מורן סמואל (33) מסרבת להתייחס לעצמה כאל נכה. מי שזכתה בתחילת החודש באליפות העולם בחתירה פראלימפית בצרפת, והשיגה את הכרטיס לריו 2016, היא הפנים של ספורט הנכים בארץ ומודעת לכך. היא מקבלת בברכה כל חשיפה תקשורתית, אבל כשנשאלת השאלה אם הנכות שלה (שיתוק בחלק התחתון שנגרם עקב מפרצת בעמוד השידרה) שינתה את חייה, היא נחרצת מאוד.
"לא בכיתי על מר גורלי, לא הרגשתי שהלכו לי החיים. מהרגע הראשון ידעתי שיהיו לי אלטרנטיבות, שיש לי מה לתת ושיש לי מה לעשות. אולי אצטרך לעשות את זה בדרך אחרת, אבל לא אוותר על הדברים שאני אוהבת. לא התעסקתי ב'למה' ואני לא מרגישה נכה, השחרור הזה השאיר הרבה מקום לעשייה", היא יורה ללא היסוס.
סמואל היתה בסך הכל בת 24, שחקנית כדורסל מכרמיאל וסטודנטית לתואר ראשון בפיזיותרפיה, כשבוקר אחד ב־2006 סבלה מהתפרצות מום מולד בכלי הדם בעמוד השידרה. "ברגע אחד הבנתי שקרה לי משהו דרמטי מאוד, ובתור סטודנטית לפיזיותרפיה היה לי ברור שזה הולך לשנות את חיי, אך בשום שלב לא ראיתי את זה כאילו עולמי קרס. זו לא היתה התפיסה שלי. יש לי עוד מה לתרום לעולם", היא מחדדת.
סמואל ספורטאית מגיל צעיר מאוד. היא שיחקה כדורסל עם כרמיאל בליגת העל ובנבחרת (וגם חוותה שתי פציעות קשות), והאופי הספורטיבי שלה בא לידי ביטוי לאחר המקרה. השיקום בבית לוינשטיין היה אמור להימשך כחצי שנה עד שנה, אבל סמואל, שנכנסה לאתגר כמו לכל תחרות, סיימה אותו בתוך שלושה חודשים.
"סמכתי מאוד על האופי והאופטימיות שלי, ועל העובדה שכל חיי הייתי ספורטאית והתמודדתי עם לחצים שונים. נכון שבחודשים הראשונים הייתי צריכה לשחרר שליטה, כי הניתוח היה קשה והייתי תלויה בסביבה, אבל דבר לא השתנה ברמה המנטלית ובהסתכלות שלי על העולם. אני רואה אתגר בכל קושי", היא מספרת.
את האתגר העצום הזה לקחה סמואל בשתי ידיה, ועוד בבית לוינשטיין שמרה על זהותה הספורטיבית. היא קמה תמיד לפני כולם, ביצעה את תרגילי הפיזיותרפיה, התאמנה בחדר הכושר ועסקה בריפוי בעיסוק. "יש עוד דרכים להתמודד עם מקרה כזה, וזה לגיטימי להיות עצוב, אבל זו לא היתה הדרך שלי. כספורטאית, כשיש משימה לבצע, היא תתבצע".
אחרי שלושה חודשים שבה סמואל לספסלי אוניברסיטת חיפה. "תחילה לא רציתי להתעסק בספורט, רציתי לסיים את התואר הראשון, במיוחד לאחר שהייתי בצד השני, להמשיך לתואר שני בחינוך והתפתחות בגיל הרך ולהוציא תזה", אמרה סמואל. אבל אז, כמו שקורה לא פעם, צלצול טלפון משנה את התמונה. הגר זהבי, שבאותה העת ניהלה את נבחרת הנשים בכיסאות גלגלים שהוקמה מחדש בשיתוף "אתנה", לא הפסיקה "להטריד" את סמואל, עד שב־24 באפריל 2009, יום הולדתה, החליטה הסטודנטית מחיפה להיכנס לאוטו ולנסוע לאימון הנבחרת בראשל"צ. "זה היה כמו בסרט הוליוודי, התאהבתי מחדש", אמרה סמואל, "התחברתי מחדש לספורט. היו שם כדור וסל, ולא הייתי צריכה יותר מזה".
"לא מסתכלת לצדדים"
רכבת הספורט החדשה בחייה של סמואל יצאה לדרך: היא השתלבה במהירות בנבחרת והצטרפה לנבחרת הגברים. באמצע שנת 2010, אחרי שנתיים בכדורסל כיסאות גלגלים, סמואל קיבלה הצעה מהתאחדות הספורט לנכים, לנסות חתירה. מכיוון שהענף הפראלימפי לנשים היה עדיין בחיתוליו (נכנס למשחקים האולימפיים רק בבייג'ין 2008), מצאה עצמה סמואל מהר מאוד בשישייה הראשונה בעולם וקבעה את הקריטריון ללונדון 2012, שם סיימה חמישית בסירת יחיד 1,000 מ'.
מאז ועד היום, פחות משנה למשחקים בריו, עבדה סמואל על השגת הקריטריון. בדרך היא זכתה במדליית הכסף באליפות העולם ב־2014, בזהב בתחרות גביע העולם באיטליה ביוני השנה והחותמת הסופית היתה החודש בצרפת. "בלונדון קיבלתי תוקף לכך שבחרתי בענף הנכון, ושעם השקעה ועבודה קשה הדרך לאולימפיאדה הבאה תהיה הרבה יותר נכונה", סיפרה סמואל, שבשנתיים האחרונות מתאמנת תחת פאולה גריזניטי האיטלקייה, לשעבר חותרת אולימפית ומאמנת בכירה בענף.
באליפות העולם בצרפת הכל התחבר: סמואל העפילה לגמר לאחר שסיימה עם הזמן הטוב ביותר בחצי, וכבר פה השיגה את הכרטיס לריו. הניצחון בגמר חתם את השנה הטובה ביותר שלה מבחינה ספורטיבית.
סמואל, שמתאמנת במרכז דניאל לחתירה שעל גדות הירקון בתל אביב, תתרכז השנה רק בהכנות לריו. היא אמנם זוכה לתמיכה כספית של בית ההשקעות "אלטשולר שחם" וגם למלגה שנתית ממרכז דניאל, מארגון נכי צה"ל שמאמץ אותה (10,000 שקלים בשנה) ומהתאחדות הספורט לנכים (2,500 שקלים בחודש), אבל כמובן, זו טיפה בים; משום שבקרוב היא תצטרך לעזוב את עבודתה כדי להקדיש את כל כולה לאולימפיאדה.
"כשאצטרך להתרכז רק בהכנות לריו, כלל לא תהיה לי פרנסה", אמרה סמואל, "אני אוהבת להיות ספורטאית, אני אוהבת את האתגר המנטלי ואני חושבת שזה עוזר לי כאדם והעניק לי מקפצה לעזור לאנשים אחרים. הספורט הוא פלטפורמה לעוד דברים, אבל אין ספק שלאחר שהכל ייגמר אצטרך לעבוד קשה לעתיד הלא ספורטיבי שלי".
לפני כן, סמואל שואפת להיות על הפודיום בריו: "לא יהיה קל לשחזר הישגים שנה אחרי שנה, אבל מבחינתי בשנה הזו אעבוד קשה מאוד כדי לשפר את התוצאות שלי. אני מודדת את עצמי קודם כל מול עצמי. בתור ספורטאית, לא מעניין אותי אם מישהי רושמת תוצאה טובה יותר ממני. כשאני מתחרה אני לא מסתכלת לצדדים. אני רוצה לנצח את עצמי, ואם אעשה זאת וזה יספיק לזהב, אהיה הכי מאושרת".
גם בלי מדליית זהב, סמואל לא תראה במסעה לריו כישלון, אבל עם השאיפה להצלחה היא מבהירה מה מניע אותה: "יצר התחרותיות שלי מול עצמי. האתגר והרצון לעבוד קשה ולהיות טובה יותר, להגיע לעוד גבול שלא פרצתי. אני רוצה להשתפר כל הזמן, להיות בן אדם טוב יותר. אני אוהבת ליצור לעצמי אתגרים ולפחד מהם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו