ב־1:30 בלילה, בליל 13 בינואר 2014, התקשרה הסופרת דורית זילברמן לבתה אביגיל ושאלה אם היא יכולה לבוא לביתה של אביגיל. השתיים גרות במרכז תל אביב, מרחק דקות הליכה זו מזו, רגילות להיפגש לשיחות נפש של אם ובתה, ואף חולקות שעות של עבודה משותפת כעורכות ספרותיות. אבל הבהילות והשעה המאוחרת ניבאו לאביגיל רעות.
"היה ברור לי שאם אמא מבקשת לשוחח איתי בשעה מאוחרת, זה בטח על משהו שאני לא ארצה לשמוע. אבל לא ידעתי על מה לחשוב באותם רגעים. היא הגיעה מייד וסיפרה שאבא בבית חולים בלוס אנג'לס, ושהוא מרגיש לא טוב.
"לא הרבה אחרי שהתחלתי לשאול שאלות כדי להבין מה קרה, אחי התקשר וסיפר שאבא מת. בהמשך נודע לנו שאחותו של אבא ובעלה הגיעו אליו ללוס אנג'לס כדי לאסוף אותו לטיול. הוא אמר להם שהוא נכנס להתקלח, ובאמצע המקלחת חטף התקף לב ונפל. הפרמדיק שהגיע לשם אמר להם שהתקף הלב שלו היה כל כך קשה ואכזרי, שהוא מת עוד לפני שהספיק ליפול באמבטיה. עניין של אלפית השנייה.
"באותו לילה קנינו כרטיסי טיסה ללוס אנג'לס, כדי להביא את אבא לישראל. כבר במטוס ידעתי שהמשימה שלי בכל תהליך הפרידה ממנו היא להנציח את היצירה שלו. לא ידעתי עדיין מה אני רוצה בדיוק לעשות, אבל היה ברור לי שאני חייבת לשמור על כל פיסת נייר או קלטת שאמצא אצלו בבית".
אביגיל (31), עורכת וידאו וטקסטים, החלה לאסוף מדירתו של אביה את חומרי הארכיון ששמר. היא מילאה תשע מזוודות עמוסות בגזרי עיתון, תמונות, קלטות וידאו ואלבומים, שכיסו קריירה בת חמישים שנה.
זילברמן התקבל ללהקת הנח"ל בשנת 1965, שם שירת לצד מירי אלוני, ששי קשת, שלום חנוך ואחרים. בתחילת שנות השבעים שיחק בסידרת הטלוויזיה הראשונה בעברית, "חדווה ושלומיק", שבה גילם קיבוצניק שמכיר בחורה עירונית ועובר לעיר הגדולה. לימים סיפר זילברמן שהתפקיד בסידרה ההיא היה כל כך משמעותי בהיסטוריה התרבותית של המדינה, שהוא קיבע אותו בתודעה כשלומיק והיקשה על הקהל והבמאים להשתחרר מהדמות ההיא.
לאורך השנים עמד על הבמה כבדרן וסטנדאפיסט, אבל פעל גם רבות מאחורי הקלעים. הוא היה שותף בהקמת להקת "כוורת" והשתתף בכתיבת מערכונים ושירים ללהקה, בהם "ככה היא באמצע" ו"המגפיים של ברוך". הוא כתב שירים ליגאל בשן, צביקה פיק ודני סנדרסון, היה שותף ביצירת "זהו זה!" וכתב לדודו טופז, חבר נעוריו, חלק גדול מהמערכונים במופעיו, ובראשם "משה והאורנג'דה".
זילברמן השתתף באינספור פאנלים טלוויזיוניים, שעשועונים, סרטי מתיחות ומופעי בידור. לאחר גירושיו מאשתו דורית, בתחילת שנות האלפיים, עבר ללוס אנג'לס, שם כתב לעיתונות הישראלית, ובהמשך לעיתונות ישראלית מקומית. מאוחר יותר שימש נהג לימוזינה ומדריך תיירים, ואף הקים חברת תיירות בשם "זילברטורס", שאירחה תיירים ישראלים באזור.
• • •
על הדסקטופ במחשב של זילברמן מצאה בתו קובץ בשם "יומנו של מוישה". כשפתחה אותו גילתה רומן אוטוביוגרפי, שזילברמן כתב על גיבור בשם מוישה. היא הבינה שמוישה הוא אבא שלה.
"אבא סיפר לי שהוא מתכנן לכתוב אוטוביוגרפיה, ולא פעם ביקש שאעבוד איתו על זה כדי שאדרבן אותו, שיהיה מישהו מחייב שיושיב אותו לכתוב, כי בלי קהל זה לא היה עובד לו. אני חשבתי תמיד שמדובר ברעיון בלבד, ושאולי הוא משרבט פה ושם כמה שורות. כשפתחתי את הקובץ, הייתי בהלם מוחלט. גיליתי כמאה עמודים מלאים בטקסט מבריק, שמתעד את חייו. הייתי גאה והמומה. קראתי את הטקסט ברצף ובמהירות ולא האמנתי למה שאני קוראת. זה היה הרגע הכי מרגש ועוצמתי, שנולד כתוצאה מהמוות שלו. פתאום גיליתי סיפורים ובדיחות שמעולם לא שמעתי, ובעיקר הרבה אמת על חיי הנישואים שלו ושל אמא, חיי המין שלו והמון אירועים שהורים לא תמיד חולקים עם הילדים".
למה הוא קרא לזה בשם "יומנו של מוישה" ולא "יומנו של מנחם"?
"אני חושבת שהוא רצה לייצר הרחקה מסוימת מחייו. לאמא, למשל, הוא קרא ברכה, ויש עוד כמה דמויות קרובות שקיבלו שם אחר".
ומצד שני, מוזכרים בספר הרבה שמות מפורסמים שהתערבבו בחייו, ממנחם בגין ועד דודו טופז.
"מכיוון שהוא נפטר, כל תשובה שאתן היא בגדר ניחוש. אבא כתב את המערכון 'האורנג'דה של מוישה', שהוא המערכון הכי מפורסם של דודו טופז, והוא היה מאוד גאה בזה. יכול להיות שזה בגלל זה. מעבר לזה, יכול להיות שהוא פשוט רצה לכתוב קצת ממרחק על מישהו אחר, כדי להיות מסוגל לכתוב בכנות גדולה יותר על עצמו. הוא כותב על חייו, הנישואים, הגירושים, ההצלחה, ההתרסקות, ההסתבכות עם רשויות החוק סביב ענייני מסים, עזיבת הארץ והעבודה בלוס אנג'לס".
היה משהו בספר שצינזרת בתהליך העריכה?
"לא, לא. ממש לא. לא הייתי מעזה. אם הוא החליט לסגור חשבונות בטקסט האחרון שהוא כתב בחייו, מי אני שאמחק דברים? אמא, שהיא בעצמה סופרת, יודעת שלפעמים מותחים קצת את גבולות המציאות כדי לייצר עניין בסיפור. המשימה הכי מורכבת עם הספר היתה לסיים את הכתיבה שלו ברוח הדברים שאבא התחיל. בקובץ עצמו היו כל מיני סימונים, כותרות והערות, ובתהליך העבודה התייחסתי לזה. היו דברים שלגביהם ניסיתי לחקור בני משפחה וחברים כדי להשלים את המידע, והיו דברים שלא הצלחתי להשלים, ונאלצתי לוותר על סיפורים. במחשב שלו מצאתי קובץ נוסף עם סיפור מרתק ולא ידוע על שַׁיִט שהוא עשה. זה היה אירוע מאוד משמעותי בחיים שלו, וחשבתי שיהיה נכון לצרף את זה לפאזל חייו".
הוא היה אדם מצחיק מול הקהל. איך היה בבית?
"הוא נהג לומר, 'אני בן אדם טרגי, אבל החארות צוחקים'. הוא היה מספר סיפורים כמו שהוא ראה אותם, והיתה לו נקודת התבוננות מאוד מיוחדת על החיים. היו לו יכולות אלתור ושליפה נדירות. אני זוכרת שפעם, בהופעה, הוא שאל מישהי בקהל, 'מה השם שלך?', והיא ענתה לו, 'זהבית'. אז הוא אמר לה, 'זה עווית? חשבתי שזה חיוך'. הוא היה אשף של מילים ואלתורים".
בספר שלו הוא מספר על בדרן שהקהל לא לגמרי מבין אותו. כך הוא הרגיש?
"אבא אמר דברים שהקהל לא תמיד ידע להבין ולקבל. הוא התחיל בסטנד־אפ הרבה לפני שהתחום הזה פרץ, ובעצם הקדים את זמנו. זה כמו שתחזיר את לואי סי.קיי לשנות השישים ותגיד לו להגיד דברים שהם לא פוליטיקלי קורקט מול קהל. הספר גרם לי להבין הרבה דברים עליו, כמו בפרק הילדות, שבו הוא כתב על ילד קטן שחוטף מכות מהוריו ועל יצור נטול ביטחון, שהיה מאוד רחוק מהאב שהכרתי. הדבר הכי מרגש עבורי היה לגלות שאבי הלך אחרי הלב שלו, עשה תמיד את מה שטוב לו וחי חיים מלאים ושלמים".
ומצד שני, הספר מציג סיפור על בוגר להקת הנח"ל, שהשתתף ב"חדווה ושלומיק", הסידרה הראשונה בטלוויזיה הישראלית, ומלווה אותו עד לדעיכת הקריירה שלו ועזיבתו את הארץ.
"הספר עושה סדר בדברים. הוא עזב את הארץ בשנת 2000, שנתיים אחרי שהוא ואמא התגרשו. זה לא קיצוני כמו שמציגים את זה. רק בארץ יש איזו התייחסות נוראית לאדם שמחליט לחפש את מזלו במקום אחר. בלוס אנג'לס גרו ההורים שלו ואחותו, אחי עבר לשם כדי ללמוד, וגם אני הייתי אמורה לנסוע לשם ללמוד קולנוע. ומובן שהיו לו שם המון חברים מישראל".
בארץ הורמו הרבה גבות. אמרו שהוא נוסע מכאן כי הוא מאוכזב ופגוע.
"אני מודה שגם לי זה היה תמוה בהתחלה, כי מבחינתי, האהבה שלו היתה המשחק והעמידה מול קהל. אבל עם הזמן למדתי להבין שמבחינתו, טיול של שלושה ימים עם קבוצת ישראלים זה קהל. פעם הוא צחק איתי ואמר שזה בעצם הקהל הכי טוב בעולם, כי הקהל הזה לא יכול לצאת באמצע.
מנחם זילברמן // צילום: קוקו
"אבא מאוד אהב נהיגה וטיולים, כשהיינו ילדים היינו נוסעים איתו לאינסוף טיולים. זה משהו שמעולם לא השביע אותו, והדרכת המטיילים בארה"ב ענתה לו על האהבה הזאת. הוא תמיד היה מופתע מהעובדה שהמוניטין שלו בארץ הביא לו הרבה לקוחות שרצו לטייל איתו, כי הבינו שזאת יכולה להיות חוויה מיוחדת. וכך באמת היה להם. שנה לפני שהוא נפטר הוא הגיע לביקור אחרון בארץ, וכל כך שמח שאנשים זיהו אותו ברחוב, קראו לו 'מנחם, מנחם', ובמסעדות פתחו לו שולחן וסירבו לקחת ממנו כסף. כל אדם שזיהה אותו שימח אותו מאוד, כי הוא ידע שהדורות התחלפו, ושהוא נעדר מהארץ כמה שנים טובות.
"בסופו של דבר, הוא השכיל להשתמש ביכולות שלו והתפרנס מהן יפה, למרות שזה לא היה קל. לפעמים הוא היה על הכביש 13 שעות רצופות, שבמהלכן הוא היה צריך לדבר, לבדר, לארח ולדאוג לתיירים. היה לי קושי עם זה שהוא עבד כל כך קשה".
• • •
אם הוא היה מאוד מצליח כאן, הוא גם היה נוסע?
"לפני שהוא נסע הוא שיחק בסידרה 'לגעת בשמיים', כך שהוא עשה דברים מדי פעם. אבל אני מניחה שאם הקריירה שלו היתה יותר משגשגת, אולי לא היה לו דחוף לנסוע, או שהיה ממתין לרגע אחר. באותה נקודת זמן, כל האלמנטים התחברו לרגע הנכון עבורו".
ברמה האישית, איזה מין אבא הוא היה?
"מאוד יוצא דופן ומיוחד. הוא גם עשה לי בושות לא קטנות וקטעים מביכים של כל מיני בדיחות עלינו מול אנשים אחרים. הוא התייחס אלינו כמו אל אנשים מבוגרים, וזה היה ההומור שלו. הוא לקח אותנו להופעות, לסטים, מאחורי הקלעים והכיר לנו אנשים מעניינים. הוא מאוד אהב אותנו והגן עלינו כל הזמן. פעם הוא התקשר למורה שלי ונזף בה שנתנה לי 'נכשל' בחשבון. הוא אמר לה שה'נכשל' הזה הוא בעצם שלה, כי איך יכול להיות שילדה לא תלמד בבית הספר. הוא אהב לבשל, וכל יום היה מבשל משהו אחר".
איך הגיבה אמא שלך לדברים שהוא כותב על "ברכה" בספר? יש שם דברים לא נעימים.
"אמי היא בעצמה סופרת ועורכת, ויודעת שלפעמים, כדי להעביר סיפור לקוראים, יש צורך בהגזמה ובמתיחת המציאות. אני חושבת שחלק מהדברים בספר היו מוכרים לה, למרות שהיא אמרה שיש הרבה דברים שלא קרו, או שהוא עירבב בהם מציאות ודמיון. בכל מקרה, גם היא כתבה עליו לא פעם בספרים שלה והשתמשה בקווים מהאישיות שלו לכל מיני דמויות, כך שהיא מבינה שזו אמנות, פעם אתה בצד הכותב ופעם בצד שכותבים עליו. גם היא וגם הוא התראיינו לא פעם על חיי הנישואים והגירושים שלהם. אבא שלי היה מספר במופעים המון בדיחות על הנישואים שלהם".
דודו טופז, חברו הקרוב, מוזכר בספר כמה פעמים. הוא דיבר איתך על הטרגדיה של טופז?
"כן, והוא היה מאוד עצוב ממה שקרה לדודו. הם היו חברים מגיל 17, ואבא כתב לו חומרים רבים. אבא טען שהיו צריכים להושיב את דודו מול פסיכולוג או פסיכיאטר שיעזור לו להתמודד עם הירידה בקריירה שלו, ואמר שאם בן אדם משתגע, צריך לשלוח אותו לפסיכולוג ולא לכלא. הוא היה שבור מההתאבדות וטען שישראל היא מדינה קטנה, שקשה להיות בה כוכב מזדקן ושאין בה רחמים. בארה"ב יש לאמנים המבוגרים משענת נוחה שהם יכולים להישען עליה, בצורת הרבה כסף שהם מרוויחים ויכול להחזיק אותם למשך שנים רבות. אני מסתכלת על אנשים מהדור שלהם, ותוהה איפה הם היום ואיך הם שורדים. יכול להיות שאנחנו מדינה קטנה מדי בשביל כוכבים בסדר גודל גדול".
את חושבת שאבא שלך היה חוזר לארץ מתישהו?
"בביקור האחרון שלו בארץ שאלתי אותו אם הוא לא חושב לחזור. הוא אמר שמצד אחד, הוא לא שולל את האופציה לחזור לפרישה, ומצד שני, הוא גר בגן עדן, אז למה שיעזוב? אל.איי היתה מבחינתו המקום המושלם, וזאת אחת הסיבות שהחלטנו לקבור אותו בלוס אנג'לס. אם כבר גן עדן, אז שם. הוא קבור בבית קברות יהודי פרטי, לא רחוק מה־Three Stooges ("שלושת השוטים" - קומיקאים אמריקנים ידועים משנות השלושים והארבעים; י"א). זה נראה לנו הכי מתאים".
הוא מסיים את אחד הפרקים במשפט "הארץ שאני מתגעגע אליה כבר לא קיימת". למה הוא התכוון?
"הוא היה מאוכזב מהמדינה, בעיקר אחרי שנקלע לסיפור של חובות למס הכנסה ומע"מ, וגם כתב על זה בספר. הוא הרגיש שההתנהלות מולם תקעה לו את הקריירה ולא איפשרה לו לעבוד. כשהוא עבר לארה"ב הוא עשה לא מעט השוואות בין המצב שם למצב בארץ, וגם על זה הוא כותב. אני חושבת שהוא עשה זאת בעיקר מתוך אהבה גדולה למדינה ולאנשים שחיים כאן. התעשייה הישראלית היתה קשה ואכזרית מדי עבורו, ובשלב מסוים הוא כבר לא רצה להיות חלק ממנה.
"היה לו חלום ישן לביים סרט קולנוע, בנוסף לסרט המתיחות 'אחד באפריל', שיצר ב־1986. היו לו תקוות שזה יכול לקרות לו באל.איי, אבל זה לא קרה. מצד שני, היו לו הזמן והמרחק כדי לשבת שם ולכתוב את 'יומנו של מוישה'. אני מרגישה שהספר הזה הוא חלק מהצוואה שלו, ושזאת היתה החובה שלי לערוך אותו ולהביא אותו לקהל שאהב את אבא".
yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו