקף מראה פתוח של כל העמק, כך שיכולתי לדווח בקשר בכל פעם שראיתי טנק סורי מטפס - כדי שכוחותינו יהיו מוכנים לקראתו. יריתי בעצמי בלא מעט טנקים כאלה, עד שנגמרה לי התחמושת ועברתי למקלע".

עם נפילת המג"ד התפרקה סופית המסגרת הגדודית, וקרעיה האחרונים התמזגו בגדוד 77 של חטיבה 7 ובחטיבה 188. הטנקים המעטים ששרדו המשיכו בקרבות הבלימה תחת מפקדים אחרים, עד שהסורים התייאשו וגלגל המלחמה התהפך לרעתם. ביומיים הבאים עבר גדוד 71 ארגון מחדש, וביום חמישי, 11 באוקטובר, חזר לחזית בפיקודו של מג"ד חדש - עמוס כץ. במסגרת זאת נטל הגדוד חלק בקרבות ההבקעה של צה"ל לשטח סוריה, שהכריעו את גורל המלחמה בצפון. "זה היה כבר גדוד אחר, עם חיילים ומפקדים אחרים, לא אנחנו", מסכם יוסי.

בני אושפז עקב פציעתו ועבר סידרת ניתוחי שיקום פניו ("חסר לי עד היום מפרק בשורש כף היד השמאלית"). עמיר המשיך להילחם לצד גדוד 77 של קהלני. שי נטש את בית החולים בצפת, שם אושפז להשגחה, והצטרף לטנקים שבלמו תגבורות מעיראק וממרוקו ליד קוניטרה. עמי הצטרף לכוח של יוסי בן חנן, ובהמשך חזר בשנית לקהלני. נסים הצטרף לחטיבה 7 בשלב ההבקעה המכריע. ויוסי, שנפצע מרסיס בלחיו, עבר ניתוח וחזר לחזית בכוח עתודה שהוצב במובלעת הסורית, עד להפסקת האש.

"כל אחד מאיתנו נמצא פה היום בסוג של נס", אומר נסים, "בקלות הסיטואציה היתה יכולה להיות אחרת לכולנו".

עד היום לא לחלוטין ברור כמה מחיילי גדוד 71 נהרגו במלחמה, ומה עלה בגורל עשרות חיילים שנעדרים מהרישומים. בני וחבריו מזמינים את כל מי שנלחם בגדוד ביום כיפור לפנות בהקדם לכתובת bbaratz@pearlcohen.com.

"צה"ל לא הצליח לפתור לחלוטין את חידת מצבת הגדוד, שלא היה מאורגן מבחינה שלישותית", מסביר בני. "עד היום איתרנו יותר מ־80 לוחמים, מלבד החללים הרשמיים, וחסרים לנו עוד כ־50 שמות. נשמח אם הם או מישהו מבני משפחותיהם ייצרו איתנו קשר כדי שנוכל להשלים את הפאזל".

 

"נעלמנו מזיכרון הקרבות"

שמות חללי הגדוד חקוקים על אנדרטאות של חטיבה 7 וחטיבה 188. בספרי הזיכרונות שהתפרסמו אחרי המלחמה - דוגמת "עוז 77" של קהלני ו"על בלימה" של אבירם ברקאי - מוזכרת אמנם פעילות הגדוד, "אבל בשוליים, כבדרך אגב, אפס הקצה", כהגדרת עמי. עכשיו מרגישים החברים ש"הגיע הזמן לעשות צדק ולהפנות את הזרקור בצורה מובהקת על גבורת גדוד 71".

בני: "כשגדוד שלם מוכחד, מג"ד וסמג"ד נהרגים בפרק זמן קצר, סגל הפיקוד הזוטר נפצע ובשטח נשארים לוחמים בודדים - ברור שקשה להיות חשופים לתהילה המתועדת שאחרי המלחמה. באופן אוטומטי הגדוד נעלם מזיכרון הקרבות".

יוסי: "ביחידות אחרות המפקדים והלוחמים המליצו זה על זה, ובצדק, על ציונים לשבח. אצלנו, חוץ מהמג"ד רטס, שקיבל את עיטור העוז אחרי מותו, לא היו צל"שים. וזה למרות שהיו לגדוד כמה קרבות שכל מי שלחם בהם ראוי לצל"ש גדול". 

עמיר: "מגיע שהסיפור שלנו יישמע. יש התעלמות מוחלטת מכל מעללי הגדוד. מבחינתי, הכותרת היא 'שכחו אותנו'. לאורך השנים מלווה אותי הרגשה חמוצה שנעשה לגדוד עוול מתמשך". 

חשתם קנאה בתהילה שגרף גדוד 77 של קהלני על אותם קרבות ממש?

עמי: "אין כאן עניין של קנאה, כי התהילה מגיעה לקהלני ולחייליו ללא ספק. גדוד 77, חטיבה 7 וחטיבה 188 לחמו ברמת הגולן בחירוף נפש, לחימה הרואית. הם היו יצירתיים, כריזמטיים ותפסו את המסך בזכות מלאה. כל מה שאנחנו אומרים זה שגם לנו יש חלק בסיפור - והעובדה היא שבמשך השנים הוא לא סופר".

יוסי: "נפלנו, כמו שאומרים, בין הטנקים. היינו בלי אבא ואמא לגדוד. בנים חורגים".

ההשתקה היתה מכוונת, לדעתכם, מגבוה. היה מישהו שרצה שלא יספרו את סיפור הגדוד? 

כולם יחד: "ממש לא! חס וחלילה. זה נבע רק מהמציאות בשטח".

כעת הם מרגישים רוחות חיוביות של שינוי, לבלוב של צדק היסטורי. לפני שנה וחצי הוקם בגדוד 71 (שהפך אחרי המלחמה לגדוד סדיר בחטיבה 188) חדר מורשת מיוחד, שבו מגולל גם סיפור הבלימה מ־73'. כמו כן, עמיר ובני מוזמנים להרצות בפני שריונרים צעירים על הימים ההם, לעיתים בזירות שבהן התחוללו הקרבות. 

עמיר: "אני שמח שדור חדש מתוודע לאמת ההיסטורית, שנלחמנו כאריות ויכולנו לאויב העדיף כמותית בהרבה. ולא זו בלבד - אפילו נקראנו לצאת ולסייע גם לכוחות אחרים". 

מה גרם להתעניינות המאוחרת הזו בכם? הרי ניתן היה להעלות את הפרטים האלו כבר לפני כן ולא לחכות זמן רב כל כך.

שי: "הציון העגול של 40 שנה למלחמה, לפני שנתיים, גרם לנבירה אובססיבית בכל האספקטים של המלחמה. יש צימאון לגלות פרטים חדשים. המג"ד הקודם של גדוד 71, סא"ל ניר, קידם את הנושא, והמג"ד הנוכחי, סא"ל ברק, ממשיך את הקו. אנחנו אסירי תודה לשניהם".

שיא התחייה המחודשת של הגדוד יירשם ב־14 באוקטובר הקרוב, בכנס של הלוחמים הוותיקים בלטרון. לכנס הוזמנו כ־80 מאנשי הגדוד ובני משפחותיהם, לצד נציגי המשפחות השכולות, ובהם גם אלמנתו של המג"ד רטס.

שי: "צפוי להיות כנס גדודי מרגש ביותר. יהיו שם לוחמים שלא ראו זה את זה מאז הקרבות. המון אנשים ירצו לספר, לשפוך את הלב, להשלים חוסרים בפאזל האישי".

עמי: "אנשים שתקו והדחיקו עשרות שנים, לא רצו לפתוח את הזיכרונות. העדיפו לשכוח".

יוסי: "דבר אחד בטוח: מהיום והלאה אף אחד לא ישכח עוד את גדוד 71 במלחמת יום כיפור". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו