שביל הבריחה

שוב אמצע הלילה, ויוסי לא מצליח להירדם. למעשה, כבר חודשים שהוא מתקשה לעצום עין. מתהפך במיטה, מנסה להסיט את המחשבות, לשווא. איך בורחים מכאן, הוא שובר את הראש. איך בורחים מסוריה ומגיעים לישראל. הוא לא מתאר לעצמו שבאותם רגעים ממש יחידות מובחרות בישראל מתאמנות על המבצע שנועד להביאו לארץ.

השנה היא 1972. יוסי חפיף חגג לא מזמן את יום הולדתו ה-18. יהודי סוריה, שמרוכזים בעיקר בבירה דמשק ובעיר חאלב, שבצפון-מערב המדינה, נתונים תחת שורה ארוכה של מגבלות, ובראשן האיסור לעזוב את גבולות המדינה. חותמת אדומה בתעודת הזהות מצביעה על היותם "מוסאווים" (בני דת משה), ועל רובם נאסר לעזוב את עיר מגוריהם ללא אישור השלטונות. אישור יציאה מהעיר ניתן בדרך כלל רק לסוחרים שמוכיחים כי הם עושים זאת לצורך עסקים, וגם אז, לזמן מוגבל.

ליוסי, כמו לעוד מאות צעירים וצעירות יהודים בסוריה שקיבלו חינוך יהודי-ציוני מינקות, אין דרך חוקית להגשים את החלום לעלות לישראל. אבל זה לא יעצור בעדם. יוסי, אחיו משה, אחותו ריטה ורבים אחרים יצליחו בדרך לא דרך, תוך סיכון חייהם, לברוח ללבנון, בציפייה שמשם יהיה קל יותר להגיע לארץ המובטחת. לבנון - משום שהשמועה שנפוצה באותם ימים בין הצעירים היהודים בחאלב היא שמי שמצליח להגיע לביירות, זוכה ל"סיוע מיוחד" כדי להגיע לישראל. השמועה הזאת רק מתחזקת בכל פעם שמתברר שכמה צעירים "נעלמו" לפתע, האדמה פשוט בלעה אותם, ואיש אינו יודע מה עלה בגורלם.

השמועה היתה נכונה. במשך שמונה חודשים, בין ספטמבר 1972 לאפריל 1973, ביצעו המוסד וחיל הים יותר מ-20 מבצעים חשאיים להעלאת יהודים מסוריה, דרך ביירות. לפי גורמים בחיל הים, הובאו בכל מבצע בין חמישה ל-30 עולים. רק שותפי סוד בודדים ידעו אז על המבצעים; למעשה, רק בודדים יודעים עליהם עד עצם היום הזה.

שני ראשי מוסד לשעבר, יצחק חופי ונחום אדמוני, אמרו כי אינם מכירים את המבצעים האלה. גורמים רבים בצה"ל ובמשרד הביטחון טענו כי אין כל רישום על מבצעים להעלאת יהודים מסוריה בתקופה הזאת, ואפילו היסטוריונים צבאיים בכירים שעימם שוחחנו הופתעו לשמוע על הפרשה. קצינים בכירים בצה"ל, שביקשו להישאר בעילום שם, אישרו כי השתתפו במבצעים אבל סירבו להתראיין. העולים, אגב, צולמו בעת מסעם ארצה, ונאמר להם כי "יום אחד תוכלו להראות את התמונות האלה לנכדים שלכם". עד היום כל ניסיונותיהם להשיג את התמונות עלו בתוהו.

"לא לקחנו איתנו כלום"

משפחת חפיף היתה משפחה מוכרת בחאלב. ניסים, האב, היה סוחר בדים. אשתו רשל גידלה את 12 ילדיהם - שבעה בנים, חמש בנות. הם לא היו עשירים, אבל המשפחה התפרנסה בכבוד. הילדים קיבלו חינוך יהודי וציוני חם. כל כך חם, ששלושה מהילדים העדיפו להשאיר את המשפחה מאחור, ולמרות הסיכון האדיר - לברוח מסוריה ולנסות להגיע לישראל.

ראשון נעלם יוסי. כמה חודשים מאוחר יותר עשה זאת משה, וכמה ימים אחריו ברחה גם ריטה.

"רציתי לעלות לישראל ממניעים דתיים וציוניים", אומר יוסי, כיום יוסי גולן. "רציתי לשרת בצה"ל, לתרום למדינה. רציתי למות בישראל. היה לי שווה להסתכן כדי להגשים את החלום. זאת המצווה הכי גדולה שאפשר לקיים".

גולן, בן 56, סגן אלוף במילואים, זוכר את הבריחה לפרטי פרטים, כאילו קרתה אתמול. "תיכננתי את זה כמעט שלוש שנים. בדרך לבית הכנסת תמיד גילגלנו את הרעיון, אני וכמה חברים קרובים, הכל כמובן בסודי סודות. אבא ואמא לא ידעו כלום, גם האחים שלי לא ידעו. הקדשנו לזה שעות של מחשבה.

"רוב הצעירים שברחו עשו את זה בעזרת מבריח מקצועי, והרבה פעמים באמצעות תעודת זהות מזויפת. אני לא רציתי לזייף מסמכים, בעיניי זה היה קרימינלי מדי. לא הצלחתי להירדם בלילות, שברתי את הראש איך חוצים את הגבול בלי להיתפס. מי שנתפס, במקרה הטוב נשלח לכלא לשנים ארוכות".

לבסוף נפלה ההחלטה. יוסי היה אז בן 18 וחצי. איש מהחברים לא שיתף אחרים, לא סיפר למשפחות, ולא במקרה: כל משפחה יהודית בסוריה ידעה שברגע שמישהו לא שב הביתה, עליה לדווח על כך לרשויות. בדרך כלל היתה המשטרה עוצרת את אביו של ה"נעלם" לפחות לכמה ימים, ובמקרים רבים עברו ההורים עינויים קשים כדי שימסרו את הידוע להם על הבריחה. אלא שגם הצעירים שתיכננו לברוח הבינו זאת, ולכן העדיפו ברוב המקרים שלא לשתף את המשפחה בתוכניותיהם.

"שמענו על מבריח סמים ערבי, שתמורת 1,500 דולר לאדם מוכן לקחת אנשים לביירות בלי תעודות זהות", מספר יוסי גולן, "זה היה סכום כסף אדיר לאותה תקופה. פניתי לאחד המורים היהודים שלי, סיפרתי לו שאני מתכוון לברוח ושאני צריך 1,500 דולר כדי לשלם למבריח. המורה נתן לי את הכסף ואמר לי: 'אם זה משהו לטובת ארץ ישראל - אין בעיה'. מאוחר יותר, כשזה נודע להוריי, הם החזירו למורה את הכסף.

"הלכנו להיפגש עם המבריח, לראות אם הוא אמין. הוא ידע שאנחנו יהודים. הסביר לנו שייקח מחצית הכסף ביציאה, ומחצית בלבנון. סיכמנו להיפגש בחומס שבמערב סוריה, קרוב לגבול עם לבנון. הוא נראה לנו מישהו שאפשר לסמוך עליו, אם כי לקחנו סיכון גדול".

ביום חמישי, 19 באוקטובר 1972, יצאו גולן וארבעת חבריו לדרך והשאירו הכל מאחור. "לא לקחנו איתנו כלום. לא בגדים, לא מסמכים, לא תעודות. כלום. בגלל שנאסר עלינו לצאת מחאלב, התגנבנו לאוטובוס לחומס כשיש עלינו חפצים ערביים. למשל, אני ענדתי מדליה שעליה נכתב 'מוחמד'. חשבנו לעצמנו שאם שוטר יעצור אותנו, לפחות לא ימצא עלינו תעודת זהות עם החותמת 'יהודי'".

האח, משה: "פתאום, בוקר בהיר אחד, יוסי נעלם. כולנו תיארנו לעצמנו לאן הוא הלך, אבל לא היה לנו מושג איך הוא יעשה את זה. התפללנו שלא יתפסו אותו, שלא יקרה לו משהו". ההורים הניחו שיוסי יצא בניסיון להגיע לישראל. אמו רשל התייצבה בתחנת המשטרה ודיווחה כי בנה לא שב הביתה, וכי היא חוששת לגורלו. בתוך זמן קצר התייצבו שוטרים בבית המשפחה ועצרו את האב ניסים. זו לא היתה הפעם הראשונה בעבורו מאחורי סורג ובריח; 26 שנים לפני כן, ב-1946, ריצה חצי שנת מאסר לאחר שהורשע בהברחת יהודים לישראל.

באותה עת עשה יוסי את דרכו באוטובוס לחומס. הנסיעה עברה בשקט. בתוך כמה שעות הגיעו חמשת הצעירים למקום המפגש עם המבריח. "ב-5 אחה"צ הופיע המבריח עם אדם נוסף, והם לקחו אותנו למקום מבודד במדבר הסורי. ישנו בבקתה ישנה באמצע שומקום. ביום שישי בבוקר, עם אור ראשון, עלינו על חמורים והתחלנו להתקדם. המסע במדבר נמשך שעות. רק בערב הגענו לגבול, באזור שומם באמצע המדבר, בלי גדר ובלי שמירה. המבריח הכיר את המקום, הוא היה מבריח משם גם סמים...

"עברנו את הגבול בשלום והגענו לבעלבק, בצפון מזרח לבנון. המבריח צילצל לחבר לבנוני וביקש ממנו להסיע אותנו לביירות. שילמנו למבריח ונפרדנו ממנו. בדרך עצרה אותנו המשטרה לבדיקה שגרתית. חשבנו כבר שנסיים את המסע הנועז מאחורי סורג ובריח. בסוף דחפנו לשוטרים כמה שטרות ליד, והם נתנו לנו לנסוע.

"הנסיעה נמשכה קצת יותר משעתיים. הגענו לביירות ביום שישי ב-8 בערב. היינו לגמרי לבד, ילדים, בעיר זרה שאנחנו לא מכירים. הרגשנו שכולם מסתכלים עלינו, והחלטנו להתפצל כדי למשוך פחות תשומת לב. ב'חוליה' שלי היינו שלושה. כבר היה חושך, ולא היה לנו ממש לאן ללכת. בסוף מצאנו אתר בנייה וישנו שם.

"למחרת, שבת בבוקר, מצאנו טלפון ציבורי ליד בית החולים 'סאן ג'וזף' בביירות. לא הכרנו אף אחד בעיר, אז פתחנו ספר טלפונים והתחלנו לחפש שמות יהודים - מזרחי, כהן... זה היה הימור מסוכן. פשוט התקשרנו, הצגנו את עצמנו וביקשנו עזרה. אחד האנשים שהשיבו לנו הציע שנצלצל למשפחת סרור. צילצלנו, הם היו מאוד אדיבים, הזמינו אותנו לעשות איתם את השבת ואמרו לנו שיאספו אותנו בתוך חצי שעה. כשהגענו אליהם נתנו לנו אוכל. היו שם הורים וארבעה ילדים קטנים, והם אירחו עוד כמה צעירים חאלבים שברחו לפנינו".

ביום ראשון בבוקר הגיע הרגע המיוחל. אב המשפחה פנה לצעירים החאלבים: "תתארגנו, הלילה אתם נוסעים".

"פתאום ראינו אוניות"

כעבור כמה שעות הגיעה לבית מכונית, וחמישה מהצעירים נצטוו להיכנס. יוסי: "הנהג, כנראה סוכן מוסד או משת"פ, לבש חליפה. הוא היה חמוש. הוא לקח אותנו לאזור הנמל, שם פגשנו כמה צעירים שהגיעו במכוניות אחרות. הסוכנים הובילו אותנו לחדר קטן נסתר, סמוך למסעדה סגורה בנמל. סוכן אחר, שהמתין שם, לבש סרבל והעלה אותנו לסירת מנוע קטנה. היינו חמישה. הוא נתן לכל אחד כדור נגד בחילה וביקש מאיתנו לשמור על שקט מוחלט עד שיגידו שאנחנו יכולים לדבר".

הסירה החלה להתרחק מהחולות של נמל ביירות ולעשות את דרכה ללב ים בעלטה מוחלטת. מלבד הרעש הקל של המנוע, שנבלע ברחש הגלים, לא נשמע קול. "לא היה לנו מושג מה מצפה לנו", אומר יוסי, "אף אחד לא הסביר לנו לאן לוקחים אותנו ואיך המבצע יתנהל. האמנו שאנחנו בידיים טובות.

"אחרי שעה של הפלגה הסוכן, ה'קפטן' של הסירה, התחיל פתאום לאותת בפנס לעבר הים. עוברות כמה שניות - ואנחנו רואים איתותים נגדיים מרחוק. ואז קרה משהו שלא אשכח כל ימי חיי: מתוך החשיכה התחילו להתגלות צלליות של שתי אוניות. אלה היו ספינת טילים ודבור של חיל הים..."

יוסי מדבר, וגם היום, כמעט 40 שנה אחרי, עיניו נוצצות. "החיילים על הסטי"ל פרשו בזריזות סולם חבלים. התחלנו לנסות לעלות, אבל זאת לא משימה פשוטה. זה לקח הרבה זמן עד שכולם עלו לסיפון. כשעליתי הסתכלתי סביב וראיתי חיילים במדי צה"ל... זו היתה תחושה נפלאה. הרגשתי בטוח, מוגן. הבנתי שאנחנו בידיים טובות, שהסיוט נגמר. החיילים רצו לתקשר איתנו, אבל אני ידעתי רק קצת עברית מלימודי הקודש, ודיברתי במבטא ערבי כבד. אמרנו להם שלום, והם חיבקו אותנו בחום".

העולים ירדו לבטן הספינה, שם חיכה להם שולחן ערוך עם קפה, ממתקים, פירות, ירקות, לחם וגבינות. המרחק מהחוף הלבנוני היה בסך הכל קילומטרים ספורים, והספינות, שהיו עלולות להיחשף בכל רגע, החלו להתרחק מהחוף במהירות. הסירה הקטנה עשתה את דרכה בחזרה לחוף הלבנוני.

"הים היה סוער. הפלגנו שלוש שעות בכיוון דרום, בחשיכה מוחלטת. כשהשחר עלה ראינו פתאום אורות מרחוק. שיערנו שזאת כבר עיר ישראלית... ואז אמרו לנו, הנה חיפה".

יוסי עוצר קצת בדיבורו. עדיין נרגש, גם אחרי כל השנים שעברו מאז. "זה היה מחזה מדהים, לא נתפס. ישראל. על זה חלמנו כל השנים האלה בסוריה. בשביל זה היה כל המאמץ".

בבוקר יום שני, 23 באוקטובר 1972, הגיע יוסי חפיף לישראל. הוא וחבריו הורדו לחוף ונשלחו לנוח בבסיס חיל הים. הם צוידו בתעודות עולה ובתעודות זהות. כעבור כמה שעות הועברו לתחקור של כוחות הביטחון, שם התבקשו לספר על הבריחה ועל מסעם לביירות. בתום התחקיר הוסעו חבריו של יוסי לנמל התעופה בן גוריון, שם ניתן להם סיפור כיסוי: הם הגיעו בטיסה מפאריס או מקפריסין. יוסי הוסע אל בית בני משפחתו בחולון; הוא לא צויד בסיפור כיסוי אבל התבקש לא לספר כיצד הגיע, לכן התחמק תמיד משאלות קונקרטיות ונתן במשך שנים תשובות כלליות בלבד.

כשיוסי הגיע לישראל אביו היה במעצר. מאחר שיוסי לא שיתף אותו בתוכניות הבריחה לא היה לו שום מידע למסור למשטרה בחאלב. הבת ריטה, בת ה-17, אירגנה הפגנה ליד כותלי הבסיס הצבאי בחאלב בקריאה לשחרר את אביה ויהודים נוספים שנעצרו משום שילדיהם נעלמו.

"היינו צעירות נועזות", היא מחייכת, "לא ביקשנו שום אישור להפגין. גייסנו בתוך יום עשרות אנשים מהקהילה היהודית, רובם נשים. זה התחיל בשקט, אבל כעבור כמה דקות החיילים החלו ללעוג לבנות, הבנים ענו להם והתפתחה מהומה... בסוף כולם ברחו והבנים נעצרו. הם שוחררו אחרי יממה. אבא והעצורים האחרים שוחררו כעבור כמה ימים".

הבריחה של משה

חמישה חודשים לאחר בריחתו של יוסי נעלם מחאלב גם אחיו משה, שהיה בסך הכל בן 15 וחצי. הוא עזב את העיר עם אור ראשון, ב-7 במארס 1973, והגיע לישראל שלושה ימים לאחר מכן. גם הוא, בדומה לאחיו, התלבט ארוכות לפני הבריחה, אך המחשבה שיוסי הצליח להגשים את החלום ולהגיע לישראל רק חיזקה אותו. הוא פילס את דרכו החוצה מסוריה בדרך משלו.

"הכרתי בחור ערבי שעבד במכבסה", מספר משה, ששינה את שם משפחתו לחביב, "הוא לא היה מבריח מקצועי, אבל דיברנו קצת, התרשמתי שאפשר לסמוך עליו וביקשתי ממנו שייקח אותי ללבנון. הוא ביקש ממני 400 לירות סוריות, סכום כסף נכבד, אבל היה לי - חסכתי מהעבודה בחנות, שם עבדתי אחרי שסיימתי את כיתה ט'. את כל השכר, 100 לירות לחודש, הייתי חוסך.

"קבענו להיפגש למחרת בבוקר. לא סיפרתי לאף אחד, גם לא למשפחה שלי. באותו לילה לא חזרתי הביתה, לא רציתי שיגלו מה אני מתכנן. ישבתי כל הלילה במסעדה, אכלתי חומוס, שתיתי קפה ועוד קפה ועוד קפה, עד הבוקר. ב-5:30 בבוקר הלכתי לשוק וקניתי כאפייה. ב-8 בבוקר פגשתי את הבחור מהמכבסה, שלקח יום חופש בתירוץ שסבתא שלו מתה. עלינו לאוטובוס, ובתוך ארבע שעות היינו בחומס. משם נסענו במיניבוס לגבול עם לבנון.

"ירדנו מהמיניבוס סמוך לתחנת שיטור שמנפיקה אישורי מעבר. נצמדנו לעוד כמה אנשים שהיו שם כדי להיטמע בהמון. פתאום התקרבו אלינו שני שוטרים. פחדתי שיעלו עלי, אבל למזלי הם ביקשו שנרכז את תעודות הזהות של כולם כדי למסור אותן, ולא בדקו אם יש התאמה בין מספר האנשים למספר התעודות. גם כשחילקו את התעודות בחזרה עשו את זה בצורה מרוכזת, זה היה פשוט מזל. כך הצלחתי לחצות את הגבול".

כשמשה לא חזר הביתה לישון, אביו כבר הבין מה קורה. המשפחה התכוננה שוב לנוהל המעצר: האם המתינה כמה שעות, ניגשה לתחנת המשטרה, והאב ניסים נכלא שוב. גם הפעם הבינו החוקרים שהאב לא יודע היכן מסתתר בנו, והוא שוחרר בתוך זמן קצר.

משה כבר היה בשלב הזה באוטובוס בדרך לביירות, עם המבריח. הנסיעה עברה ללא בעיות. "כשהגענו, המבריח פנה למכר ותיק ושאל איך מגיעים לשכונה היהודית. המכר שאל אותו לפשר ההתעניינות, והמבריח השיב שאני מחפש עבודה, וידוע שהיהודים משלמים טוב", הוא צוחק.

לאחר הנחיות מפורטות הוביל המבריח את משה לפאתי השכונה היהודית. מרחוק זיהה משה את בית הכנסת; כשהתקרבו מעט נתקל בצעיר יהודי שהכיר מחאלב, ש"נעלם" כמה ימים לפני כן. משה הודה למבריח, נתן לו סכום כסף נוסף, והוא שב לסוריה.

משה נכנס לבית הכנסת. הוא גילה שם כמה וכמה חאלבים שהכיר, שישנו על מזרונים על הארץ. שעות אחדות לאחר מכן נכנסה למקום סבתא עם שתי נכדיה. "האישה הזאת הכירה את משפחתי בחאלב. היא פנתה אלי ואמרה לי: 'איך ברחת בלי לספר כלום-' התיישבה לידי ובכתה. היא דאגה לאמא שלי".

למחרת, ביום שישי, לאחר החשיכה, הגיעו כמה אנשים לבית הכנסת. הם קיבצו 12 מהצעירים והודיעו להם: "תתכוננו, הלילה יוצאים".

כעבור כמה שעות הגיעו שתי מכוניות לפתח בית הכנסת. לכל מכונית עלו שישה צעירים. "בדרך לנמל החלפנו מכונית. אמרו לנו שאם המשטרה עוצרת אותנו באמצע הדרך אנחנו צריכים להגיד שאנחנו בדרך לבילוי בבית קפה. כשהגענו לנמל נפגשנו עם החבר'ה מהמכונית השנייה בחדר הקטן ליד המסעדה".

משה חביב הגיע לישראל במארס 1973 בסטי"ל של חיל הים. רק כעבור חודשים נודע לו כי מבריחו לביירות הלשין למעסיקיו על ההברחה, וכי אביו ניסים נלקח לכלא ועבר עינויים קשים.

עם פאות בביירות

בעת שמשה עשה את דרכו לישראל, אחותו הגדולה ריטה, בת ה-17, היתה גם היא בעיצומן של ההכנות לבריחה מחאלב. "שני האחים שלי ברחו, וגם הרבה חברים", מספרת ריטה טרבולסקי (54) בהתרגשות, "וגם אני רציתי. על אף שהיה לי כיף בחאלב, רציתי להגיע לישראל. אבא, שכבר היה למוד ניסיון אחרי שיוסי ומשה ברחו, הבין שהרעיון מסתובב לי בראש. הוא פחד שאם אברח לבד יקרה לי משהו בדרך, לבנות היה הרבה יותר מסוכן לברוח. הוא דיבר איתי הרבה פעמים והתחנן שאשתף אותו כדי שיעזור לי לארגן את הבריחה. סמכתי עליו, ואחרי התלבטויות החלטתי לשתף אותו.

"העסק המשפחתי של ההורים היה באזור של הארמנים בחאלב, ולאבי היו לקוחות שהרבו לנסוע לביירות. כשגיליתי לו שאני רוצה לברוח, אבא שלי ביקש מאחת הלקוחות שלו, ארמנית נוצרייה שעליה הוא סמך, שתיקח אותי לביירות. היא דרשה ממנו 3,000 דולר. זה היה המון כסף באותה תקופה, אבל הוא ידע עד כמה אני רוצה את זה.

"אבא פנה לחבר ושאל אותו ברמזים אם הוא מתכוון 'לשלוח משהו' בתקופה הקרובה, כדי שלא אסע לבד. האיש קפץ על ההזדמנות ושלח את בנו ואת בתו".

ניסים חפיף לקח את בתו ואת שני חבריה לביתה של המבריחה הארמנית. המטרה היתה לעבור את הגבול בלילה ולהגיע בבוקר לבירת לבנון. בשעה 2 בלילה הזמינו המבריחה ובעלה מונית לביירות, ועימם שלושת "ילדיהם". הם יצאו לדרך. ואז, כשהתקרבו לגבול לבנון, עצרו שוטרים את המונית.

"לא אשכח את הרגע הזה בחיים. רעדתי מפחד. למרבה האירוניה, הנהג הסתובב לעברנו ואמר לנו, 'אין לכם מה לפחד, זה חיפוש שגרתי של המשטרה כי באזור הזה מבריחים יהודים'. המבריחה הארמנית שלנו הציגה אותנו, אמרה שאנחנו הילדים שלה והעבירה לשוטרים את תעודות הזהות האמיתיות של ילדיה.

"זה היה מורט עצבים. למרבה המזל, השוטרים לא ביקשו שנרד מהמונית, וגם לא האירו בפנס אל תוך המונית, אז היו רואים שהפרצופים לא מתאימים לתמונות בתעודות הזהות. הם רק ראו שלפי תעודת הזהות אנחנו ארמנים נוצרים ונתנו לנו לעבור". ההקלה שריטה חשה לאחר אותו רגע של אימה, שעבר בשלום, ניכרת בקולה גם היום.

הצעירים לא פצו פה במהלך הנסיעה. פחד מעורב בהתרגשות השתלט עליהם. כשהמונית הגיעה לעיר, המבריחה הראתה להם את בית הכנסת שבשכונה היהודית, אמרה להם להיכנס - והלכה לדרכה.

"בבית הכנסת קיבל אותנו הרב עם עוד כמה אנשים", מספרת ריטה, "היו שם קרוב ל-40 איש, כולם ישנו על מזרונים. לא רציתי להישאר שם, והרב אירגן לי ולחבריי משפחה יהודית שאירחה אותי - משפחת אנגלג'י".

גם לאחר בריחתה של ריטה נעצר ניסים חפיף. אלא שבפעם הזאת הוא ידע היכן בתו, וידע שיישב על כך בכלא. "אבא ידע שבכל רגע יבואו לקחת אותו לכלא, אז בפעם הזאת הוא התכונן. כשעצרו אותו אחרי הבריחה של משה, היה לו מאוד קר בתא. כשאני ברחתי הוא כבר הכין לעצמו מראש גטקעס לקחת איתו כדי לשפר מעט את החוויה בכלא", נזכרת ריטה וצוחקת. ניסים ישב בכלא שבוע, ושוחרר.

בשונה משני אחיה, שבתוך זמן קצר יחסית נלקחו לנמל לקראת עלייתם לספינות חיל הים, ריטה שהתה בביירות כמעט שלושה שבועות. אי הוודאות היתה מוחלטת. היא וחבריה לא ידעו מתי, כיצד, ואם בכלל, יגיעו לישראל. "לא יכולנו להיות כל הזמן בתוך הבית. רצינו לצאת, אבל היה מסוכן כי היו בעיר המון תיירים סורים והם היו יכולים לזהות אותנו. אז חבשנו פאות נוכריות ומשקפי שמש, ממש כמו המחסלים בדובאי", היא צוחקת, "באחד הימים כשיצאנו להסתובב בעיר ראיתי פתאום את זיינב, התופרת שהיתה שכנה שלי בחאלב. חשבתי שאני מתה... תודה לאל, היא לא זיהתה אותי".

מדי יום שאלה ריטה את המשפחה שאירחה אותם איך יגיעו לישראל, כמה זמן נשאר, מתי זה יקרה. ואז, במארס 1973, כמעט חודש לאחר הגעתה לביירות, זה קרה. אבי המשפחה הודיע לה: "באים לאסוף אתכם".

"סטי"ל ודבור בהיכון"

איסוף הצעירים והעברתם בסתר לנמל היו באחריות המוסד, תמיד בשעות הלילה. במקרה של יוסי היו כעשרה עולים; בקבוצה של ריטה היו לא פחות מ-30. בכל פעם הובאו הצעירים בכמה מכוניות לאותו חדרון מוזנח בנמל, שם חולקו שוב לקבוצות לקראת העלייה לסירות.

"ברגע שהתאספנו בחדר הקטן נתנו לנו כדור", מספר משה כהן, שעלה בגיל 23, כיום יו"ר המרכז העולמי למורשת יהדות "ארם צובא", "אלא שהאנשים שהובילו אותנו לאותו חדר דיברו בשפה שלא הבנו, והיו כמה חבר'ה שלא היו מוכנים לקחת את הכדור הזה כי לך תדע מה נותנים לך. לא ידענו מי האנשים האלה, ופחדנו". הכדור היה כדור נגד בחילות, והסוכנים שהובילו את הקבוצה הסבירו להם שאם לא ייטלו את הכדור בטוב, הם ייאלצו ליטול אותו בכוח. "כולנו לקחנו את הכדור", אומרת ריטה, "בהמשך התברר שבהחלט היה בו צורך".

ברגע שהתנאים בשטח איפשרו את המבצע, העביר המוסד אור ירוק למפקדת חיל הים בתל אביב. "אנחנו ידענו מעט מאוד", אומר תא"ל (מיל') גדעון רז, שהיה אז מפקד בסיס חיל הים בחיפה והשתתף במבצעי ההצלה שלוש פעמים. "למעשה, אי אפשר היה לדעת מתי הפעולה תתבצע, כמה שעות זה ייקח ואם מתוכננים להגיע שלושה עולים או 30. מי שבא, ברוך הבא. לכן, ההחלטה היתה שתמיד יש לנו סטי"ל ודבור בהיכון, עם הצוותים. כל ערב היינו מוכנים לצאת באופן מיידי, ברגע שנקבל את האות".

לדברי רז, המבצעים היו סודיים ביותר, והמידע עליהם מעולם לא דלף. "היינו מקבלים אישור בשעות אחר הצהריים, והכלים היו יוצאים לדרך בסביבות 8 בערב. החיילים קיבלו פרטים מעטים בלבד, בעיקר את שעת המפגש עם סירות העולים בלב ים. "ידענו שהמפגש אמור להתקיים בשעה מסוימת, אבל לא תמיד זה קרה. לפעמים הסירות איחרו בכמה שעות בגלל אילוצים על הקרקע, כמו קשיים בדרך לנמל, נוכחות של המשטרה הלבנונית בחוף או ים סוער. היו מקרים שהסירות כלל לא הגיעו, בגלל תנאי הים, ואז הספינות שלנו עשו אחורה פנה לפני עלות השחר כדי שלא יתגלו, וחזרו לחיפה בידיים ריקות".

תא"ל (מיל') אלי רהב היה באותה תקופה מפקד פלגה בשייטת הסטי"לים של חיל הים, וגם הוא פיקד כמה פעמים על המבצעים להבאת העולים מסוריה. "עיקר העבודה היתה מתבצעת בשטח לבנון על ידי אנשי המוסד, אנחנו היינו סוגרי המעגל. זאת היתה משימה שרק חיל הים יכול היה לבצע, ובהחלט הרגשנו גאוות יחידה".

רגע המפגש בין סירת העולים לספינת חיל הים היה רגע גורלי בכל מבצע. "הדבור היה מתקרב לסירה, וסוכן המוסד, שהיה חמוש, התבקש על ידי החיילים להזדהות ולמסור קוד שנקבע מראש", נזכר רז, "רק לאחר מכן קיבלה הסירה אישור להתקרב לסטי"ל, ועשתה זאת בחתירה, כשהמנוע דומם. בשלב הזה הדבור היה עוקף את הסירה ומתקרב קצת לחוף כדי להגן על הסירה ועל הסטי"ל במקרה שמשהו ישתבש".

כשהסירה היתה צמודה לסטי"ל, זרקו החיילים את סולמות החבלים. העלייה היתה קשה, לעתים נדרשו אפילו שעתיים כדי להעלות חמישה-שישה אנשים. "אחרי שעלינו לספינה הרגשתי בתוך חלום", נזכרת ריטה טרבולסקי, ודמעות זולגות מעיניה, "ההתרגשות היתה אדירה. מבחינתנו, לפי החינוך שקיבלנו, חיילי צה"ל היו דבר קדוש".

משה: "התחושה באונייה היתה מדהימה. תחשוב שמבחינתי, רק לפני שלושה ימים הייתי נער יהודי רגיל בחאלב, עם חיים רגילים, ופתאום הייתי על אונייה ישראלית ענקית, כשמרחוק אני עדיין רואה את האורות של ביירות. זה היה פשוט מדהים".

גם החיילים בכו

לא רק העולים התרגשו מהמעמד יוצא הדופן. גם בין החיילים היו שהזילו דמעה. "ידענו שהם באים ממקום קשה, ממציאות קשה, וברגע שהם היו על הספינה שלנו ההרגשה היתה של חגיגה אמיתית", מספר תא"ל (מיל') רז, "הצוות היה מודע לכך שהוא עושה משהו מיוחד, ציוני, היסטורי, והאווירה על הסיפון היתה יוצאת מן הכלל. החיוכים היו מרוחים על הפנים של כולנו".

"התייחסנו אליהם כאל אנשים שיצאו מעבדות לחירות, ממש כך", נזכר תא"ל (מיל') רהב, "ידענו שלמעשה הענקנו חיי חופש ליהודים שהיו תחת דיכוי - 'עם ישראל חי' במלוא מובן המילה. ברגע שהם היו בידיים שלנו עשינו הכל כדי שיהיה להם טוב".

לדבריו, "גם מבחינת החיילים והמפקדים, המבצעים האלה היו ממש חוויה. אני זוכר שהיו אנשים מהחיל שלמרות שזה לא היה מתפקידם, התחננו שניתן להם להצטרף לאחד המבצעים. היה אפילו ראש לשכה של קצין בכיר, שבא איתנו פעם וסייע לצעירים לעלות לסיפון".

ריטה נזכרת בחיילים שעזרו לה לעלות לאונייה ומחייכת. "הם היו ממש נרגשים, כמונו. כולם ניגשו אלינו, רצו לדבר איתנו, לחצו לנו ידיים". משה חביב צוחק, הוא נזכר שהחיילים הציעו לו לחם פרוס ואבוקדו - שני דברים שמעולם לא ראה לפני כן. "כל החיים אכלנו פיתות או באגטים... לא הכרנו משהו אחר. אבל כבר היתה שעת לילה מאוחרת והיינו מאוד רעבים, אז אכלנו..."

"החיילים נתנו לנו יין והרימו לכבודנו כוסית", מספר משה כהן, "זאת תמונה שלא אשכח לעולם: אני, צעיר סורי מחאלב, עומד בבטן של אוניית קרב ישראלית עם חיילים של צה"ל, ומרים כוסית לחיים".

כהן מספר שאחד החיילים ניגש אליו בספינה והחל לשוחח איתו. "הוא סיפר לי שהשתתף בכמה פעולות כאלה לפני כן, ובאחת הפעולות ראה צעירה שהגיעה מחאלב והיא מצאה חן בעיניו. הוא אמר שממש התאהב בה ממבט ראשון ושאל אותי אם אני מכיר אותה, ואם אוכל לעזור לו ליצור איתה קשר - כי הוא רוצה להתחתן איתה". כהן אכן הכיר את הצעירה, אבל התברר שזמן קצר מאוד לאחר שהגיעה לישראל היא עברה להתגורר בניו יורק.

עם הגעתם לישראל התקבלו העולים והחיילים בטקס רב רושם בנמל חיפה, בהשתתפות קצינים בכירים בצה"ל, ולעיתים גם שר בממשלה. "למרות שהיתה שעת בוקר מוקדמת והיה קריר, הרגשנו את החום והאהבה שעטפו אותנו מכל עבר", מספר משה חביב בהתרגשות, "זה היה מדהים, ההרגשה הזאת להיות בפעם הראשונה במדינה שלך, בבית".

לאחר התחקור שעברו, יצאו העולים אל חייהם החדשים - לא לפני שקיבלו סיפור כיסוי והנחיות מפורטות על מה שמותר להם, ובעיקר על מה שאסור להם, לספר על עברם. לכולם היה ברור שהמידע על הגעתם לישראל חייב להישאר בגדר סוד מוחלט, משום שאם יגיע לאוזניים הלא נכונות יסכן את חיי משפחותיהם וחבריהם, שעשויים גם הם לנסות להגיע לישראל.

* * *

כל העולים עברו דרך ארוכה ב-37 השנים מאז הגיעו לישראל. יוסי גולן החל מיד עם הגעתו את לימודיו האקדמיים, וסיים תואר ראשון במזרחנות ובספרות ערבית באוניברסיטת תל אביב. בגיל 22 התגייס לצה"ל ושירת בחיל השלישות. אחר כך הלך לקורס קצינים ועבר לשרת במשרד מתאם הפעולות בשטחים. בתפקידו האחרון בצה"ל ניהל את המרכז ללימודי ערבית, בדרגת סגן אלוף.

גולן (56) מתגורר באור יהודה, נשוי ואב לשניים. הוא השתחרר מצה"ל ב-2006, וכיום הוא מורה לערבית בחטיבות ביניים.

משה חביב למד בפנימיית חוות השומר בצפון הארץ, ומאוחר יותר התגייס לצה"ל ושירת בגדוד 50. לאחר שחרורו עשה קורס טבחות, ועד לאחרונה ניהל את המטבח של אחד מבתי החולים בארץ. חביב (52), נשוי, אב לארבעה וסב לשלושה, מתגורר ביישוב בית חורון.

ריטה טרבולסקי למדה בפנימייה בכפר סבא ומאוחר יותר התגוררה עם דודים בחולון. בהמשך הכירה את בעלה והקימה משפחה. כיום היא בת 54, נשואה, אם לשלושה וסבתא לשניים. היא מתגוררת בחולון.

אחותם של השלושה, מזל, הגיעה לישראל ב-1967, לפני החמרת המגבלות כלפי היהודים בסוריה.

התקשורת עם המשפחה בסוריה נותקה לחלוטין במשך שנים ארוכות, כדי לא לעורר את חשד הממשל. הקשר היחיד, שהחל רק זמן רב לאחר שהאחים הגיעו לארץ, התקיים באמצעות בני משפחה בחו"ל, ששימשו מעין "מתווכים". הצעירים מישראל שוחחו איתם, והמכרים העבירו להורים בחאלב איתות שהכל בסדר.

בסוף שנות ה-80 הקל הנשיא חאפז אסד את המגבלות החמורות על יהודי סוריה (ראו מסגרת). ההורים, ניסים ורשל חפיף, כיום בשנות ה-80 לחייהם, יצאו מסוריה עם שמונת האחים הנוספים, וקבעו את מושבם בברוקלין. האב, מספרים יוסי, משה וריטה, רצה מאוד לעלות לישראל, אבל רעייתו והילדים לחצו עליו להישאר בארה"ב.

אנחנו שואלים את השלושה אם בדיעבד, ביודעם מה עבר עליהם במהלך הבריחה ולאחר שהגיעו לארץ, היו נכנסים שוב להרפתקה הזאת. ואולי, אילו ידעו אז שכעבור 20 שנה יוסרו מחסומי היציאה מסוריה, היו מעדיפים להמתין? יוסי ומשה עונים ללא היסוס: זה היה שווה את זה. "הייתי מוכן להיהרג כדי להגיע לארץ הקודש", אומר יוסי, ומשה מוסיף: "אנחנו חונכנו שפה זה המקום שלנו. לא הייתי מחכה בשביל זה 20 שנה".

ריטה מפתיעה אותנו. לא, היא לא היתה חוזרת על ההרפתקה הזאת, בשום פנים ואופן: "לא היה פשוט לעזוב את המשפחה ולהתחיל מחדש. החיים שלנו כאן בתחילת הדרך היו קשים מאוד, המשפחה שהיתה לנו כאן לא יכלה לעזור לנו. בסוריה, למרות המגבלות, היו לנו חיים קלים יחסית. לא חשבתי על זה יותר מדי כשברחתי. היום כיף לי בישראל, אבל אם הייתי חיה את חיי שוב, לא הייתי מתנתקת כך מהוריי ומהאחים שלי".

לאורך השנים נמנעו השלושה מלספר את סיפור עלייתם לאיש, אף לא לקרובים אליהם ביותר. הם לא דיברו על כך אפילו בינם לבין עצמם. גם בהכנת הכתבה הזאת, רק כשהפגשנו ביחד את שלושת האחים חפיף - יוסי, משה וריטה - כדי שיעלו זיכרונות מאותן שנים - הם גילו, יחד איתנו, שהם בקושי מכירים את סיפור הבריחה של האחרים. כל אחד ידע ששני אחיו הגיעו לישראל במבצעים הסודיים, אבל כל אחד גם הקפיד לא לספר את הפרטים לאורך השנים. קשר השתיקה נשמר.

* * *

מהקהילה המפוארת נותרו משפחות בודדות

חאלב היתה מקום מושבה של אחת הקהילות היהודיות המפוארות והמפורסמות בעולם, והיהודים הגיעו אליה עוד בתקופת בית ראשון. בפי היהודים נקראה העיר גם "ארם צובא", על שם השבט הארמי שישב שם.

בשנות ה-40 מנתה הקהילה היהודית בעיר כ-17 אלף איש. בסוף 1947, לאחר החלטת החלוקה של האו"ם, פרצו במקום מהומות קשות: בתי הכנסת ובתים של יהודים הועלו באש, ורכוש רב נהרס. מאז, וביתר שאת לאחר קום המדינה, החלה הידרדרות מתמדת במצב היהודים בסוריה, ורבים מהם נמלטו מן המדינה. חלקם הגיעו לישראל, וחלקם - לארה"ב ולאירופה.

בסוף שנות ה-50 ובמהלך שנות ה-60 הנהיגה סוריה סוג של משטר צבאי כלפי היהודים, ובמרכזו שורה ארוכה של הגבלות שהלכו והחריפו עם השנים.

החמורה שבהן היתה האיסור המוחלט לעזוב את המדינה. המצב נעשה קשה במיוחד לאחר התבוסה הסורית במלחמת ששת הימים.

ב-1976 התגוררו בחאלב קרוב ל-2,000 יהודים. בתחילת שנות ה-90 התיר הנשיא חאפז אל-אסד, כחלק ממחוות כלפי ארה"ב, יציאת יהודים מהמדינה - בתנאי שלא יעלו לישראל. הרוב הגדול היגרו לארה"ב, לקנדה, למקסיקו, לספרד ולכמה מדינות בדרום אמריקה. חלקם עשו משם את דרכם לישראל. על פי ההערכות, כיום מתגוררות בחאלב משפחות יהודיות בודדות בלבד.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו