סרבל טיסה, כדורסל וספר של הרב קוק

בגיל 16 וחצי, כשקיבלתי את הצו הראשון להתייצבות בלשכת הגיוס, המסלול היה ברור: אלך להצהיר שאני דתייה, אקבל פטור ואשרת במסגרת השירות הלאומי. כך עשו כמעט כולן. 20 שנים אחרי, כרבע מבוגרות החינוך הממלכתי־דתי עולות על מדים. שיעורי הגיוס של דתיות עולים בתלילות: ב־2010 היו פחות מ־1,000 חיילות דתיות בצה"ל, היום יש כמעט 2,000. עלייה של 100 אחוזים בתוך חמש שנים. הצבא אינו אותו צבא. הדתיות אינן אותן דתיות. ותמר אריאל.

סרן תמר אריאל, נווטת הקרב הדתייה הראשונה, שנהרגה באסון מפולת השלגים בנפאל לפני שנה, הפכה לסמל. נערה צנועה בחצאית וצמה על מגרש המסדרים, בטקס קבלת הכנפיים, לוחמת צוות אוויר ונווטת F-16 מצוינת שהתגייסה אחרי שנתיים של שירות לאומי, שהקפידה להתפלל שלוש תפילות ביום, שהיו בה גיטרה וכדורסל וספר של הרב קוק וסרבל טיסה וארבעת המינים בסוכה - ואף אחד מהם לא נגרע מחברו. תמר נהרגה באסון ברכס אנאפורנה תוך כדי ניסיונות לחילוץ והצלה של מטיילים נוספים. דמות מרובת פנים, אצילית, ראויה לחיקוי, שמוסיפה להבה לתנועת האש המתרחבת של צעירות דתיות במדים.

שנה למותה הטרגי של תמר הפגשנו לראשונה את שתי הדמויות שליוו אותה בשירותה הצבאי, מפקד הטייסת שלה, סגן־אלוף מ', והרב שלה, שלמה וייס. שני פני־תמר: מ' ליווה אותה בשירותה הצבאי כמפקדה בטייסת העמק; הרב וייס, רב המושב בני דרום וראש אולפנת בני עקיבא אבן שמואל שבה למדה תמר, היה הסמכות התורנית שעימה התייעצה. בסוף קורס הטיס, כשהתבקשה לבחור דמות משמעותית עבורה, בחרה ברב וייס (הוא הוזמן לפגישה עם מפקד חיל האוויר, פגישה שבה השתתפו כל הדמויות המשמעותיות שבחרו יתר חניכי הקורס). במוצאי שבתות של שבת חופשית הגיעה אל בית הרב עם שלל שאלות הלכתיות. סא"ל מ', שבימים אלה מקודם לדרגת אלוף־משנה, חובש כיפה בעצמו. הסיפורים שהם מניחים על השולחן בחדר הדיונים בבסיס חיל האוויר שבו ישבנו משרטטים את המורשת של תמר אריאל: זה אפשרי.

הדמויות המשמעותיות בחיי תמר. הרב וייס וסא"ל מ' \ צילום: יהונתן שאול

במהלך קורס הטיס עוברים החניכים "שבוע מילוט", סדנה שנחשבת לקשה ובמהלכה נדרשים פרחי הטיס לברוח מפני רודפיהם כשהם נמצאים בשטחים פתוחים במשך שבוע. עליהם להימלט ולהתקדם בלילות, ועם עלות השחר לבנות מסתור מאולתר עד הלילה הבא. החניכים, שנשלחים למשימה בזוגות, מתמודדים עם רעב, תשישות, נשיאת משאות כבדים, צעידה ממושכת. לוחמת דתייה תיתקל באתגר נוסף: דיני ייחוד.

"גששים ומסוקים מחפשים אותך", מתאר סא"ל מ', "בלילה בורחים, וביום מפעילים יצירתיות ובונים מסתור קטן שבו תבלה את 12 השעות הקרובות בלי לזוז. אני זוכר את עצמי יושב במסתור עם בן הזוג שלי למילוט, שנינו מחובקים, צפופים, עושים את הצרכים שלנו בתוך המסתור לעיני האחר. איך בחורה דתייה יכולה לצאת לדבר כזה עם בחור בן גילה?"

תמר פנתה אל הרב וייס עם אותה שאלה. "השארתי לה את ההחלטה", מספר הרב. "כשאדם חי באנרגיות חיוביות, אתה סומך על האנרגיות שלו. בכתפיים הצרות שלי לא יכולתי להגיד לה 'תעזבי את הקורס כי את עוברת על דיני ייחוד'. עצם השאלה שלה הבהירה שהראש שלה במקום נכון. שהיא מודעת. אם אני זוכר נכון, היא עשתה בסוף את שבוע המילוט עם שני חניכים נוספים ולא אחד".

אבל גם עם שניים יש בעיה של ייחוד.

"נכון, אבל אנחנו לא נמצאים בתוך בית המדרש, אלא בקורס טיס. במהות הפנימית שלה, האישיות שלה היתה עמוק בתורה. היא כבר היתה תקופה בחיל האוויר, ויש דברים שהיית מצפה שתגיד 'יאללה, עזוב אותך', אבל לא, בכל השיחות איתה הייתי תמיד המום מההקפדה שלה על ההלכה".

הסיפור הזה מתאר את המתח שבין קדושה לחיים עצמם, חבל מתוח שעליו צועד כל שומר תורה ומצוות שבחר לצאת מבית המדרש. הוא יכול לאיים על מי שחושש מהדתה של צה"ל, ולחלופין על מחנכים דתיים שחוששים מגיוס בנות לצבא. והוא יכול לשרטט עולם מורכב שיש בו גוונים של אפור וירוק וחאקי.

הנה עוד דילמה: למבחן בבדיקות חיוניות בקורס טיס, מבחן הנערך בסימולציית טיסה, מתכוננים פרחי הטיס בקפידה. יש ספרים עבי כרס ללמוד, ולחניכים ניתנת האפשרות לתרגול במטוס דמה. אלא שתרגול הרשות הוא בשבת. "הסיטואציה היא עומס לימודים עצום; אם אתה מפסיד את התרגול בשבת - תיכשל במבחן", מתאר הרב וייס. "הגענו למסקנה שאין אפשרות הלכתית להתיר חילול שבת במקרה כזה, אבל שתמר תוכל לשבת במטוס הדמה עם החוברת וללמוד את החומר, בלי להפעיל את הכפתורים".

דמות אצילית ומרובת פנים. תמר אריאל ז"ל

הקפידה על תפילות וברכות

תמר אריאל נולדה וגדלה במושב משואות יצחק בשפלת החוף, בת למשפחה ציונית־דתית עם שישה ילדים, להורים שהיו בין מקימי המושב. אבא חקלאי, אמא עובדת במכינה הקדם־צבאית לבנות "צהלי". סבה של תמר נפל בשבי הירדני במלחמת העצמאות. שניים מאחיה הם קצינים בכירים ביחידות מובחרות. משפחה מובחרת.

אחרי שנתיים של שירות לאומי בתנועת בני עקיבא, החליטה לסחוט עד תום את התרומה שלה למדינה - והתחילה במסלול הארוך והמפרך של קורס טיס. ב־2010, בטיסת אימונים ב"עפרוני", נאלצה לנטוש את המטוס לפני הנחיתה. המטוס התרסק. תמר שברה חוליה בגב. התחקיר קבע שפעלה בקור רוח וללא דופי. במבצע צוק איתן נבחרה לשמש קצינת מודיעין וניווט של הטייסת, יצאה לטיסות קרב וביצעה תקיפות משמעותיות על יעדים אסטרטגיים של חמאס. 

בכל סיטואציה, מספרים חבריה, הקפידה על תפילות וברכות. באחת התמונות האחרונות לחייה נראית תמר כשהיא ישובה בתוך סוכה קטנה ומחייכת. היא בנתה סוכה מחומרים מאולתרים, באמצע השום־מקום בנפאל, כדי שתוכל לאכול לחם ולברך עליו "המוציא לחם מן הארץ" ו"לישב בסוכה". אבל היו בה עוד פנים. המקצוענות במשחקי הכדורסל; אופנוע השטח, שעליו יצאה לטיולים בחופשות מהצבא, חורשת את עמק האלה והגליל; הנגינה בגיטרה ובתופים (בהקפות השניות במוצאי שמחת תורה במושב היתה המתופפת הקבועה); היכולת שלה לשלוט בתכנים תורניים ובדפי גמרא כמו גם במטוס F-16. 

במהלך השירות הצבאי הכירה תמר את רב־סרן א', נווט מהטייסת, ובמשך יותר משנה הם בנו קשר משמעותי, היו לבני זוג ודיברו על חתונה. לבסוף נפרדו. הנסיעה שלה לנפאל בתום המלחמה היתה קשורה גם להחלטה שלה ושל א' להיפרד: היא רצתה פסק זמן מהכל ונסעה אל ההרים הגבוהים של ההימלאיה. זו לא פיסת רכילות כי אם עוד רובד באישיותה של אריאל: א' הוא קיבוצניק חילוני. 

"הם הגיעו יחד לטייסת ועברו הסבה יחד", מספר סא"ל מ'. "אחרי שהזוגיות שלהם כבר היתה גלויה הם סעדו אצלי בבית סעודת חג וראיתי כיצד הם מגשרים על הפערים. שניהם היו אנשים ערכיים, שורשיים, אוהבי טיולים, אוהבי הארץ. אנשים משכמם ומעלה. הם עשו יחד המון שבתות בבית של תמר ומצאו את הדרך לכבוד הדדי. דמיינתי את עצמי מברך בחופה שלהם".

אל הרב וייס הגיעה תמר עם דילמות לגבי העתיד המשותף עם א', וגם הביאה את א' למפגשים בביתו של הרב. "מאוד התרשמתי מהבחור. תמר התלבטה אם לקשור את חייה בחייו. מצד אחד היה ביניהם קשר נפשי עמוק, ומצד שני כשחושבים על בית וחינוך ילדים זה הופך להיות מורכב. תמר חיה בהכרה דתית מאוד ברורה. אני לא יודע אם ההחלטה שלהם להיפרד היתה קשורה לעניין הדתי". א' ביקש שלא להתראיין לכתבה. 

"האתגרים שבחורה דתייה חווה בצבא גדולים ממה שאפשר לשער", אומר סא"ל מ'. "אני, כדתי, מרגיש שליבי כהה בדברים מסוימים. ובשביל בנות על אחת כמה וכמה. לצאת מאולפנה לצבא זה הלם תרבות. נגיעות, קללות, מילים גסות הן נורמה. אני 25 שנים בצבא, ותמר היא אחד האנשים שהכי הקפידו על ההלכה שהכרתי. השירות הצבאי לא 'קילקל' אותה, היא לא התרופפה.

"היא הקפידה על שמירת נגיעה בסביבה שבה צ'פחות, חיבוקים ומגע הם עניין פשוט ויומיומי. היא לא הגישה לאף אחד יד ולא החזירה יד למי שהושיט לה. אם יש תמונות שלה עם החבר'ה שנראה כאילו הם מחובקים, זה רק בגלל שהם עומדים מעליה בידיים באוויר. היא היתה טובה בכדורסל ושיחקה איתנו. בזמן המשחק יכלה להרביץ מכות, לשמור בכוח. אם מישהו נכנס בצעד וחצי, להכות בו חזק. שנייה אחרי שהמשחק נגמר - אין חיה כזאת לגעת בתמר". 

שמירה כזאת על נורמות שונות, חריגות בנוף, היא מתכון לריחוק חברתי.

"זה מה שהיה מיוחד בתמר, שהשמירה על המצוות לא הרחיקה אותה מהחבר'ה. ביחסים הצפופים בטייסת אין אחד שאין לו שריטות, אין אחד שכולם אוהבים אותו, אבל תמר היתה אהובה על כולם. בסוציומטרי היא יצאה הכי מקובלת, הכי אהודה. בערבי שבתות היה לפעמים מחזה מוזר, שכולם באים לבית הכנסת בגלל תמר, מתוך אהבה אליה. היא היתה מגיעה בחצאית ארוכה ובחולצת שבת ואיתה קבוצת חילונים. היתה בה דואליות אבל גם שלמות. היא הקפידה על שמירת מצוות אבל גם היתה לגמרי איתנו". 

מ' מפשפש במכשיר הסלולרי שלו ומראה לי סרטון שהוא כולו דואליות שלמה: 12 לוחמים והיא, בטיול בגולן, יושבים ליד מעיין עם קפה המתחמם על כירת גז. תמר עם הגיטרה וכולם שרים. "כמה אהבה" של מאיר בנאי ו"היום" של אהוד בנאי. צועקים בפיות פתוחים את המילים, צוחקים. 

"בחורה יחידה בין 12 גברים, טייסים, ונראה כאילו נולדה בתוך המקום הזה", אומר מ', מריץ שוב את הסרטון. "היא הלב של המעגל, היא קובעת את הקצב, היא בוחרת את השיר, וכאילו היא שם מאז ומעולם. רואים את האהבה אליה, את הכבוד. אתה יודע שהיא בת אולפנה צדיקה וחסודה, וזה שהיא יושבת ליד בנים עם בגדי ים נראה המקום הכי טבעי לה בעולם. שנייה אחרי הצילום הזה היא קמה להתפלל מנחה ליד המעיין. התפללה בעיניים עצומות, בכוונת הלב, בנחת, לא כמו התפילות החטופות שאני מתפלל".

הרב וייס מהנהן. "השאלות של תמר לא היו רק לגבי מה השורה התחתונה של ההלכה, אלא התלבטויות ערכיות של משמעות, של אידיאות. כשאתה נמצא 24 שעות ביממה עם חבורה של אנשים שרובם חילונים, דברים בסיסיים שחשבת שאתה שלם איתם מתחילים להיות תחת סימני שאלה. דיברנו על המשמעות של חיי תורה. היא לא באה ממקום מקנטר אלא מתוך רצון להבנה מחודשת. לא הרגשתי שבעקבות השאלות יש לה הרהור על הדרך". 

"בשיחת משוב שאלתי אותה מה התוכניות שלה", מספר סא"ל מ'. "בסופו של דבר שנינו באים מאותו מגזר. החיים כאיש צוות אוויר מאוד תובעניים, הסטנדרט בגיל שלה הוא לעבוד עד 22:00 בלילה. תפקידי ההמשך הם בבית ספר לטיסה או במטה המבצעי, ובכל מקרה לא קל בשביל בחורה שרוצה להקים משפחה, חתונה, ילדים. היא ענתה לי שהיא רוצה להיות מדריכה בבית ספר לטיסה. בער לה בעצמות לעסוק בחינוך, בגידול דור הלוחמים הבא". 

בחצי השנה האחרונה לחייה שימשה תמר קצינת מודיעין וניווט. סא"ל מ': "היה לה חשוב להיות מפקדת, להוביל, בשפת הצבא 'למצות את הפוטנציאל הפיקודי שלה'; בשפת המגזר 'להיות מדריכה בבני עקיבא'. היא היתה עושה לפקודים שלה פעולות במעגל על הדשא, כמו בתנועת נוער, ומחלקת להם צ'ופרים עם ציטוטים של הרב קוק. החיילים והחיילות שלה העריצו אותה. כדי שהאווירה תהיה מקצועית ונקייה היא הקפידה שלא יהיו קללות ביחידה, והציבה 'קופת צדקה של קללות', כשכל מי שמקלל מחויב לתרום מטבע לצדקה".

"אין העתק־הדבק"

על חלקה המשמעותי במבצע צוק איתן היתה אמורה תמר לקבל אות הצטיינות. בטייסת תיכננו לבשר לה על כך כשתחזור מההפוגה בנפאל. 

"התפקיד שלה במבצע צוק איתן היה קריטי", מספר סא"ל מ'. "כקצינת מודיעין וניווט היתה לה אחריות לקביעת המטרות, בצוות שצריך לעבוד עם אפס טעויות. תמר החזיקה את החיילים שלה מלאי מוטיבציה לאורך כל המבצע. חוץ מזה היא מילאה משמרות תכנון במטה המבצעי, וגם יצאה לטיסות ולתקיפות.

"בגלל שהיא היתה כל כך משמעותית קראנו לה 'האתרוג'. כולם ידעו שאסור להפריע לתמר לעבוד או לתת לה משמרות ניקיון. היה לנו שלט בטייסת 'אל תיגעו באתרוג'. כשטסנו מעל קיבוץ אלומים היא כתבה לרב הקיבוץ, 'אני מרגישה שאני שומרת עליכם, אל תדאגו לי'. היא חוותה את המשמעות של המבצע, של ההגנה על יישובי הדרום, ונלחמה על הזכות לטוס. ראיתי אותה מגיעה ממשמרות במטה המבצעי, הרוגה מעייפות, נעמדת בדלפק ולא זזה עד שיאיישו אותה לטיסה. היא השתתפה בתקיפות בסג'עייה, ריכוך יעדים אחרי הקרב הקשה של גולני ולקראת הכניסה השנייה של ה'ירוקים', ביצעה תקיפות קשות של מוקדים אסטרטגיים של חמאס. היה ברור לכולם שהיא נכס מבצעי". 

אני שואלת את סא"ל מ', כחובש כיפה שילדיו מתחנכים בחינוך הדתי, מה דעתו באופן כללי על גיוס בנות דתיות. "אני מוזמן להרצות לפעמים באולפנות ובמדרשות לבנות. עד לפני כמה שנים הייתי אומר לבנות שאני לא ממליץ להן להתגייס לצבא. האחיות שלי עשו שירות לאומי משמעותי, עם השפעה עמוקה על הכלל והחברה - ושירות צבאי מכיל סיכונים גדולים מדי בשביל בנות דתיות. אחרי שגדלת בחממה מוגנת אתה נחשף לאנשים שתרבות הפנאי שלהם מפתה, מעניינת וסקסית. מנגד, הם אנשים ערכיים, ישרים, אוהבי מדינת ישראל. זה מציף אצלך שאלות. חשבתי שלא ראוי לבנות לחוות את הטלטלה הזאת, אבל היום אני אומר לבנות: זה אפשרי.

"צה"ל נותן המון תמיכה לדתיות, והאמת היא שאנחנו מאוד צריכים אותן. הבנות מהאולפנות הן נכס לצבא. מאוד איכותיות, מלאות מוטיבציה ותודעת שליחות. הן מבינות את המושג 'הדור שלנו - התור שלנו'. המאפיינים של בנות אולפנה הם מאגר שהצבא מת לשים עליו את היד, ועושה מאמצים כדי לייצר מסגרות מותאמות. פעם בחורה שהלכה לצבא נחשב התרסה, היום אלו הבנות הכי איכותיות".

הרב וייס שיושב לצידו מסתייג בגלוי: "כמחנך, האמירה היא איפה את יכולה לעשות יותר בחיים. שירות לאומי הוא סוג של התנדבות, ובכל זאת אתה רואה את הבנות חוות התלבטות של איפה הן יהיו יותר משמעותיות, לאיפה אחרות לא ילכו ולכן צריך אותי יותר, איפה יש יותר אתגרים חינוכיים".

תמר מונצחת באולפנה שאתה עומד בראשה, בין היתר בערב לימוד תורה לזכרה שתערכו בהושענא רבה. לא תכוון בנות ללכת בעקבותיה של תמר ולהתגייס?

"חד־משמעית לא. ההכוונה הרשמית היא לתרום בשירות הלאומי. עם זאת, מי שבוחרת בדרך אחרת, אנחנו איתה. אלך לטקס סיום טירונות של בוגרות, אלווה אותן. אצל תמר זו נקודה שבערה בה כל הזמן לאורך כיתות י"א-י"ב. היא הרגישה שיש לה אנרגיות, רצון לפרוץ. היה לה ברור שבצבא יש מפגש עם ציבוריות ישראלית יותר רחבה. היא התגייסה לצה"ל בגאווה, עם עיניים זורחות מאושר. היא לא מודל לחיקוי, כי אי אפשר לחקות דבר כזה. כל בת היא משהו אחר, אין העתק־הדבק".

נכון להיום, כ־25 אחוזים מבוגרות החינוך הממלכתי־דתי מתגייסות לצה"ל, למגוון תפקידים: חינוך והדרכה, מודיעין, ת"ש, חילות השדה, מחשבים, רפואה ועוד. רבות מהן ממשיכות לקצונה. חלק גדול מהבנות הדתיות נעזרות בעמותת "אלומה", שמפעילה מאז 2002 את תוכנית "משרתות באמונה" בשיתוף משרד הביטחון, אגף כוח אדם בצה"ל ומפקדת קצין חינוך ראשי. התוכנית מעניקה לבנות ייעוץ והכוונה לגבי מסלולי שירות תוך שמירה על אורח חיים דתי, וליווי במהלך השירות. מעגלי המעורבות וההשפעה כוללים את הבנות עצמן, הוריהן, הצוותים החינוכיים, מנהיגי הקהילות והרבנים.

איך נראית קריאת ההזמנה של צה"ל לבנות הדתיות? מוקד המידע של אלומה, הנותן מידע וייעוץ לפני השירות ובמהלכו, פועל בתוך בסיס תל השומר. באלומה מפעילים אתר אינטרנט ודף פייסבוק שבהם משתפות צעירות דתיות בחוויותיהן מהשירות הצבאי, מקיימים פעילויות הסברה באולפנות (אלו המאפשרות כניסה של גורמים המעודדים גיוס), עורכים מפגשים לקראת גיוס ומזמינים את הבנות לאימוני התנסות בבסיסי הגדנ"ע של חיל החינוך. לאורך השירות הצבאי מוזמנת החיילת הדתייה למפגשים תורניים ולימי עיון בשיתוף הרבנות הצבאית.

מעניין במיוחד הוא סקר שערכה עמותת אלומה בקרב חיילות בוגרות החינוך הדתי, ולפיו 86 אחוזים מהן העידו כי השירות הצבאי חיזק את זהותן הדתית או לא פגע בה. בניגוד לחרדות המחנכים, מתברר שמרבית החיילות תופסות את השירות הצבאי כפרק חיים שתרם לחיזוק ערכי האולפנה, ולא להפך. תמר אריאל פנתה לאלומה כשהחליטה להתגייס לצבא. היא המשיכה להיות בקשר הדוק עם העמותה במהלך הגיוס והפכה למתנדבת בתחום הייעוץ והליווי של בנות החינוך הממלכתי־דתי לקראת הגיוס. 

"תמר היתה פורצת דרך", אומרת מנכ"לית אלומה יפעת סלע. "היא השפיעה מאוד על בנות לקראת גיוס. סימנה, עוד בחייה וודאי שגם לאחר מותה, שהשמיים הם לא הגבול. היא דוגמה עילית לכך שצעירות דתיות יכולות לשמור מצוות ולטפח ערכים במסגרת השירות, וזוהי גם חובתן ושליחותן, אם החליטו להתגייס. השירות הצבאי מהווה כרטיס כניסה לחברה הישראלית; הזדמנות לקחת חלק, להתמודד ולתרום תרומה משמעותית. תמר היא מופת ללקיחת אחריות על החברה".

אני שואלת את סא"ל מ' עד כמה תמר ראתה בעצמה מודל ומופת. "כמפקד שלה, עניין ה'לוחמת' לא היה רלוונטי, ועניין 'הלוחמת הדתייה' לא היה רלוונטי. נ', טיייסת הקרב הראשונה בישראל, היא בטייסת שלנו, וזה נון־אישיו. גם תמר לא באה עם הטייטל של 'אישה' או 'אישה דתייה' ולא הבליטה אותו, אבל היה בה משהו שהבין את גודל התפקיד. כשהיינו יוצאים על אזרחי, היא היתה מגיעה במכנסיים. על רחבת המסדרים היא בחרה בחצאית. כשהיו מגיעים בכירים לטייסת היתה 'תחנת תמר', להציג בפניהם את הנווטת הדתייה הראשונה. היא כעסה, אבל הבינה שהחצאית היא מותג, במובן החיובי". 

ביום חמישי השבוע ייערך כנס "כנפי תמר" לזכרה, שצפוי להיערך בכל שנה ביוזמת אלומה והפעם בסימן צעירים פורצי דרך. בכנס, שיתקיים בהיכל לאמנויות הבמה בהרצליה, יוענקו מלגות לימודים לצעיר או לצעירה פורצי דרך ההולכים בדרכה של תמר, מתוך ציונות ואהבת הארץ. 

"היא הפכה אותנו ליותר טובים", מסכם סא"ל מ'. "ליד תמר לא היה אפשר לנבל את הפה, לא כי היא העירה לך אלא כי לא מתאים לדבר לידה באופן לא מכובד. היה בה דיסטנס של מכובדות, לא של התנשאות. היא לא היתה צוחקת מבדיחות גסות, והיה לא נעים לספר לידה בדיחות כאלה. הרגשנו שכשהיא בסביבה, מצופה מאיתנו ליותר". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו