כל ציפור היא שליחה

הביקורות בבריטניה גמרו את ההלל על רומן הביכורים של קריס בריי. הוא אף זכה בפרס מועדון הסופרים של לונדון לרומן הביכורים הטוב ביותר ואסופת הסיפורים של בריי "Sweet Home" זכתה בפרס סקוט. כך שהציפיות מ"שיר לאיזי ברדלי" גבוהות עוד טרם הקריאה בו, וטוב לגלות שהן אינן נותרות תלויות באוויר. 

הרומן מגולל שלושה חודשים מחייה של משפחה מורמונית אדוקה מפרברי ליברפול. אב המשפחה, איאן, הוא גם בישוף הקהילה, ואשתו קלייר, שאינה מורמונית במקור, היא עקרת בית במשרה מלאה. ללא כל סימן, התנצלות מקדימה או התגלות ניחומים - אסון נוראי לזוג ולילדיהם - איזי, הבת הקטנה, מתה מדלקת קרום המוח. התהום שבה מסתחררים בני המשפחה מנידה אותם בין כפירה לאמונה ובין ייאוש לגאולה. 

הסופרת מתפקדת כמלאך שומר. משפחה מורמונית בעיירה מואב שביוטה

 

כוח כתיבתה של בריי טמון בעולמן הפנימי של הדמויות הפועלות בו, והאובדן הלא צודק מאיים לכרסם באמונתם, שאינה אומרת נואש. מאבק פנימי זה, שבא לידי ביטוי בצורות שונות אצל כל אחת מהדמויות, מעורר חמלה ואהדה גם יחד.

התיאולוגיה המורמונית מושתתת על היהדות, ומכירה בישו כמבשרה של תורה חדשה שהנצרות כשלה ליישם. המורמונים אמנם מאמינים בקיבוץ גלויות יהודי, אך לא על אדמת ישראל אלא על אדמת יוטה. הם מבכרים את חיי המשפחה ורואים באורח החיים המורמוני דרך לחיי נצח. כיום יש כ־15 מיליון מורמונים בעולם.

בריי, שגדלה במשפחה מורמונית ועזבה את הדת בגיל 30, שבה ברומן לילדותה, ומשרטטת באלגנטיות את התא המורכב של משפחת ברדלי. בחירתה שלא להיצמד לגיבור אחד, אלא לדלג בין בני המשפחה ו"לעמוד" מאחורי כתפיהם, מפיחה ברומן מלאות ריאליסטית, שכן בין זווית ראייה אחת לאחרת אנו עדים לעיתים להתרחשות זהה מזווית שונה, ויכולים להבחין בפער הרגשי והתודעתי שבין הדמויות. כמו כן, ההימצאות של המספרת במקומות שונים באותו הזמן מדמה סוג של אלוהות, שדבר אינו חומק מעיניה.

בדילוגיה בין בני המשפחה, בריי מקפידה לשאוב את עולם המושגים, התיאורים והדימויים שלה, מחייו של הגיבור התורן. כך למשל, מתארת בריי את תודעתו של אלמה, הבן הבכור שתשוקתו הגדולה והבלומה היא כדורגל, כשהוא בועט בכדור וחושב מחשבה מעציבה: "המחשבה נחבטת ברשת דמיונו לפני שהוא מצליח להדוף אותה". המנגנון הסיפורי הזה מציב את המספרת מעל הסיפור והדמויות, ובאותה העת מקרב אותה אליהן מבחינה רגשית, כמעין מלאך שומר.

בדומה למקומה כמספרת ומנגנון התיאורים שלה, כך גם שפתה של בריי תמיד מוצדקת, בעלת תכלית, אינה מתקיימת עבור עצמה אלא תמיד עבור הסיפור. היא אמצעי, לא יעד. השפה של בריי סרוגה ממילותיה שלה ומהמילים כפי שהן מדמות את התודעה של דמויותיה, ובכך בפיסקה בודדת היא מצליחה להכיל שמיים וארץ, סלנג ושפה תנ"כית. הקונקרטי והמטאפיזי מוצאים על דפיה נחלה משותפת, והמנגנון מפזז בתיאוריו בין עוגיות דלוחות לבין מלכות שמיים, ובין צפרדעים מתות לבין חיי נצח וגמילות חסדים. כל זאת מאפשר לה לנסח את החוויה הדתית באופן אופטימלי, שכן המרחק בין אדם לאלוהיו כמוהו כמרחק בין שמיים לארץ, בין רדוד לנשגב.

הלימה רביעית מצויה בין מנגנוני הסיפור לבין העיסוק בדת, היא הסימבוליקה של ההתרחשויות. לא ברור אם המספרת מאמינה באלוהים כמו דמויותיה (הרי בריי, כאמור, עזבה את הדת בגיל 30), במיוחד לאחר שנתקלים בלא מעט אירוניה וגרוטסקה שהיא יוצרת בסיפורה. "כל האומות יתקבצו בירושלים כדי לראות את ישו מופיע על הר הזיתים ומשמיד את הרשעים הכופרים. הוא יצלה אותם כמו בשר על האש ואז יביא שלום על העולם", כך אומר האח ריבר לאלמה כשהשניים מתקנים עגלת יד ישנה. עם זאת, בריי מקפידה להפיח משמעות דתית בכל התרחשות סיפורית. כל ציפור היא שליחה וכל משב רוח הוא הינף יד מלמעלה, לכל הפחות בעיני הדמויות. 

דרכי הסיפר של בריי, הלשון שנקטה וטבעה כמספרת - כל אלו עולים בקנה אחד עם התיאולוגיה של הרומן, שמראה לנו כיצד הספרות מקיימת כלל אסתטי שהוא כמעט מדעי: יצירה עולה יפה כשהצורה מתגבשת במאפייניו של התוכן. כשהמהות לובשת ממשות.

חולשותיו של "שיר לאיזי ברדלי" מעטות, אך קיימות. הנרטיב של ציפי, אחת מבנות המשפחה, לא הושלם, חוסר שמתעצם בשל אורכו של הרומן, וצירוף המקרים שמתנקז לקראת סופו מעלה ריח של אי־סבירות. אך באלו אין כדי לפגום בשלמות הרומן, שמדבר על אובדן ככלל ועל אובדן של משפחה דתית בפרט. 

חשוב לציין כי אף שהספר צבוע כמעט לחלוטין במוטיבים דתיים, חוויית הקריאה בו צועדת כל הדרך במישורים קיומיים, בין היתר – שוב - הודות לבחירתה של בריי לדלג בין בני המשפחה המוארים באור הייחודי להם. הרומן גדוש באנלוגיות מקראיות וספרותיות, ומספק אינפורמציה ותובנות רבות על חיי הדת המורמונית ואורח חייהם של המאמינים בה. זהו ספר נטול יומרה ונוגע ללב; הוא אינו דורש דבר פרט לקריאה בו. 

 

שיר לאיזי ברדלי / קריס בריימאנגלית: שי סנדיקסנדיק ספרים, עמוד 409

לכל איש יש שם (עט)

המשורר מייקל האדסון ניסה להכניס שיר לאנתולוגיה יוקרתית ונכשל • כשהגיש אותו תחת שם בדוי והצליח עורר סערה

בגב הכריכה של אנתולוגיית השירה האמריקנית הטובה ביותר לשנת 2015, שראתה אור לפני יומיים, מצוין כי השם Yi-Fen Chou, שאחד משיריו כלולים באנתולוגיה, הוא לא שם אמיתי, אלא שם־עט שאימץ המשורר האמריקני מייקל דריק האדסון, בתקווה שהזהות הבדויה תעניק לו סוף סוף מקום של כבוד באנתולוגיה היוקרתית, לאחר אינספור דחיות שקיבל כשחתם על היצירות בשמו האמיתי. ותקוותו אכן התגשמה.

האדסון כותב שהשיר שנבחר לאנתולוגיה "הדבורים, הפרחים, ישו, נמרים עתיקים, פוסידון, אדם וחוה" נדחה כשהוגש תחת שמו כ־40 פעמים. זאת בעוד תחת הזהות הסינית הבדויה, שירו נדחה רק תשע פעמים, לפני שנכנס לרשימה. "אם זה אכן אחד השירים האמריקניים הטובים של השנה, לקח לו הרבה זמן לרדת לדפוס", אמר האדסון והוסיף, "אבל אם יש דבר אחד שאני כן - זה עקבי".

למרות חשיפת הזהות האמיתית, שגררה אחריה ביקורות ובקשות להסיר את השיר מהרשימה, שרמן אלקסיס, משורר, סופר שזכה ב"National Book Award" ועורך האנתולוגיה, הגן על בחירתו בשיר. ב"Best American Poetry Blog" 

כתב אלקסיס שהוא גילה את זהותו של האדסון רק לאחר שבחר בשיר, ושהגילוי עלה לו כמובן בעצבים רבים. אך לאחר שקרא שוב את השיר, ביודעו את זהותו האמיתית של הכותב, הוא היה לא פחות טוב ומושך בעיניו.

אלקסיס, שמוצאו אמריקני־אינדיאני, מודה שהיה לו נוח יותר לקבל את השיר תחת הזהות הסינית, בטענה שיש לא מעט דוגמאות לאפליה לטובת יוצרים לבנים בתוך הקהילה הספרותית - וגם הוא ביצע אפליה דומה, רק לטובת צבע עור שונה. "אני משורר כהה עור שנתן הזדמנות טובה יותר למשורר כהה עור אחר", הסביר.

אלקסיס מודע לסערה שנוצרה עקב קבלת שירו של המשורר הסיני לכאורה, וגם מודע לכך שהעצים את הסערה בכך שהותיר את המצב בעינו. עם זאת, לטענתו, הסרת השיר היתה מביאה לאי צדק גדול יותר. "הסרת השיר תצביע על כך שאני בוחר שירים רק על סמך זהות, דבר שהוא לא נכון. בסופו של דבר השירים שנבחרו לאנתולוגיה הם שירים שאהבתי. להכחיש את אהבתי לאחד מהם פירושו להכחיש את אהבתי לכולם". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו