עננים שהתקדרו ביום ראשון האחרון מעל בית העלמין בקריית שאול כיוונו עצמם לרגע אחד, טעון ומלא משמעות: אמירת הקדיש על המשורר אברהם סוצקבר, שהלך לעולמו בשבוע שעבר בגיל 97. כל זאת כיוון שהקדיש שנאמר באחר הצהריים של היום ההפכפך הזה התחבר לקדיש אחר, מלא משמעות אף הוא, שאמר סוצקבר בשנת 1946 באולם בית המשפט בנירנברג. אלא שהקדיש ההוא לא נפתח במילים המוכרות "יתגדל ויתקדש שמה רבא". סוצקבר, בן העיר וילנה שבליטא, זומן באותה שנה על ידי הסובייטים לתת עדות במשפטים נגד ראשי המשטר הנאצי. כבר כשעלה לדוכן העדים ביקש לדבר ביידיש. "חפץ אני לדבר בשפתו של העם שהנאשמים עמדו להכריתו יחד עם לשונו", אמר, אבל נענה בשלילה ועבר לרוסית. אחד השופטים בנירנברג, סר ג'פרי לורנס, הפנה פעמיים את תשומת ליבו של סוצקבר לכך שהוא רשאי לשבת, אבל המשורר הצעיר, אז בן 36, סירב בתוקף. "רציתי לעמוד כמי שאומר קדיש על אלה שנרצחו", הסביר לימים את האקט החריג. ואכן, עדותו נחרתה כאחת המרגשות והכנות ביותר שהיו במשפטי נירנברג, מעין קדיש שכולו עדות-אמת לעירו ולעמו. אברהם (אברום) סוצקבר (ביידיש: סוצקעווער) נולד ב-15 ביולי 1913 בעיר סמורגון שבבלארוס. המשפחה היגרה לסיביר כשהיה בן שנתיים, אך לאחר מות האב, בשנת 1920, התיישבה בווילנה. סוצקבר למד בעיר בבית ספר עברי-פולני, ואת היידיש, השפה שהפכה עבורו שופר ליצירה ארוכת שנים, למד לבדו מספרים. לא עבר זמן רב עד שה"מאמע לושן" (לשון אם, כפי שנקראת היידיש, להבדיל מעברית שהיא לשון קודש) שבתה את סוצקבר הצעיר בקסמיה. כבר בגיל 14 כתב שירים ביידיש. וילנה היתה אימפריה יהודית ערב השואה. בתחילת המאה ה-20 שינתה "ירושלים דליטא" את פניה היהודיות - וממרכז תורני חשוב הפכה לעירם של יהודים סוציאליסטים וחברי הבונד. סוצקבר - החילוני הקומוניסט - פרח בה, כמו רוב 80 אלף יהודי העיר. אבל ב-1940 סופחה ליטא לבריה"מ, ואלפי יהודים החלו במנוסה טרם פלישת הנאצים. סוצקבר לא היה ביניהם. הוא נותר בעירו, כותב תוך כדי הבהלה, תוך כדי ההבנה כי הגרמנים כבר מעבר לדלת הגטו. ספר זיכרונותיו, "גטו וילנה", הוא גם היום אחת הכרוניקות הבהירות ביותר שמעידות על שהתרחש בגטו ובסביבתו בזמן המלחמה, לצד "היומן של גטו וילנה" המקיף של הרמן קרוק, שנרצח ב-1944. "נוהרים גם אנו - חבורת סופרים, חברים, קרובים. אני מפקיר את ביתי. מכל רכושי אני מספיק לקחת איתי רק את הדפים המודפסים כבר של הפואמה שלי 'סיביריה'", כותב סוצקבר בספר על המנוסה מהנאצים, בערב הפלישה. בתוך כך, בימים הראשונים הוא מצליח לתאר שגרה אבסורדית של החלפת ספרים בספריית הגטו: "ב-1 באוקטובר הוציאו מגטו וילנה כ-3,000 אנשים בערך - לטבח, ולמחרת, ב-2 באוקטובר, החליפו בספרייה 390 ספר", נכתב. לאחר המלחמה סיפר על אירוע על סף מוות שאירע לו, כשליטאים הובילו אותו עם חבריו לאזור מרוחק מהעיר. "כשהם הורו לנו לכסות את עינינו בידינו, הבנתי שהם עומדים לירות בנו. ואני זוכר, כאילו היה זה עכשיו: כששמתי את אצבעותיי על עיניי ראיתי ציפורים מנפנפות בכנפיים... מעולם לא ראיתי ציפורים עפות כל כך לאט, היתה לי הנאה אסתטית גדולה", אמר. השירה הפכה לחמצן היחיד של סוצקבר בגטו, שבו כתב את הפואמה המפורסמת שלו "כל נדרי", וגם את השיר הידוע "תחת זיו כוכבי שמים" שהולחן והפך להמנון אלטרנטיבי של תושבי הגטו. גם לאחר מכן, כשנמלט ליערות, ליחידת פרטיזנים של הצבא האדום, המשיך סוצקבר לכתוב שירים. "עד היום אני לא מאמין איך יכולתי לכתוב בזמן השואה", אמר בראיון לעיתון "הארץ" ב-2004, "את השואה פירקתי באמצעות הכתיבה. עם הכישרון שלי - שברתי את השואה. הכתיבה היתה בשבילי הקיום, השירים הכי מאירים ובהירים שכתבתי היו באמצע החורבן". לאחר המלחמה ביקש סוצקבר לשוב לעירו, וילנה. אלא שהיגון היה גדול מלהכיל - עשרות אלפי היהודים נעלמו; בתי המדרש היו שוממים, וכך גם מרכזי הספרות ומוסדות האקדמיה שהפכו לנר תמיד לקהילה המפוארת שנכחדה. אחרי העדות בנירנברג עלה סוצקבר לישראל, אך עשה זאת מטעמים של חוסר ברירה. הוא מעולם לא היה ציוני אלא קומוניסט אדוק עד יום מותו, ולימים אמר כי עלה ארצה בעקבות אחיו, וכי לא היתה לו אפשרות טובה יותר. סוצקבר התיישב עם אשתו ובנותיו בתל אביב, ושם המשיך לכתוב. הוא לא נבהל מהסלידה הלאומית מהיידיש. "כשבאתי לארץ ישראל ראיתי שההתנגדות ליידיש חזקה, משוררים עברים לא רצו לגעת בשפה הזאת, אפילו הטובים שבהם. אני לא פחדתי מאף אחד; מהגויים לא פחדתי, שאפחד מהיהודים-", אמר באותו ראיון ל"הארץ". ואכן, סוצקבר המשיך בתנופת השפה שלו, פירסם עשרות קובצי שירה שמתוכם כעשרה תורגמו לעברית, זכה להכרה בינלאומית ואף ערך את הרבעון הספרותי "די גולדענע קייט" (שרשרת הזהב), שהיווה במה לסופרי ומשוררי יידיש. את הרבעון ערך במשך 49 שנים, עד סגירתו ב-1998. במשך כל השנים הארוכות הוליך עצמו סוצקבר בשביל מקביל לספרות ולשירה בישראל, כתב ויצר בדירתו שליד כיכר המדינה, חי חיים פשוטים, נמנע מתקשורת, כמעט לא הצטלם, חבר לחובבי יידיש ולצעירים שראו בו תמיד את גדול המשוררים ונהנה מרגעי חסד מעטים מן הממסד, כמו פרס ישראל שהוענק לו בשנת 1985. הידיעה על מותו, בגיל מופלג ולאחר יותר מיובל וחצי של יצירה, הגיעה לפני שבוע כמעט בלחש, בדיוק כפי ששירת היידיש הנפלאה שלו ביעבעה תמיד, מבלי להתפרץ, מתחת לאדמה הקשוחה של הישראליות.
