נופלים בין המילים

עם אור ראשון ארזה לקץ טירונך תיק קטן ויצאה בשקט מביתה, משתדלת שלא להעיר את ילדיה, שהיו שקועים בשנתם. היא סברה שעד הצהריים תשוב אליהם, ולכן לא התעכבה לנשק אותם, כפי שנהגה לעשות. בגיל 39, עם חמישה ילדים, שאותם גידלה לבדה לאחר גירושיה ופירנסה בדוחק בעבודות משק בית, ידעה טירונך שאין מקום בחייה לתינוק הנוסף שהשתרש ברחמה. לכן היא נסעה למרכז הרפואי הפרטי "מדילי" שברחובות והתייצבה מול ועדה להפסקת הריון.

בשעה 06:59 בבוקר יום שישי, 29 בנובמבר 2013, חתמה על הסכמה להפסקת ההריון. בשעה 07:11 חתמה על הסכמה להרדמה. הבעיה היא שלמעט מילים ספורות שידעה לומר, לקץ טירונך לא שלטה בעברית. ודאי שלא בקריאה ובכתיבה. לכן נדרש תרגום של הטפסים שניתנו לה.

בשעה 08:00 הוכנסה טירונך לחדר הניתוח, ובהרדמה מלאה בוצע בה הליך להפסקת הריון, שנמשך כעשר דקות. אחריו הוצאה לחדר ההתאוששות.

בשעה 08:30 מצאה אותה אחת האחיות בחדר ההתאוששות ללא דופק.

צוות המרכז הפרטי ביצע בה פעולות החייאה, ומשם הובהלה לבית החולים קפלן. כשהגיעה, הוגדר מצבה אנוש. אישוניה היו מורחבים ולא הגיבו לאור. היא היתה מונשמת ומחוסרת הכרה. בצקת פשטה במוחה. 

בשעות הצהריים הצליח צוות בית החולים לאתר את בתה הבכורה של טירונך, בת ה־19, ולהודיע לה שאמה מאושפזת במצב קשה מאוד. הבת מיהרה אל בית החולים עם בני משפחה נוספים, ושם הודיעו לה שאמה לקתה בדום לב ושרויה במצב של מוות מוחי. ילדיה ואחיה לא משו ממיטתה, מתפללים לשיפור במצבה, אך שמונה ימים לאחר מכן נפטרה לקץ טירונך.

"היא חשבה שתסיים מהר עם הטיפול ותחזור הביתה", מספר אחיה, ברהאנו פנטה (30). "תיכננו שהיא תעשה אצלי את השבת, עם הילדים. דיברתי איתה יום קודם ולא ידעתי שיש לה פגישה עם רופא. רק בשעות הצהריים של יום שישי נודע לנו שהיא בבית חולים. כשהגענו היא היתה בטיפול נמרץ, והסבירו לנו שלא נראה שהיא תהיה בחיים.

"שאלו אותנו על בעיות רפואיות, ואם מישהו אצלנו נפטר מדום לב, ואמרנו מה פתאום. אנחנו 11 אחים ואחיות, כולם בחיים, אפילו הסבים והסבתות. לא הסכמנו שינתקו אותה מהמכשירים. הבת הגדולה שלה היתה אז חיילת בת 19. הילד הקטן היה בן 5. מה פתאום לנתק וזהו, להיפרד מאמא?"

בחודש שעבר הגישה המשפחה תביעה נגד מרכז "מדילי" לבית המשפט המחוזי בלוד. בכתב התביעה נאמר כי "טירונך לא יכלה להבין את ההסברים שניתנו לה על ידי צוות המרכז הרפואי, אלא אם כן הסברים אלה תורגמו עבורה לשפה האמהרית. מאחר שמעיון ברשומה הרפואית אין כל אזכור לכך שגורם כלשהו תירגם עבור המנוחה את דברי הצוות מטעם הנתבעת ו/או תירגם את דבריה של המנוחה לצוות הנתבעת, ברור כי היה מדובר בשיח חירשים, שבו לא ניתן היה לקבל את הסכמתה מדעת לפרוצדורה רפואית כלשהי, ובו הוועדה להפסקת הריון לא יכולה היתה לקבל החלטה עניינית בבקשת המנוחה להפסיק את ההריון, בשל היעדר מידע בסיסי.

"ברור כי לוועדה ולמנוחה לא היתה כל יכולת לתקשר ביניהן בשל מחסום השפה, ועל כן ברור כי הוועדה לא יכלה לשמוע את הסבריה של המנוחה והמנוחה לא יכלה לשמוע את הסבריהם של חברי הוועדה".

ד"ר ערן סגל, מומחה בהרדמה ובטיפול נמרץ, כתב בחוות דעת שצורפה לכתב התביעה כי בניגוד לנוהל שקבע משרד הבריאות, טירונך לא היתה מחוברת באופן רציף למכשיר ניטור לאחר הליך הפסקת ההריון. "ברור כי אם המנוחה היתה מנוטרת, ניתן היה לאתר מוקדם יותר את ההידרדרות במצבה, לטפל בה מיידית ולמנוע את מותה הטרגי. התגובה להידרדרות במצבה היתה מאוחרת מדי ולכן נגרם לה נזק מוחי חמור, שבסופו של דבר הביא למותה".

ועדת בדיקה שהקים משרד הבריאות לחקירת המקרה קבעה כי המרכז הרפואי "לא קיים את הוראות משרד הבריאות, שלפיהן בביצוע ניתוחים והרדמות תמיד יהיה רופא פנוי שעבר הכשרה בהחייאה מתקדמת. עובדה זו שללה מהאישה את הסיכוי הקלוש להיחלץ ממצב החירום שנוצר".

אילמותה, לכאורה, של טירונך מול הצוות הרפואי משקפת את מצבם של חלק ניכר מיוצאי אתיופיה, המתקשים מאוד להתמודד עם מערכת רפואית שאינה ערוכה לקיים תקשורת בסיסית איתם. כך, גם היכולת של המערכת לבצע אבחון רפואי מקצועי ומדויק נפגמת. נוסף על כך, קיימים במערכת הבריאות פערים גדולים ביכולת לתקשר עם יוצאי אתיופיה ולהבין אותם ברמה התרבותית, וכך למעשה ניתנים להם טיפולים שאינם מובנים או אינם רצויים מבחינתם - עד כדי סיכון ממשי של חיי אדם.

 

בישראל כ־130 אלף אזרחים בני העדה האתיופית. כ־65 אחוזים מהם (כ־85 אלף איש) הם ילידי אתיופיה, ומבין אלה - כמחצית אינם שולטים בעברית, וחלקם כלל אינם דוברים אותה. ברמת הקריאה והכתיבה הפערים גדולים יותר.

מכיוון שמדובר בקבוצת אוכלוסייה קטנה, שהתערותה בחברה הישראלית קשה ממילא, הכשלים שבהנגשת שירותי הבריאות כמעט אינם מצויים על סדר היום הציבורי. קבוצות אוכלוסייה אחרות שאינן תמיד שולטות בעברית, דוגמת עולים ממדינות בריה"מ וערבים ישראלים, אינן חוות קשיי שפה באותה דרגת חריפות, מאחר שהן גדולות עשרות מונים, וחבריהן ממלאים תפקידים מרכזיים במערכת הרפואית. דוברי רוסית או ערבית לא יתקשו באותה מידה במציאת אנשי צוות רפואי שיתווכו עבורם את המידע.

בחוק זכויות החולה משנת 1996 מודגשת זכותו של החולה להבין את משמעות הטיפול הרפואי שניתן לו ולקבל החלטה מודעת אם הוא מעוניין בטיפול. גם משרד הבריאות הכיר בשנים האחרונות בסיכונים הקשים הגלומים בתקשורת לקויה: בחוזר מנכ"ל משרד הבריאות משנת 2011 הונחו כל הגופים המעניקים שירותי רפואה בישראל להנגיש את שירותיהם בחמש שפות: עברית, ערבית, רוסית, אנגלית ואמהרית.

"לאחר הוצאת החוזר התחלנו לטפל בנושא הפערים בתחום הבריאות בין קבוצות אוכלוסייה שונות", אומרת שלומית אבני, מנהלת תחום צמצום פערים במשרד הבריאות. "הכנו ערכות הדרכה למטפלים בנושא כשירות תרבותית והכשרנו 66 מדריכים הפועלים גם בנושא זה".

כמו כן יזם משרד הבריאות את הקמתו של מוקד תרגום טלפוני, הניתן על ידי ספק חיצוני, שאמור להעניק שירותים לכל בתי החולים הממשלתיים, לשכות הבריאות, תחנות טיפת חלב, בתי החולים הגריאטריים, בתי החולים הממשלתיים לבריאות הנפש וכל סניפי קופת חולים מכבי וקופת חולים מאוחדת. אלא שההיענות לשימוש במוקד מלמדת כי הנושא עדיין בחיתוליו: מדי יום מגיעות אליו, בממוצע, שש פניות בלבד בשפה האמהרית.

על רקע זה הוגשה לבית המשפט המחוזי בלוד בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד שירותי בריאות כללית, בגין הפרת חוק זכויות החולה והפרת חוק איסור הפליה במוצרים כלפי בני העדה האתיופית. סכום התובענה עומד על 185.5 מיליון שקלים, והסיבה לכך שהיא מופנית נגד שירותי בריאות כללית היא שיותר ממחצית מבני העדה האתיופית, כ־70 אלף איש, חברים בה. בתובענה נטען כי לא פחות מ־37 אלף מבוטחים יוצאי אתיופיה אינם דוברי עברית ברמה המספיקה להבנת ההסברים הרפואיים.

"שירותים בסיסיים שלהם זכאי כל אזרח במדינה אינם נגישים ליוצאי אתיופיה, ועל כן אין הם יכולים לקבלם, לעיתים גם כשמדובר בשירותי חירום ובשירותים מצילי חיים", נכתב בתובענה, שהגישה עו"ד רותם אלוני דוידוב. "מציאות זאת מתחדדת במלוא חומרתה כשהם פונים אל מערכת הבריאות הציבורית, מערכת שלמרות כל השנים שחלפו מאז החלה העלייה האתיופית לא השכילה להנגיש את שירותי הרפואה לאוכלוסייה זו, גם לא בשכונות המגורים המוכרות כשכונות שבהן עיקר האוכלוסייה אתיופית. 

עו"ד אלוני-דוידוב

"כתוצאה מכך, מקבלים בני העדה האתיופית זה שנים טיפולים רפואיים לקויים, מבלי שנלקחת מהם אנמנזה (היסטוריה רפואית) ראויה, מבלי שמתקבלת הסכמתם מדעת לטיפול רפואי ומבלי שמבוצע מעקב ראוי ואמיתי אחר מצבם הרפואי ואחר צורכיהם הרפואיים. כך יכול מכשול השפה להפוך לקטלני, ומטופלים רבים סובלים בגללו מנזקים רפואיים משמעותיים, ולעיתים אף אובדן חיים - אך ורק משום שאיש במרפאה אינו דובר את שפתם".

"למרות הדרישות הברורות ממנה, קופת חולים כללית לא מנגישה כהלכה את שירותי הרפואה שלה", אומרת אלוני דוידוב. "זה אומר שגורל המבוטחים שלה תלוי, לא פעם, ביכולת האלתור שלהם ושל הצוות הרפואי וביכולת לתקשר, בנושאים קריטיים, באמצעות מעט מילים בעברית והרבה תנועות ידיים.

"אנחנו נחשפנו למצבים אומללים, שבהם לרופא ולמטופל לא היתה שום אפשרות לתקשר, אז בלית ברירה קראו למנהלת משק הבית, או למטופל שהמתין במסדרון, והם התבקשו לתרגם. במצבים האלה החיסיון הרפואי מופר, הפרטיות מחוללת, ומדובר ב'מתורגמנים' שאין להם שום הבנה רפואית. זה עלול ליצור יותר נזק מאשר תועלת".

במהלך טיפולה בתובענה חישבה ומצאה עו"ד אלוני דוידוב שהשימוש שעושה קופת חולים כללית במגשרים לשוניים ובשירותי תרגום טלפוני הוא חלקי ביותר, כך שבכל שנה יותר מ־350 אלף טיפולים רפואיים לבני העדה האתיופית אינם מותאמים לצורכי המטופל. "אלה טיפולים שנעשים באופן מפלה, המנוגד לחוק, והם עלולים להסתיים רע מאוד", היא אומרת. "זה מקומם במיוחד, בהתחשב בכך שלא מדובר במציאות שנוצרה בפתאומיות. העלייה מאתיופיה החלה כבר בשנות ה־70".

אחד התובעים בתובענה הייצוגית הוא מוגוס טמנו בן ה־77. טמנו עלה לארץ ב־1991, אך כרבים אחרים בני דורו אינו דובר עברית כמעט כלל. הוא מתגורר בשכונת קריית משה ברחובות, שכונה ותיקה שבה מתגוררים יותר מ־6,000 מבני העדה האתיופית. למרות זאת, על פי התובענה, בסניף של קופת חולים כללית בשכונה מועסקת מגשרת לשונית אחת בלבד, שעל כתפיה מוטל לספק שירות תרגום רפואי לכל המטופלים, אצל כל הרופאים, וכן אצל רופאים מומחים במרפאות נוספות ברחבי העיר רחובות.

לדברי חנה, בתו של טמנו, הוא סבל לאורך השנים מבעיות לחץ דם וכולסטרול, אך לא נטל בקביעות טיפול תרופתי. לפני שלוש שנים צוין לראשונה בתיקו הרפואי כי אינו נוטל את תרופותיו באופן קבוע, מאחר ש"לדבריו יש לו יותר מדי תרופות ולכן בוחר מדי פעם איזו לקחת". בהזדמנות זאת עורבה לראשונה המגשרת הלשונית, וניתן לו על כך הסבר קצר.

בהמשך, משהתברר לרופא המשפחה שטמנו עדיין לא נוטל את תרופותיו בקביעות, הוא נתן לו על כך הסבר בכתב - בעברית. אלא שטמנו, כאמור, אינו יודע לקרוא עברית. גם בביקורים נוספים של טמנו בקופת החולים לא נכח שום גורם שהיה יכול לתרגם את הסברי רופאיו.

לפני שנתיים נתקף טמנו בכאבים קשים ברגליו. "הוא הגיע למצב שבו כמעט לא היה יכול ללכת", מספרת חנה. "הוא סבל מכאבי תופת ונאלץ להיעזר במקל הליכה. למרות זאת הוא לא התייאש, ובמהלך תקופה ארוכה המשיך לגרור רגליים שוב ושוב אל קופת החולים, מתוך אמונה שיצליח לקבל מענה. נתנו לו כל מיני משככי כאבים שלא עזרו, ובאחד הביקורים שבהם נכחתי הרופאה אמרה לו: 'אתה בסדר, הכל בסדר. אתה מותק. מותק'".

לבסוף הופנה טמנו לאורתופד, וזה רשם לו כדורי אטופן לטיפול בדלקת פרקים. "הוא נטל את התרופה וכל הגוף שלו התנפח, הפנים שלו התעוותו והעיניים האדימו ודמעו. אחרי כמה ימים המצב היה נורא, בלתי נסבל".

על פי התובענה, התברר בבדיקות אצל רופאת המשפחה כי היה אסור לטמנו ליטול את התרופה הספציפית שניתנה לו. "הסבל שנגרם לו והנזק האפשרי יכלו להימנע בקלות באמצעות לקיחת אנמנזה מפורטת". אלא שטמנו הלך לאיבוד בנבכי השפה.

"במקרה הקטן אבל המייצג של אבא שלי יש כל כך הרבה דברים מכעיסים", אומרת חנה. "אנחנו מרגישים שלא ניסו להתעמק, להבין ולהסביר לו את הדברים כמו שצריך. בתיק הרפואי כתוב בפירוש שהוא לא מבין את הנאמר - כלומר, אין תקשורת. המשמעות היא שהוא לא מטופל נכון מבחינה תרופתית, עד כדי כך שנוצרת התנגשות מסוכנת בין התרופות שלו. זאת דוגמה לכשל כאילו קטן ושגרתי, אבל הוא יכול להסתיים רע מאוד.

"באופן כללי, יש סביבי הרבה אנשים שמתוסכלים וסובלים מהיחס הזה. באתיופיה הם היו חזקים, הרגישו בעלי משמעות, הבינו מה קורה סביבם. היום, בגלל בעיות השפה, הם נפגעים, נעלמים. רופא בעיניהם הוא כמעט קדוש, ולכן הם לעולם לא יבואו אליו בטענות ובדרישות. יחששו להתעקש, לא יעמדו על שלהם ויבהירו שהם לא מבינים כמעט כלום.

"נחשפתי לכל כך הרבה מקרים מקוממים. אצל אמא שלי רצו לבצע פרוצדורה של סגירת צוואר הרחם כדי שלא תוכל להיכנס יותר להריון. היא היתה אחרי 11 הריונות, ואני מוכנה להניח שחשבו שזה מה שטוב עבורה. במקרה הייתי איתה אצל רופא הנשים ודרשתי שלפני הכל, ישאלו אותה אם היא בכלל מעוניינת בזה. לא עלה על דעתו של הרופא להסביר לה בדיוק במה מדובר, לבדוק אם היא רוצה בזה, אם היא מבינה את כל ההשלכות והסיכונים האפשריים.

"כשאני מגיעה לסניף של הקופה בקריית משה, אני רואה אנשים יוצאי אתיופיה, חלקם קשישים, מסתובבים במסדרונות ולא יודעים איך להתמודד עם דברים טכניים לגמרי, כמו איפה להניח בדיקות שתן או מאיפה לקחת את תוצאות הבדיקות. הם לא מסתדרים. באחד הביקורים שלי היתה שם בת שירות אתיופית, אבל כשדיברתי איתה אמהרית, היא אמרה לי לעבור לעברית כי היא לא מבינה אמהרית... אז אוספים מהמסדרון מי שמסוגל לתרגם, נעזרים בו ומקווים לטוב".

 

ל פי נתונים מהשנים האחרונות, תמונת התחלואה בקרב יוצאי אתיופיה מבהירה ביתר שאת שמדובר בקבוצת אוכלוסייה הנזקקת באופן מיוחד לשירותי בריאות תקינים. הם מהווים את הקבוצה הגדולה ביותר מבין נשאי האיידס: אחד מכל 65 יוצאי אתיופיה נושא את הנגיף, וזו הקבוצה שבקרבה ההדבקה בנגיף היא הגבוהה בישראל. בעקבות זאת, במשך כעשרים שנה ננקטה מדיניות מוצהרת שלא לקבל תרומות דם מילידי אתיופיה. בדומה למקרים נוספים קמה סערה ציבורית, אבל היא שככה באותה מהירות שבה שככו סוגיות בריאותיות אחרות הנוגעות לעולי אתיופיה.

שיעור חולי האסתמה בקרב עולי אתיופיה גבוה בכ־60 אחוזים מהשיעור הממוצע של החולים במחלה בישראל; הפרעות בתפקוד בלוטת התריס שכיחות פי שמונה בקרב יוצאי אתיופיה מאשר בקרב ישראלים יהודים שאינם יוצאי אתיופיה. מחקרים על מחלת הסוכרת, שהיתה נדירה ביותר בקרב עולי אתיופיה עם הגיעם לארץ, גילו זינוק במימדיה ככל שחולף זמן מהעלייה: ארבע שנים אחרי יום העלייה נמצאו 8.9 אחוזים שחולים בסוכרת, שבע שנים מיום העלייה - 9.6 אחוזים, ו־11 שנים מיום העלייה - 16.6 אחוזים.

מחקר אפידמיולוגי שנערך לאחרונה על ידי האנדוקרינולוגית ד"ר ענת יפה ועמיתיה מצא שהסיכון לפתח סוכרת בקרב עולים מאתיופיה בגילאים 20 עד 50 שנה הוא כפול לעומת יהודים אחרים ילידי הארץ. אף על פי שסוכרת היא מחלה שמתפתחת על רקע עלייה במשקל, ביוצאי אתיופיה נדרשת עלייה קטנה מאוד במשקל כדי להיות בסיכון מוגבר לחלות במחלה.

ד"ר ענת יפה

יפה לא הגיעה למחקריה במקרה. בשנת 1998 היא היתה בתחילת דרכה כרופאה במרכז הרפואי הלל יפה. באחד הימים נקראה לחדר המיון כדי לבדוק ילדה אתיופית שסבלה מכאבי בטן, ובדיקות הדם גילו אצלה ערכי סוכר גבוהים מאוד.

"לא הצלחנו לדבר בשפה ששתינו מבינות", מספרת יפה. "שתינו היינו מתוסכלות מזה וניסינו לתקשר בכל דרך אפשרית. ההורים של הילדה, שגם הם כמעט לא דיברו עברית, לא הבינו למה היא זקוקה לטיפול ממושך, הרי היא מרגישה טוב בסך הכל. הם לא הצליחו להבין למה ערכי סוכר גבוהים כל כך הם בעיה. למה צריך להכאיב לילדה שלהם עם בדיקות ודקירות ולהשקיע זמן וכסף בטיפול מיוחד.

"אחרי התייעצות עם העובדים הסוציאליים בבית החולים, שיתפנו בעניין מגשרת דוברת אמהרית, וגילינו שגם היא לא הצליחה להבין מה משמעות המחלה. למדנו שבקרב האוכלוסייה הזאת אין הבנה מספקת מהו חולי סמוי, מהו חולי כרוני ומהו טיפול מונע.

"כשהסברתי למשפחה שאי אפשר למנוע את המחלה, אלא רק להקל את ההתמודדות איתה, ראיתי שיורד מסך על פניהם. איבדתי אותם. אם את מצהירה, כרופאה, שאת לא יכולה לסלק חולי, זה אומר שאת כנראה לא מקצועית ואפילו טיפשה.

"האתגר והתסכול שבטיפול בילדה גרמו לי להבין שיש פה בעיה מערכתית. בעיה רחבה שאנחנו, הרופאים, לא יודעים להתמודד איתה, ואוכלוסיית יוצאי אתיופיה ודאי שלא יודעת להתמודד איתה ואפילו לא מודעת לקיומה. גיליתי שאין כלי שיגשר על המצוקות האלה".

ד"ר יפה סיפרה על המקרה לכמה עמיתים, והם החליטו יחד להקים ועדת היגוי לעמותה שתטפל בנושא. עמותת "טנא בריאות", לקידום בריאות יוצאי אתיופיה, הוקמה ב־1999, בראשות יפה. העמותה מתמקדת בהסברה בקרב יוצאי אתיופיה ועורכת הרצאות וסדנאות בכל תחומי הבריאות, בתמיכת משרדי הקליטה והבריאות. אנשיה נותנים מענה לפניות שדורשות הפניה לרופאים מומחים, לעובדים סוציאליים ולגורמים המסבירים לפונים מהן זכויותיהם.

משנת 2007 מפעילה העמותה מוקד טלפוני למתורגמנות רפואית, העומד לרשותם של רופאים ומטופלים בעת הטיפול הרפואי. כשיוצא אתיופיה שאינו שולט בעברית מגיע לטיפול רפואי, הרופא אמור להתקשר למוקד ולקבל סיוע בתרגום. 

אולם גם היום, 16 שנים לאחר הקמת העמותה, "הקשיים והכשלים לא השתנו", כדברי המנהל המקצועי שלה, ד"ר ספפה אייצ'ק. "במערכת הבריאות בישראל עדיין מתקשים להבין את המנטליות ואת התוכן התרבותי של יוצאי אתיופיה, שלא לדבר על השפה. החיבור של הגורמים השונים במערכת עם יוצאי אתיופיה הוא מוגבל מאוד, וכך נפגעים גם איכות הטיפול וגם האמון של המטופלים".

אייצ'ק, בן העדה האתיופית ומומחה ברפואה מונעת ובאפידמיולוגיה, מונה אינספור בעיות. "נושא המחלות הכרוניות לא מוכר מספיק. באתיופיה הרבה מחלות הן זיהומיות: מלריה, קדחת, דלקת קרום המוח. הטווח של המחלות הללו קצר וקטלני, ואם הן לא מטופלות מהר ובהצלחה, הפטירה מיידית.

"האוכלוסייה המבוגרת עדיין לא מפנימה שיש מחלות שהן לכל החיים, שדורשות טיפול תרופתי יומיומי. כשהם מרגישים הקלה מסוימת בתסמינים, הם מפסיקים ליטול את התרופות, וזה מסוכן. לא תמיד פונים בזמן לקבל טיפול רפואי, כי נושא מניעת המחלות לא ברור. ממתינים עד שהמצב נהיה חמור, לפעמים חמור מדי. אלה נושאים שהצוותים הרפואיים בארץ חייבים להיות מודעים להם. במקביל, צריך לקדם את ההבנה בקרב יוצאי העדה.

"עד היום טיפלנו באלפי מקרים, שמהם התברר שלא נותנים למטופלים הסבר על המחלות ועל הטיפולים שהם עומדים לקבל, בין שהם תרופתיים ובין שמדובר אפילו בהתערבות כירורגית משמעותית. זה מביא אותם למצב של חוסר אונים. מי שאחראי לכך הם לא בהכרח הרופאים או האחים, אלא כלל המערכת, שאינה ערוכה לטפל באזרחים מיוחדים. אני מוציא מהדיון כרגע רופאים רשלניים או מפלים וגזעניים, אם ישנם.

"נניח שלרופא יש עשר דקות להקדיש למטופל. יליד הארץ דובר עברית יאמר לו בקלות ובמהירות מה מפריע לו ואיפה כואב לו. עבור מטופל אתיופי הכל שונה. הידע הרלוונטי שלו מועט, אם בכלל, והוא לא שולט בשפה. הרופא לא בנוי להתמודד איתו, אז הוא מפנה אותו מהר, בלי להסביר, בלי להתעכב. זה הפתח לליקויים. וכשמדובר בבריאות, הסיכון גדול מדי".

פקדו גדמו, מנכ"ל העמותה, מספר כי "לא מזמן פנה אלינו אדם שסבל מדלקות אוזניים, אז ניתן לו מרשם למי חמצן. הוא לא הבין את ההנחיות של הרופא, ולכן במקום לטפטף את מי החמצן לתעלת האוזן, הוא בלע אותם דרך הפה. זה הסתיים באשפוז ממושך בבית חולים. שיחת תרגום קצרה היתה פותרת את העניין, מונעת נזק גדול למטופל וגם עולה למדינה הרבה פחות כסף.

פקדו גדמו, מנכ"ל עמותת "טנא בריאות", לקידום בריאות יוצאי אתיופיה // צילום: אפרת אשל

"במוסדות רפואיים אומרים, 'יש לנו אתיופים בצוות', אבל לא מדובר בהכרח באנשים שמסוגלים להעניק תרגום רפואי. לאחר שהוצא חוזר מנכ"ל משרד הבריאות, שחייב את הנגשת שירותי הרפואה, המשרד היה חייב לעמוד בדרישות ולכן יזם הקמת שירות דומה לשלנו.

"לנו זה היה קשה מאוד. שנים נאבקנו לשכנע את נותני שירותי הרפואה להשתמש בשירות שלנו, שניתן בהתנדבות, בתמיכת הקרן לידידות. עד 2012 פעלנו אך ורק מתרומות. אחרי שנוצר השירות המתחרה הופסקה, לצערנו, התמיכה שנתן לנו משרד הבריאות, התחלנו לגבות כסף על השירות, וגופים גדולים כמו קופת חולים מכבי ומד"א עזבו אותנו. מה שחבל במיוחד זה שבשורה התחתונה, לא ניכר שום שינוי במצב".

 

שלושה חודשים לאחר לידת בתה השישית, ייאלמסרה ג'יגנמאש בת ה־38 החלה לחוש ברע. היא ניגשה אל רופאת המשפחה בקופת חולים, וזו ערכה כמה בדיקות וגילתה שמדובר בהריון. ייאלמסרה הופתעה ונבהלה. לא רק שהיא היתה מייד לאחר לידה, היא גם נטלה אמצעי מניעה, ולכן הבשורה היכתה אותה בתדהמה.

"הרופאה שאלה אותי, 'למה את נבהלת, לא רצית את ההריון?'" היא מספרת באמהרית, באמצעות מתורגמן, "ואני אמרתי שלא, מה פתאום, לא תיכננתי להיות עכשיו בהריון".

בתגובה כתבה רופאת המשפחה הפניה לרופא נשים כדי לפתוח בהליך להפסקת ההריון. "הייתי לבד עם הרופאה בזמן הבדיקה, אף אחד לא תירגם עבורי את הדברים, וגם לא הבנתי מה כתוב בהפניה כי אני לא קוראת עברית. חשבתי שמדובר בבדיקה, לא בהפסקת הריון".

גם אצל רופא הנשים היא היתה לבד, וממנו קיבלה הפניה לפגישה עם עובדת סוציאלית של קופת החולים, טרם הפלה. מאחר שגם את תוכן ההפניה הזאת לא ידעה לקרוא, לא הבינה שנשלחה למסלול של הפסקת הריון.

"רק בתחילת הפגישה הזאת הבנתי שאני בתוך תהליך של הפסקת הריון. למזלי, היתה שם באותו יום בת שירות דוברת אמהרית, והיא הסבירה לי, לראשונה, שזה מה שעומד לקרות לי. הייתי מופתעת, אמרתי לה, 'תעצרו, למה הפלה?'. ביקשתי לדבר עם בעלי, שעד אותה נקודה לא ידע מה עובר עלי".

בעלה של ייאלמסרה, מולו (60), מקבל קיצבת נכות מהביטוח הלאומי, ואילו היא עובדת קבלן בחדר האוכל של התעשייה האווירית. הם עלו לישראל מאתיופיה בשנת 2003 ומתגוררים ביהוד. מולו יודע לדבר מעט עברית, אבל היא כמעט לא מצליחה לדבר את השפה.

יאלמסרה ג'יגנמאש עם בעלה מולו ובתם // צילום: אפרת אשל

לאחר התייעצות בין בני הזוג, הם החליטו שמדובר במתנה ושיש לשמור על ההריון. "אשתי חזרה לרופא הנשים, והוא אמר לה שאם היא לא ממשיכה את תהליך ההפלה, הוא לא מסכים לטפל בה", אומר מולו.

ייאלמסרה: "כל כך נבהלתי, שהלכתי משם ולא חזרתי עד החודש השישי להריון. רק בגלל שמולו לחץ עלי להיבדק, ניגשתי שוב לרופא, והוא עדיין אמר שהוא לא מוכן לטפל בי. החלפתי רופא נשים, וכשהוא ראה שבמשך חצי שנה לא עברתי אף בדיקה, גם הוא לא הסכים ללוות את ההריון".

ובכל הבדיקות והמפגשים האלה עם הרופאים היית לבד, בלי ליווי של מישהו שיתרגם עבורך ועבור הרופאים מעברית לאמהרית ולהפך?

"אצל הרופאים הייתי תמיד לבד. הפעם היחידה שדוברת אמהרית סייעה לי היתה כשבת השירות תירגמה לי את ההפניה להפסקת הריון. מעבר לזה היא עזרה לי קצת בעניינים טכניים, כמו קביעת תורים".

באותה נקודה פנו בני הזוג לעמותת טנא בריאות. "אשתי היתה במצב מאוד קשה, בכתה בלי הפסקה ופחדה על ההריון בגלל שלא עברה בדיקות. חיפשתי דרך לעזור לנו. ישראל מדינה מתקדמת, לא כפר באפריקה, לא ייתכן שלא נקבל טיפול רפואי. העברתי לעמותה את כל ההפניות שהיו לנו, ובעזרתם נערך בירור עם הנהלת המרפאה. ההנהלה וידאה שיקבלו אותנו להמשך טיפול.

"אנחנו לא רואים בזה רק מכשול של שפה. היה פה עוד עניין - שהרופא אמר שלא יטפל באשתי אם לא תסכים להפלה. זאת התנשאות, שהוא מחליט ככה בשבילנו. אחרי הבירור נשלחנו לבדיקת אולטרה־סאונד, ושם אמרו לנו שיש לנו בן, שהוא יפה והכל תקין. אבל אותו גינקולוג אמר שנראה שיש בעיות עם העובר, ושוב העלה את נושא ההפלה. נוצר אצלנו חוסר אמון מוחלט כלפיו".

ייאלמסרה: "חזרתי אליו שוב לקראת הלידה, הוא בדק אותי וכתב במסמך שהעובר גדול ובתנוחה לא טובה. הוא לא הסביר לי כלום, רק כתב. ואני לא יודעת לקרוא עברית. היו לי כאבים נוראים, סבלתי, אבל לא הלכתי לבית חולים. חיכיתי לצירים.

"רק כשמולו לחץ עלי והגענו לבית החולים, נודע לנו שהעובר לא במנח שמתאים ללידה רגילה. כלומר, שאני צריכה לעבור ניתוח קיסרי. אם הרופא היה אומר לי את זה, לא הייתי מחכה לצירים".

הם מספרים את סיפורם בסלון ביתם, מוקפים בשמונת ילדיהם, הגדולה שבהם בת 18. התינוק שהיה מיועד להפלה הוא היום בן שנתיים, מסתובב בסלון, עיניו הגדולות מלאות סקרנות למראה המבקרים. הם קראו לו בן־אל, "כי הוא מתנה של אלוהים", מסביר מולו. "ילד שלא תיכננו להביא, ושלמזלנו לא לקחו מאיתנו בטעות".

"מקרי רשלנות רפואית שבהם טיפלנו חשפו אותנו למאפיינים שחוזרים על עצמם בקרב יוצאי אתיופיה", אומרת עו"ד שירה פרידן, שותפה במשרד כספי סרור ושות'. "מעבר להיבט הטכני של שליטה חלקית או חוסר שליטה בעברית, יש מאפיינים תרבותיים, כמו ביישנות או מופנמות טבעית, ונימוס עד כדי יראה כלפי הסמכות הרפואית. זה יכול לבוא לידי ביטוי אפילו בקושי של המטופל להישיר מבט אל רופאו תוך כדי שיחה.

"אותם מאפיינים מונעים לפעמים מהמטופלים לבקש הסבר נוסף, לשאול שאלות ולהבין היטב את ההסבר הרפואי. למרבה הצער, יש גם רופאים שסקפטיים בנוגע ליכולתם של המטופלים האלה, בפרט המבוגרים מביניהם, להבין ולבחור בין חלופות טיפוליות, ובמצב הזה מספקים הסבר מוגבל ונוטים לקבל את ההחלטה עבור המטופל. לא פעם, במצב של הבנה לקויה, המטופלים מסכימים לקבל טיפול שלא היו מסכימים לקבל אילו היו מבינים את הדברים כהלכה.

"כל הקשיים האלה מתעצמים כשהמטופל מותש מהסיטואציה הרפואית. למשל, טיפלנו במקרים שבהם תקשורת לקויה במהלך לידה קשה ומתמשכת של צעירה אתיופית הביאה לעיכובים בקבלת החלטה לבצע ניתוח קיסרי, וכתוצאה מכך נגרם נזק לתינוק".

 

הימים האחרונים בחייו של דניאל גובזה ברקולי בן ה־70 ייזכרו לעד כמייאשים עבור אשתו ותשעת ילדיו. בחורף של שנת 2013 החריפו כאבי הפרקים והשיעול הטורדני שמהם סבל ברקולי, עד שבני משפחתו החליטו לפנותו באמבולנס לבית החולים איכילוב. "הוא הגיע לבית החולים כשהוא צלול, ונבדק באופן יסודי", מספרת בתו שרה (32). "לאחר כשלושה שבועות של אשפוז הגיעו למסקנה שהוא חולה בשחפת. מבחינת מערכת הבריאות, אתיופי ושחפת הולכים יחד.

"אני זוכרת שהיתה רופאה שאמרה לי שיש לאבא שחפת. אחי אמר לה, 'אין לו שחפת. הוא שנים משתעל שיעול טורדני, כרוני'. הוא אמר את זה בעברית צחה, והיא לא הקשיבה לו. עוד לפני שהגיעו תוצאות הבדיקות הכניסו אותו לבידוד ונתנו לו תרופות מאוד חזקות. מהר מאוד הוא התחיל להקיא, ובהמשך הפסיק לתקשר".

המשפחה עלתה לישראל בשנת 1984, אך ברקולי שלט בעברית ברמה בסיסית ביותר. "הוא נזקק לשירותי תרגום ולא קיבל שום תרגום", טוענת שרה. "אני חושבת על חוסר האונים של אדם שמאושפז בבית חולים, סובל ומרגיש גרוע, ולא יכול לתקשר עם המטפלים שלו.

"בניגוד אליו - אנחנו, הילדים שלו, שולטים בעברית כמו כל ישראלי יליד הארץ. ובכל זאת, לא השתמשו בנו כמתורגמנים. הרגשנו שיש נתק בינינו לבין הצוות הרפואי. קיבלנו יחס כאילו אנחנו לא מבינים את השפה ולא מבינים כלום. כששאלנו למה מיועדות התרופות, אמרו 'בשביל המחלה שלו'. לא הסבירו, לא שאלו, לא פירטו - כי אנחנו, כמובן, לא נבין.

"שבוע אחרי תחילת הטיפול, אבא שלי מת. אני לא יכולה לטעון שהוא נפטר בגלל הטיפול. יכול להיות שבלאו הכי הוא היה נפטר. אבל את החוויה של חוסר התקשורת איתו ואיתנו אני לא אשכח לעולם. וגם את העובדה שלאחר מותו התברר, בדיוק כמו שחשבנו וטענו, שאבא שלי לא היה חולה בשחפת. 

"יש התנשאות של המערכת כלפי אתיופים. לא עוזר כמה שאת מנסה לגונן, לתווך, לשמור ולגרום שיקשיבו לך ולא יתנהגו כאילו יודעים יותר טוב מאיתנו מה טוב בשבילנו. לא עוזר לי שאני מלומדת ומשתלבת בחברה, זה היחס שאני אקבל - ושאת, כאישה לבנה ילידת הארץ, לא תקבלי".

"יוצאי אתיופיה לא מממשים את הזכויות הכי בסיסיות שלהם בתחום הבריאות", אומרת עו"ד טלי דג'ים, היועצת המשפטית של עמותת "טבקה" לצדק ושוויון ליוצאי אתיופיה. "לרוב הם לא מודעים לזכויותיהם, וגם אם כן, הם לא עומדים עליהן: הזכות לקבל חוות דעת שנייה, הזכות להתלונן על טיפול לקוי, הזכות לביקור בית".

ד"ר יפה מדגישה כי "כבר מזמן היתה צריכה להיות מערכת שיושבת טוב בשטח ומאתרת צרכים. אלה דברים שבאחריות המדינה. ולא מדובר רק בצרכים של יוצאי אתיופיה, אלא גם בצרכים שלי כרופאה. ברור לי שאלה קשיים שממשיכים וימשיכו - למשל, כל מערכת הבריאות עוברת לשירותים מקוונים או לשירותים באמצעות הטלפון, וזה משאיר אנשים מאחור. אבל חייבים לנסות להדביק את הפערים".

"היכולת לתקשר היא אולי הכי מהותית לאיכות הטיפול הרפואי", אומר ד"ר מרדכי אלפרין, רופא משפחה ומנהל מרפאת קיבוץ גלויות של שירותי בריאות כללית בחיפה, אזור שבו מתגוררות משפחות רבות של יוצאי אתיופיה. "אפילו מעבר לתשאול, כל הוראות הבדיקה הגופנית, אפילו הפשוטות שבהן - כמו להרים ולהוריד את הרגל, לקפל את המרפק - הן כבר עניין קשה וארוך במערכת שלא יודעת להביא את זה בחשבון.

"אפילו אם יש תרגום, ואני מקפיד להיעזר בשירותי תרגום, מדובר בתהליך ארוך. שיחה פשוטה עם מטופל יכולה להימשך פי שניים ושלושה מטיפול רגיל. אני מפנה מטופלים לרופאים מומחים, ולא פעם רואה בסיכומי הטיפול אצל המומחה שהמטופל הגיע ללא מתרגם, ולכן הטיפול היה חלקי".

 

אלא שעל הבסיס הרעוע הזה, המוגבל בשפה ובזמן, נערמים קשיים נוספים. "מניסיוני, עם יוצאי אתיופיה אי אפשר כמעט לדבר על בעיות שהן לא גופניות", מספר אלפרין. "יש קושי רב לדעת מתי מדובר במקרה של מצוקה נפשית, לעומת מצוקה גופנית. אין כמעט נגישות לתחום הרגש והנפש. דיכאון, חרדה - אלה מושגים שנעדרים כמעט לגמרי אפילו מהשפה שלהם.

"אתה שואל 'איך במשפחה?', והתשובה היא תמיד 'הכל טוב'. הבעל? מצוין. האישה? נהדרת. הילדים? נפלאים. בשביל רופא משפחה, ההיבטים האלה חשובים מאוד לצורך האבחון. היכולת שלי לדעת מתי הכאב הוא כאב של מחלה ומתי מדובר בסומטיזציה - כלומר, בבעיה רגשית שמתבטאת פיזית - היא מוגבלת ביותר. אי אפשר לערוך בירורים עד אין סוף, מה גם שלבירורים ולבדיקות יש מחירים בריאותיים - של קרינה, למשל - וכמובן זמן וכסף.

"היום היתה אצלי אישה בת 55, שכבר ארבע שנים מתלוננת על כאבי בטן. היא עברה כל בירור אפשרי: בדיקת CT, קולונוסקופיה, גסטרוסקופיה, אולטרה־סאונד ובדיקות דם, בדיקות שחלקן בהחלט לא נעימות, ולא מצאו כלום. היא מצידה טוענת בתוקף שכבר שלושים שנה יש לה עובר מת בבטן.

"בביקור הזה היא לוותה על ידי הבת שלה, בת 25, אז יכולתי לפתח שיחה יותר משמעותית בעברית. שאלתי את הבת, 'אם הייתן באתיופיה, איך היו מטפלים באמא שלך?' והיא אמרה שכנראה היו מנתחים אותה. אולי זה מקרה קיצוני או חריג. ובכל זאת, אני בטוח שהאישה הזאת מרגישה כאבי בטן, היא לא מרמה אותי. היא באמת סובלת.

"הגעתי למסקנה שכנראה מדובר בדיכאון, וההסכמה היתה לנסות תרופה נגד דיכאון. קראתי לעובר 'דיכאון' והסכמנו שנותנים לה תרופה 'כדי להמיס את העובר'. אני מאמין שזה עשוי לסייע לה. יש פה כמובן היבט אתי, אבל אני לא רוצה להזניח אותה. כמו שהיא עשתה לעצמה סוגסטיה שיש לה עובר בבטן, אני מנסה שתעשה סוגסטיה שתסייע לה, שתמיס את העובר".

לדברי אלפרין, "רופאים שעובדים עם יוצאי אתיופיה צריכים להיות מודעים להמון היבטים שייחודיים לאוכלוסייה הזאת. למשל, מניסיוני, הם נוהגים להשתמש הרבה במילה 'שורף' לתיאור כאבים. אני סבור שרבים מאוד מהם מקבלים בגלל זה תרופות נוגדות חומצה לקיבה, למרות שהם כלל אינם זקוקים להן.

"המונים מקבלים את התרופה הזאת - לדעתי, ללא צורך. לא מדובר בעניין של מה בכך. זאת תרופה שמפריעה לספיגת הסידן. כבעלי עור כהה, רמת ויטמין D אצלם נמוכה ממילא, כך שהתוצאה היא התפתחות של מחלת האוסטיאופורוזיס. כלומר, ברור לי שאנחנו יוצרים אצל יוצאי אתיופיה אוסטיאופורוזיס.

"גם תזונה היא נושא בעייתי. אני יודע מה להמליץ למי שנמנה עם התרבות שאני מכיר את הרגלי התזונה שלה, אבל מה עושים עם יוצאי אתיופיה? למשל, מה זה אינג'ירה? כמה פחמימות ושומנים יש בזה? ואילו שומנים? וכמה אוכלים מזה? בשביל מי שעובד עם האוכלוסייה הזאת מדובר באתגרים גדולים ומסובכים, שהופכים לקריטיים פי כמה כשאין ידע, אין מודעות, ובמיוחד אין יכולת לתקשר".  

התגובות: "יש מגשרים תרבותיים בחלק מהמרפאות"

• משירותי בריאות כללית נמסר: "החל משנות ה־80 יזמה הכללית פעולות רבות ומגוונות לקידום בריאותם של עולי אתיופיה, להנגשת שירותיה לדוברי אמהרית וטיגרית ולסיוע בקליטתם המיטבית של העולים, תוך השקעת משאבים ניכרים. פעולותינו בתחום זה הן דוגמה ומופת ומשמשות מודל לחיקוי לכל ארגוני הבריאות בישראל. בין היתר, מעמידה הכללית לרשות הצוותים הרפואיים והמנהלתיים, בכל המרכזים הרפואיים המופעלים על ידיה, שירותי תרגום טלפוני לשפה האמהרית. בנוסף, מועסקים בחלק מהמרפאות (באזורים שבהם שיעור גבוה של יוצאי אתיופיה) מגשרים תרבותיים, המסייעים בתקשורת בין הצוותים למטופלים הזקוקים לכך.

"הבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה בהקשר זה נגד הכללית מבוססת על טענות שגויות, ועצם הגשתה עושה עוול לכללית. לאחר שתמונת הדברים הנכונה נפרשה בפני בית המשפט, אף הוא הכיר בכך והמליץ בפני המבקשים על מחיקת הבקשה".

 

• מהמרכז הרפואי תל אביב נמסר: "ההחלטה על טיפול שלוקחת בחשבון את ארץ מוצאו של החולה היא לגיטימית ומבוססת על הפרקטיקה הרפואית הנהוגה בכל מקום ראוי. אסור לראות בכך אפליה על רקע מוצא החולה. באשר להיעדר הנגשה לשונית - משיחה עם מנהל המחלקה עולה כי נערכו שיחות רבות עם משפחתו של המטופל ונמסר להם מידע מפורט על מצבו.

"בנוסף, בית החולים מפעיל שירות של תרגום סימולטני דו־כיווני במשך כל שעות היממה מאמהרית ושפות אחרות, לרווחת המטופלים. לפיכך, גם הטענה של 'היעדר תקשורת עם הצוות' אינה במקומה. אנו משתתפים בצערה של משפחתו של מר ברקולי ז"ל".

 

• מהמרכז הרפואי "מדילי" נמסר: "המרפאה נותנת שירות רפואי מעולה ודיסקרטי לאלפי לקוחות מרוצים בשנה. באשר למקרה המוזכר, לנוכח החובה לשמור על סודיות רפואית של מטופלינו והעובדה שנכון למועד פנייתכם לא התקבל אצלנו כתב תביעה, אנו מנועים מלהתייחס. נוכל רק לציין כי אין ולא היה כל דו"ח של משרד הבריאות, המאשים את מרפאתנו בפגיעה במטופל שלנו, ואין כל סיבה שיהיה כזה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו