משקיף חיצוני, אורח לרגע, יתקשה למצוא הבדלים בין הצוללות השונות של חיל הים. למעט הצבע - צוללות ה"דולפין" הראשונות היו ירוקות, והחדשה, "תנין", צבועה בגוונים של כחול - הן נראות בדיוק אותו הדבר. מין צינור אטום, מוזר למראה, שמעורר במבקר משיכה ורתיעה גם יחד, התפעמות מהלא נודע וחשש ממנו.
ההרגשה הזאת מתעצמת מתחת למים. רק מי שסובל מחרדה קיצונית או מקלאוסטרופוביה לא יתאהב בקסם המעמקים. מרגע שצוללים, תחושות הים שמטרידות רבים - גלים, רוחות, תנודות, בחילות - נעלמות, ועל הגוף משתלטים עניינים ארציים בהרבה כמו השקט. החיצוני, זה ברור, שהרי מהות קיומה של הצוללת היא החשאיות, אבל גם הפנימי, של האנשים וביניהם. ההתנהלות ב"תנין" מתאימה הרבה יותר לפילהרמונית של ברלין מאשר למציאות המיוזעת של הרחוב הישראלי.
צוללת היא המקום המושלם להתנתק איתו, ולהתנתק בו. לא בטוח שכולם יצליחו לעמוד בזה במשך שבועות ארוכים, אבל ביקור של יום מספק חוויית משתמש מעצבת של הצוללת ושל אופי השירות בה. אפשר להתווכח על הצורך בצוללות (וליתר דיוק, בכל כך הרבה צוללות); קשה שלא להתפעל מהמשימות, מהמקצועיות, מהאנשים.
ה"תנין" הגיעה לישראל בדיוק לפני שנה. עד סוף השנה צפויה להגיע גם אחותה הקטנה, "רהב", ושייטת הצוללות, שמנתה אשתקד שלוש בלבד, תגדל לחמש. ב־2019 תימסר לחיל הים הצוללת השישית. לכאורה, נתון סטטיסטי בלבד; למעשה - מהפכה משמעותית, שמחייבת שינויים בכוח האדם ובאחזקה, ועתידה להפוך את שייטת 7 לשחקן מרכזי במפעל הייצור של מודיעין ומטרות.
זה ינבע משילוב בין שלושה קודקודים, שעד עתה לא חוברו ביעילות. הראשון הוא צורכי צה"ל, ובמקרה של הצוללות - צורכי מדינת ישראל. הצוללת, מתוקף חשאיותה ותחכומה, היא אמצעי לחימה אסטרטגי, שלעיתים קרובות משמש למשימות לאומיות. הצצה חטופה בספרות גלויה מספקת הבנה בסיסית של היכולות, ומכאן של הפוטנציאל: מפעולות בשירותם של ארגונים אחרים ועד ליכולת להפוך למכונת מלחמה, שבקצה שלה אפשרות לשיגור טילים גרעיניים (על פי פרסומים זרים).
הקודקוד השני הוא השינוי באופי הלחימה. בעבר נלחם צה"ל במימדים נפרדים - צבא היבשה בשלו, חיל הים בשלו, חיל האוויר בשלו. האחרונים היו היחידים שחרגו מעט מהמסגרת שלהם, ובאו לעזרת אנשי הים והיבשה, שמצידם תרמו מעט מאוד לכל מה שלא היה "משלהם".
השנים האחרונות שינו את התפיסה הזאת מהיסוד, בגלל הטכנולוגיה (שמאפשרת לפלטפורמות שונות לתקשר ביניהן, לקבל את אותו המידע ולראות את אותה התמונה) ובגלל אילוצים תקציביים. למרות המלל הרב שנשפך בענייני התקציב, צה"ל הוא צבא עני, ולכן נאלץ למצוא פתרונות שיאפשרו לו לעשות משימות בפחות אנשים וכסף וביותר יעילות.
הקודקוד השלישי הוא יכולותיה של הצוללת. "תנין" אינה שונה מאחיותיה המבוגרות - "דולפין", "לוויתן" ו"תקומה" - ב"מה", אלא בעיקר ב"איך". היא כמעט לא עושה מבצעים אחרים מאלה שנעשו לפניה, היא פשוט עושה אותם טוב יותר. היכולות שלה מאפשרות לה לא רק לשהות יותר זמן מתחת למים, אלא גם לבצע את הפעילות ביעילות גדולה יותר - מאיסוף שוטף של מודיעין על יעד, דרך שותפות במבצע חשאי ועד להשתתפות במלחמה, עולם שממנו נפקדו הצוללות כמעט לחלוטין בעבר.
התמונה שמשתקפת מהפריסקופ, במהלך האימון // צילום: יהושע יוסף
רק לשם האילוסטרציה, הצוללת תוכל בעתיד להיות זאת שתאתר על החוף הלבנוני משגר שמאיים על תל אביב או מכונית תופת. רוב אמצעי הגילוי האחרים - מוטסים או קרקעיים - הם רועשים, או נראים, או שניהם גם יחד. הצוללת תשוט שם, רואה ובלתי נראית, ושימוש נכון בה הוא מכפיל יכולות משמעותי, שעשוי להיות קריטי.
שלושת הקודקודים האלה עתידים לשים בשנים הקרובות את שייטת הצוללות במקום אחר לגמרי. זה קורה כבר עכשיו בכל הקשור למב"מ ("המערכה שבין המלחמות", שם הקוד הצה"לי למלחמה האפורה, נטולת הקרדיט, שמקיים צה"ל - כמו תקיפת שיירות נשק בסודאן או חיסול של מבוקשים בכירים, שבוצעו בידי ישראל על פי פרסומים זרים), אבל המהפכה האמיתית אמורה להיות בפעילות הגלויה. במלחמת לבנון השלישית או במבצע הגדול הבא בעזה עתידות הצוללות להיות רכיב משמעותי במעגל של מודיעין־אש־מטרה.
פלייסטיישן מתחת למים
למעשה, מעולם לא נחשף דבר מתוך פעילות שייטת הצוללות, שייטת 7. גם התקלות הבודדות שהיו בה טופלו כך שהפעילות תישאר חסויה, מפני האויב, וגם מפני הציבור בישראל. מעטות היחידות בצה"ל שהצליחו לשמור על חשאיות כזאת במשך כל שנות פעילותן; שייטת 7 בולטת בכך בגלל היקף פעילותה. מפקדיה מספרים שהיא היחידה הכי מבצעית בצה"ל, ובהיקף גדול. יותר ממחצית משעותיה בים מנוצלות למבצעים.
לא מפתיע, אפוא, שבחיל הים נשמרו עד עתה מלצרף זרים להפלגות ב"תנין". הגעתה לארץ בשנה שעברה לוותה אמנם בקרנבל תקשורתי, לרבות צילומי פוליטיקאים על הסיפון, אולם מרגע שהסתיימה החגיגה, החלה העבודה. רק עתה התאפשרה ל"שישבת" הצצה ראשונה ובלעדית אל הנעשה בה במהלך הפלגה. הפלגת אימונים, כמובן; על הפלגה מבצעית אין מה לדבר, לא רק משום שמדובר בדרך כלל במבצעי מודיעין בעלי סיווג גבוה במיוחד, אלא גם בגלל משך הפעילות: רוב ההפלגות המבצעיות אורכות ימים רבים, ולעיתים גם שבועות.
אבל גם יום אחד בצוללת מספיק בשביל לקבל את התחושה. ראשיתה דווקא בהפלגה "רגילה" מנמל חיפה, עד לעומק שמאפשר צלילה. מי שנמצא על הסיפון - כדי להתיר חבלים, לאפסן ציוד ולוודא שכל הפתחים נעולים, ולחלופין המפקדים, שמוודאים שאין שום סכנה בסביבה - יכול ליהנות אם הים נוח, או לסבול אם הוא קשה. הצוללת בנויה פחות טוב מספינות להפלגות מעל פני הים, ואם הגלים גבוהים, הזמן שעד לצלילה הוא סיוט מתמשך עבור הצוות, במיוחד זה שנמצא בבטן הצוללת.
אנחנו זכינו לים שטוח. אפילו ראינו צב ים ענקי - והמון אוניות סוחר, שבוודאי תהו לאן פנינו. בהפלגה הקודמת נהנה הצוות מליווי צמוד של להקת דולפינים. "בכלל", מספר סא"ל גל, מפקד ה"תנין", "דולפינים מתים על צוללות, גם בעומק. לא פעם הם מצטרפים אלינו לפעילות".
האימון שאליו הצטרפנו כלל צלילה לעומק, איתור מטרת פח"ע ימית והשמדתה, איתור של מטרה נוספת על פני האדמה והעברת המידע לכוחות אחרים שיטפלו בה, וגם תרגיל חירום, שכולל מצב של שריפה וחדירת מים, שמחייבים עלייה מיידית מהמעמקים לגובה פני הים.
הדרך לכל אלה נערכה תוך כדי פעילות ניווט שהתבצעה בחלקה קרוב לקרקעית הים, שממופה כולה, ונדמית למבקר מבחוץ כמו עולם הפוך - עם הרים ונקיקים, רק מתחת לפני הים. הניתוק מהעולם שלמעלה הוא מוחלט, למעט ברגעים שמרימים פריסקופ, שמבט ממנו מאפשר להבין עד כמה האויב חשוף ועד כמה הוא אינו יודע את זה.
מרכז העצבים של הצוללת // צילום: יהושע יוסף
התחלת הצלילה ארכה יותר משעה, והיא אולי החלק הקריטי ביותר: לוודא שהכל מוכן, סגור, אטום, ואז לרוקן את האוויר במיכלים, שמתמלאים במי ים, מה שגורם לצוללת לשקוע. הפעולות האלה מתבצעות בדייקנות ובקפדנות: גם כשהצוללת מתייצבת בעומק, עוברים קצינים לאורכה ומוודאים שמשום מקום לא חודרים לתוכה מים.
רק אחרי כל אלה מתחילים בתרגול. המטרה הראשונה היא לצלול לעומק של מעל 200 מטרים, תהליך שמתבצע במהירות ובזווית חדה. אלה גם הרגעים היחידים במהלך הפעילות שבהם אנחנו רואים את הצוות מתרוצץ; פה ושם יש חפצים שלא אובטחו כהלכה, ובזווית כזאת, במהירות כזאת, הם מתחילים לעוף מצד לצד. בכלי שבו בטיחות היא הבסיס לכל דבר, כל עניין כזה מטופל במהירות. אף אחד לא לוקח סיכון שאפילו עניין זניח כמו שלט של מכשיר טלוויזיה יפגע למישהו בראש.
בעבר היו נותנים למי שהגיעו להפלגת בכורה בצוללת לשתות "מי מעמקים" (או "מים בטעמים") - כוס מים שנלקחה מהעומק שאליו הגיעה הצוללת. זאת היתה מסורת ימאית וצוללנית ותיקה, שהסתיימה באחת כשבחיל הים הוחלט שמדובר בזובור לצעירים. כך נשללה הזכות הזאת גם מתיירים כמונו, שהצטרפו מרצונם להפלגת אימונים: במקום זה, קיבלנו פיצוי לא מספק בדמות כוס מים רגילים.
בניגוד למתרחש באימון, בפעילות מבצעית הלוחמים מסתובבים בבגדים אזרחיים. הסיבה: להזיע כמה שפחות, וכתוצאה מכך להתקלח ולכבס כמה שפחות. בכלי שמייצר את כל הצרכים שלו לבד, ואמור לדעת לפתור כל בעיה בעצמו, אלה עניינים קריטיים. לפעילות מבצעית מצטרף גם רופא, לכל צרה שלא תבוא, וכבר היו לא מעט מקרים בעבר.
בכלל, צוללת היא מקום מינימליסטי. המושג "שלי" כמעט לא קיים בה, הכל "שלנו". רק למפקד יש תא משלו. סגנו, בדרגת רב־סרן, ישן עם מפקדי המחלקות, קצינים בדרגות סגן וסרן. החיילים ישנים בשיטת "המיטה החמה": אחד קם, השני הולך לישון, וחוזר חלילה.
למעט חריגים, הצוללת מתפקדת בשלוש משמרות: ארבע שעות עובדים, שמונה שעות לא. גם כשלא עובדים, כמעט לא נחים: רוב הזמן מוקדש ללימוד המשימה והכנה, לשמירה על כושר (ב"תנין" יש חדרון כושר עם כמה מכשירים, שמאפשרים ללוחמים לא להתנוון), לקריאה (כל ספר מחליף הרבה ידיים), ואפילו לפלייסטיישן.
שלושה מכשירי פלייסטיישן יש בצוללת, והם משמשים רק בפעילות מבצעית, כדי להפיג את המתח ולהעביר את הזמן. הלוחמים עושים ביניהם הגרלה של הקבוצות, ואז מקיימים טורניר, שנמשך עד לחזרה הביתה. גם כאן, כמה לא מפתיע, שולטות ברצלונה וריאל מדריד.
האווירה בצוללת היא הכי לא פורמלית שאפשר. כולם קוראים לכולם בשמות פרטיים, למעט למפקד, שנקרא "המפקד". האווירה הזו חשובה בעיקר משום שחייו של כל אחד כאן תלויים בשני, ומכאן גם ההקפדה הקיצונית, הדתית כמעט, על ענייני אמינות, בהמשך ישיר לבטיחות. גם כאן מדובר בדיני נפשות: הידיעה שאם תדווח על פאשלה, לכל היותר תינזף, אבל אם לא, עלולה לקרות קטסטרופה.
הסעיף שמצטרף לבטיחות ולאמינות הוא מקצועיות. לצוללת אין יכולת לחזור לבסיס לתיקונים, ולכן היא חייבת לשמר עצמאות תפקודית כמעט מלאה. הטכנאים אמורים לדעת להתגבר על כל תקלה, להחליף כמעט כל רכיב, לפתור כל משבר. בעבר היו לשייטת 7 לא מעט תקלות במהלך מבצעים; רק מקצתן חייבו להפסיק את המשימה ולחזור הביתה.
המעבר ל"תנין" חייב גם התמקצעויות נוספות, שלא היו בצוללות ה"דולפין" הראשונות. ב"תנין", כמו ב"רהב" ובצוללת השישית שאמורה להגיע, יש מערכת חדשה בשם AIP - Air Independent Propulsion, שמאפשרת להן לייצר אנרגיה חשמלית ללא צורך להסתייע בחמצן שמחוץ למים. כך, בעוד שהצוללות הישנות נדרשות אחת לכמה זמן "לשנר" - לעלות מעל המים כדי לטעון מצברים - החדשות יכולות להישאר מתחת למים שבועיים ברציפות, ואף יותר. המערכת החדשה חייבה להאריך את הצוללת בעשרה מטרים בחלקה האמצעי, מה שמאפשר קצת יותר מרווח חיים לצוות.
אויב, יריב ומה שביניהם
הצוללת "תנין" היא אמצעי הלחימה היקר ביותר בצה"ל, כ־400 מיליון יורו מחירה (1.75 מיליארד שקל, במחירים של היום). בעיסקה הראשונה, שנחתמה ב־1991, אחרי מלחמת המפרץ הראשונה, העניקה גרמניה לישראל שתי צוללות וחצי במתנה, והיתר, בערך חצי צוללת, מומן בכסף ישראלי. גם בעיסקת ההמשך של שלוש הצוללות הנוספות תרמו הגרמנים חלק לא מבוטל, על פי פרסומים זרים. בחיל הים היה כבר מי שאמר בציניות "שש צוללות, לזכר ששת המיליונים", אבל מדובר במתנה נדיבה במיוחד, שמעניקה לישראל יתרון איכותי דרמטי מול אויבים ויריבים.
השוני בין אויבים ויריבים אינו סמנטי בלבד כשמדובר בצוללות. האויב הוא כל מי שבא להורגך, ובמסגרת הזאת נכללת, למשל, סוריה, שלא מחזיקה בצוללות, אבל יש לה אמצעים ימיים ואוויריים נגד צוללות. היריב, לעומת זאת, הוא כל אחד שאינו אויב; זה יכול להיות הצי המצרי או הרוסי, וגם הצי האמריקני.
כוחה היחיד של צוללת הוא בחשאיותה. בלי החשאיות היא כלי ריק, וגרוע מכך - מלכודת מוות. מבחינתה של שייטת 7, לא להתגלות במשימה או באימון זה עניין שמשמעותו אחת: שאף אחד לא יידע דבר. אפילו על מערך בקרת החוף של חיל הים משתדל צוות הצוללת להערים, כדי לבדוק את יכולותיו מול טכנולוגיות מתקדמות במיוחד.
למרות ההתבדלות, שייטת הצוללות עומדת לשתף פעולה עם יריב. זה יקרה לצורכי חילוץ; ההבנה הבינלאומית היא שמבצע חילוץ של צוות שנקלע למצוקה בצוללת הוא עניין שגדול על מדינה אחת. הציוד יקר, האמצעים דלים, ונדרש שיתוף פעולה בין צבאות כדי להצליח במשימה. התובנה הזאת נולדה דווקא לאחר טביעת הצוללת הרוסית הגרעינית קורסק לפני 15 שנה, כשעל סיפונה 118 אנשי צוות. הצוללת לא התבקעה ונחתה על הקרקעית בשלמותה, אבל התארכות מאמצי החילוץ גרמה לכך שכל הלוחמים נהרגו.
האימון שתקיים שייטת 7 בקרוב אמור לתרגל פתרונות למצבים דומים, שבהם יורדת הצוללת לקרקעית בשלמותה מבלי שהיא מתבקעת ומבלי שחודרים אליה מים. במצב כזה אמורים להיות לה חמצן ואספקה ללא מעט ימים, זמן שאמור לאפשר חילוץ, בכפוף לעומק הטביעה. זה לא היה המקרה של "דקר", שצללה לעומק של כ־3,000 מטר, ובעיקר טבעה מבלי שיהיה ידוע על מיקומה.
"דקר" נמצאת כמובן בראשו של כל מי שמשרת ב"תנין". לא מדברים על זה, אבל מרגישים את זה. סרן עידן, סגן המפקד, אומר שאין באמת סיבה לחשוש; סגן אמיר, סגן קצין הגנ"ק (גילוי, ניווט, קשר), חוזר על הקלישאה שסטטיסטית, בכביש הרבה יותר מסוכן מאשר בצוללת. "אנחנו בוטחים לחלוטין במערכת הזאת, ובעיקר בעצמנו. האנשים כאן הם הכי טובים שיש".
והאנשים האלה מתורגלים באינטנסיביות רבה ובמצבי קיצון, כדי שילמדו לסמוך על המערכות ועל עצמם. די לראות את המהירות שבה הם מתחברים למערכות החמצן מרגע שהוכרז על "אש בספינה" ומבצעים את רצף הפעולות כשמתברר שיש "הצפה", כדי להבין שבטיחות היא שמפרידה בינם לבין קטסטרופה, שבמקרה שלהם היא לא רק אישית, אלא אירוע לאומי.
במדינות רבות, צרפת למשל, מפקדי הצוללות מדווחים ישירות לנשיא. עד כדי כך הכלי רגיש, ועד כדי כך רגישות משימותיו. אצלנו ההתנהלות שונה, והכפיפות היא כנהוג בהיררכיה הצבאית: מפקד הצוללת כפוף למפקד שייטת הצוללות, ומעליו שרשרת הפיקוד בחיל הים ובמטה הכללי.
אבל אם יש אלמנט אחד שמשותף לכל הצוללות בעולם, הרי הוא עצמאותו המוחלטת של מפקד הכלי: מרגע שמתחילה המשימה, הוא אוטונומי לגמרי. לא רק משום שברוב שלבי המבצע הצוללת חשאית, לא משדרת ולא מקבלת מידע, אלא בעיקר כי אם חלילה קורה משהו (תקלה, מתקפת אויב, התקף לב או שריפה) - המפקד אמור לדעת לטפל במצב לבדו, בידיעה שאיש לא יבוא לעזרתו, ובתפקודו תלויים חייו וחיי כל הצוות.
זאת גם הסיבה שקורס מפקדי הצוללות הוא קורס הפיקוד הבכיר הארוך בצה"ל. קודמים לו ניסיון עשיר, סינון קפדני - חלקו הגדול בליווי פסיכולוגים - ואז קורס מעשי שנמשך שנתיים וכולל התמקצעות בכל דבר בצוללת. למעשה, המפקד יכול להחליף כל חייל, קצין או טכנאי, והוא מכיר לעומק כל אמצעי לחימה או מכשיר. זאת התמחות שאין לה אח ורע בצבא, ותפקידה לייצר מפקדים בוגרים, אחראיים, ובעיקר מקצועיים מאוד.
סא"ל גל (35) הגיע לפקד על "תנין" אחרי שפיקד כבר על "תקומה" ו"דולפין". הוא התחיל בכלל על ספינות טילים, פיקד על דבורה, ואז החליט שהוא רוצה אתגר חדש ועבר לצוללות. רוב עמיתיו התחילו ישר בצוללות. כל מי שרוצה להגיע לצוללות (מדובר ביחידה התנדבותית, שגם מחייבת חתימה של שנה וחצי בקבע) עובר שלל מיונים, ובסופם ראיון אישי אצל מפקד השייטת, שבוחר אישית את המתאימים, ואז קורס של 13 חודשים שבסיומו הוא מוצב לשירות באחת הצוללות.
אין כניסה לבנות
ללוחם שיתגייס, אם יתמיד ויתקדם, יידרשו 14 שנה בממוצע עד שיגיע לפקד על צוללת. בדרך הוא יעבור שלל מבחנים ומבדקים, שאמורים לוודא שניתן להפקיד בידיו כלי משמעותי יותר מטנק או ממטוס - לא רק במספר אנשי הצוות ובמחיר, אלא בעיקר בתחושת המסוגלות של הצבא לבצע בהצלחה את משימותיו.
פרופיל הלוחמים אינו אחיד. פעם קראו להם "מועדון ה־700", קריצה על גובה הפסיכומטרי והאיי־קיו שלהם ("לא בטוח שהתדמית הזאת הועילה לנו", אומר גל), היום המנעד קצת יותר רחב. יש בצוללת חילונים ודתיים, עירוניים ובני קיבוצים ובחורים מעיירות פיתוח. רק בנות אין: הצוללות קטנות מכדי לאפשר הפרדה ראויה בין בנות ובנים.
ובכל זאת, אפשר למצוא משהו משותף לכל מי שנמצא על הצוללת: שקט. צריך להיות טיפוס מיוחד כדי לחיות בסיר הלחץ הזה ימים ושבועות, בצפיפות וללא טיפת מרחב פרטי, וגם תוך כדי שמירה על חוסן מנטלי ופיזי במצבי לחץ לא פשוטים. גל טוען שהוא מעולם לא היה עד לוויכוח כלשהו בין האנשים שלו.
האמל"ח החדשני יחסית, ובעיקר המאמץ החדשני לשלב את הצוללות בלחימה הצה"לית, הפכו אותן לאתר עלייה לרגל לשלל בכירים - מאלופי המטכ"ל, דרך בכירי חיל האוויר ועד צמרת פיקוד הצפון. "רק בהפלגה, כשהם נחשפים לשלל היכולות של הצוללת, האסימון נופל אצלם והם מבינים מה אנחנו באמת יכולים לתת", אומר גל.
הגישה השילובית הזאת נמצאת עכשיו בליבת האימונים של הצוללות. מול ציים אחרים שייטת 7 אלופה כבר מזמן, אבל עכשיו מוקדש עיקר התרגולים למאבק באיומים התת־מדינתיים - גרילה וטרור, או בשמם העממי יותר, חיזבאללה וחמאס.
"היתרון שצוללת מביאה הוא עצום", אומר בכיר בשייטת הצוללות. "ספינה, גם כשהיא לא נמצאת בנמל, חייבת להפעיל מכ"ם - ומייד היא מתגלה. צוללת, לעומת זאת, יכולה להיות אצלך מתחת לאף, בעיצומה של משימת איסוף מודיעין בנמל שלך, ושום מכ"ם או סונאר לא יגלה אותה". המשפט שבשייטת אוהבים לצטט בהקשר הזה שייך לווינסטון צ'רצ'יל, שבשיאה של מלחמת העולם השנייה אמר ששום דבר אצל הגרמנים לא מפחיד אותו, חוץ מצוללות.
את צוות הצוללת, לעומת זאת, יש עוד כמה דברים שמפחידים. איומי הסייבר העכשוויים והעובדה שהצוללות מיוצרות במספנות אזרחיות בגרמניה מחייבים שלל בדיקות, שיבטיחו שאף אחד לא החדיר שום דבר לשום מערכת; לכן גם אסור לחבר שום דבר לשום מערכת בספינה, אסור להביא אליה דיסק און קי, ואפילו טלפון נייד אסור להכניס. לא למבקרים, לא ללוחמים וגם לא למפקד.
הקצינים והחיילים מתבקשים להימנע גם מפעילות ברשתות החברתיות, כדי לא לחשוף בשוגג מידע סודי - כלומר, בשונה מחבריהם, בני גילם, הם מתנזרים מפייסבוק, אינסטגרם וטוויטר.
מעבר לכך, ישנם האיומים המוכרים יותר: מספינות אויב חמושות בטורפדו, דרך מסוקים וספינות וצוללות של ציים ידידותיים, שעלולים לחשוף אותם ו"לשרוף" משימה, וכלה בהם עצמם, שכן לכל טעות קטנה יש פוטנציאל לחבל בחשאיות. עד כמה קיצונית ההקפדה אפשר ללמוד מהזבל: מטבע הדברים, החיים בצוללת מייצרים לא מעט אשפה, שיש להשמיד; החשש הוא שהזבל יצוף ויחשוף את הצוללת, ולכן שמים את הזבל בשקית, ואותה בעוד שקית, ומוסיפים שתי משקולות, כדי לוודא שיגיע לקרקעית הים.
הלוגיסטיקה מורכבת לא פחות בשירותים, ובשטיפת כלים, ובוודאי בבישול. אם השניצלים נשרפים, העשן ילווה את חלל הצוללת במשך כל המשימה. הטבחים בצוללות נחשבים לטובים בצה"ל, והאוכל - למשובח ביותר. סלט טרי בכל ארוחה, לחם שנאפה במקום, כולל חלה לשבת, ועוד אינספור תבשילים, מספגטי ברוטב עגבניות ועד ממולאים ושלל קינוחים.
המטבח בצוללת. סלט טרי בכל ארוחה, לחם שנאפה במקום ועוד אינספור תבשילים // צילום: יהושע יוסף
את משה, השף של "תנין", פגשתי לראשונה לפני 17 שנה, כשהתלוויתי ל"דולפין" להפלגת ההסמכה שלה בנורבגיה. הוא רק התחיל אז את שירות הקבע שלו, וכבר נחשב לשף אלוף. היום, כשהוא קרוב לפנסיה ובנו הבכור תכף מתגייס (לחיל הים, כמובן), הוא מחזיק בשיא צה"לי בשעות פעילות מבצעית, אבל עדיין מסרב לרדת לחוף.
"אין כמו בצוללת. להאכיל את הילדים האלה במשך שבועות ולתת להם הרגשה של בית. אני כמו האמא שלהם. גם אצלי, אין כזה דבר שאין מה לאכול".
האוכל הוא אתגר לא פשוט. איך שומרים ירקות טריים במשך שלושה שבועות? איך מפרידים בין בשר לחלב? ובכלל, איך אופים ומטגנים בזווית צלילה חדה או במהלך תרגיל שריפה?
משה מספר שהצוללות מכינות אותך לכל מצב. פעם, הוא מספר, יצאה הצוללת לתרגיל של שלושה ימים, שבמהלכו היא נקראה להמשיך למבצע שנמשך 17 יום. "הסתדרנו", הוא אומר.
וזאת כנראה המילה החשובה ביותר בצוללת: להסתדר. לכל פעולה יוצאת הצוללת עם "בטן" מלאה, כאילו היא אמורה לשרוד עכשיו בים לנצח. זה טוב למקרים הבלתי מתוכננים, וזה טוב מנטלית בשירות שבו האתגר הגדול ביותר הוא הניתוק מהיקום.
סרן עידן (26), סגן המפקד, מספר שכאשר הוא יורד לחוף ופותח את הטלפון, מחכות לו אלפי הודעות ווטסאפ. היחידה שלא משאירה לו הודעות היא החברה ("בקרוב האישה"), שכבר התרגלה להיות לבד ("עם הכלב").
סא"ל גל, שמשאיר בבית בחיפה אישה ושני ילדים קטנים, אומר שהשייטת מקפידה להיות בקשר עם המשפחות. כבר היו מקרים שבהם פרצו למישהו הביתה כשהוא היה בים, והחברים נשלחו לסייע בבית.
על כל אלה מפצה העניין, ובעיקר האתגר המבצעי. "אזרחים אפילו לא יכולים להתחיל להבין מה אנחנו עושים למען ביטחון המדינה", אומר עידן. "אם הייתם יודעים, הייתם מוחאים לנו כפיים. אבל אני לא צריך מחיאות כפיים. אם הייתי צריך, הייתי הולך לעבוד בקרקס".
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו