לפתע, בלי שאיש ציפה לזה, אורן סמדג'ה שולף את האייפון. "תראה", הוא אומר בהתלהבות שמדביקה בעל כורחם את כל יושבי בית הקפה מסביבנו. "תשמע את השדר הבריטי, תסתכל, אני כולי צמרמורת".
על המסך הקטן מוקרן קרב הגמר של שגיא מוקי, בן טיפוחיו של המאמן הלאומי סמדג'ה, שזכה בחודש שעבר באליפות אירופה בג'ודו במשקל של עד 73 ק"ג. "תראה, רואים אותי תופס את הראש".
ואכן, לא רק סמדג'ה בן ה־45 תפס את הראש באותו היום. פתאום, לראשונה מאז אריק זאבי, יש לישראל קאדר רציני של לוחמי ג'ודו, שבאולימפיאדה הקרובה בריו, באוגוסט 2016, יכוונו אל המקום הכי גבוה שאפשר- הפודיום.
שנה לפני אירוע הספורט הגדול בתבל, ופתאום בתחזיות של הוועד האולימפי הישראלי, ענף הג'ודו - פעם באנקר למדליה עד שאיבד את הבכורה לשיט ולגלישה - חוזר להופיע באותיות מודגשות.
על העבודה הזו אחראים החל משנת 2010 שניים: אורן סמדג'ה, מאמן נבחרת הגברים, ושני הרשקו, מאמן נבחרת הנשים, שמחזיק בקאדר שלו את ירדן ג'רבי.
"קיפוח? לא אצלנו"
סמדג'ה מרגיש גם היום כמו ילד באולם הג'ודו. "אני כל כולי בג'ודו. אין לי שום דבר ואני עדיין אוהב את זה כמו בגיל שלוש כשעליתי בפעם הראשונה על המזרן. בגלל זה אני מדבר בהתלהבות כזו. אני קם בבוקר והולך לעשות את מה שאני אוהב, וכל מי שמכיר אותי יודע שמעולם לא הפסקתי לאהוב את זה".
סיפורו הידוע של סמדג'ה הרי החל בעיירת הפיתוח אופקים. אביו מוריס בן ה־84, עולה מתוניסיה, הקים למעשה את הג'ודו בדרום הארץ.
צילום: גדעון מרקוביץ'
עם אשתו חיה הם גידלו שישה ילדים: יעל, חגי ז"ל, יהודית, איציק, אורן ואיתמר. כולם היו מוכשרים בספורט וכמובן בג'ודו, אבל אורן היה שילוב של עבודה קשה וכישרון, וקודם כל, מודים כולם, הוא פשוט הכי רצה את זה.
עברת מסלול של סיפור סינדרלה עם הג'ודו.
"בגיל ההתבגרות נסעתי באוטובוסים מאופקים לבאר שבע, מבאר שבע לתל אביב, מתל אביב לנתניה, ומנתניה חזרה לווינגייט. זה היה מסע שהיה מסתיים בחצות ואבא היה מחכה לי בתחנה המרכזית בבאר שבע כדי לקחת אותי הביתה. אבל לא ראיתי את זה ככה, זה לא עניין אותי. קיפוח? פריפריה? אצלנו בבית לא התעסקו בזה בכלל, הבנתי שאם אני רוצה להיות הכי טוב שיש, זה המסלול שאני חייב לעבור וזה לא משנה שנולדתי באופקים".
בשנת 1992 צפתה מדינה שלמה ביעל ארד זוכה במדליה היסטורית ראשונה לישראל באולימפיאדת ברצלונה. אחר כך, כשכולם היו עסוקים במדליה ההיסטורית, עלה ביום שישי בערב, 30 ביולי, בחור צעיר בן 22 לזירה, שהיה מוכר אז רק לחובבי הענף.
בקושי היו עיתונאים ישראלים באולם (באותו הזמן ממש שיחקה נבחרת החלומות של ארה"ב בכדורסל), ואפילו חברי המשלחת ברובם היו עסוקים עדיין במדליה של ארד.
ביציע התמקמו עם דגל צמד השייטים אלדד אמיר ויואל סלע, שבאו לדחוף אותו לקראת הבלתי ייאמן, ואז סמדג'ה אכן עשה את הבלתי ייאמן וזכה במדליית הארד במשקל של עד 71 ק"ג.
הוא לא יודה בכך בפה מלא כמובן, אבל 23 שנה לאחר מכן, הוא יודע שאותו קצת שכחו. בעוד ארד נשארה עמוק בקונצנזוס ובעסקנות האולימפית, סמדג'ה התייצב פתאם כסגן של בר־כוכבא אף על פי שעל שמו היתה רשומה המדליה הגברית הראשונה של ישראל במשחקים האולימפיים.
"אנשים שוכחים שאני הג'ודוקא היחיד עם מדליות באליפות אירופה, אליפות עולם ואולימפיאדה, וכמובן מדליות בכל הגילים. והם שוכחים עוד משהו, שנפצעתי בסמיכות לאולימפיאדת אטלנטה, שגם בה הייתי מועמד למדליה".
צילום: גדעון מרקוביץ'
לאחר שפרש החל לעבוד עם ילדים בשלל מכונים שפתח ברחבי ישראל. עמותת הלה"ב (העמותה למען הגינות בספורט) שבראשה עמד הפכה להיות לשון המאזניים בין שני ארגוני הג'ודו הגדולים במדינה: האחד שהיה שייך לשליטים הישנים של הג'ודו הישראלי, משפחת קואז, והאחר למי שרצה להביא אופוזיציה ורוח חדשה לענף, משה פונטי.
סמדג'ה בחר בפונטי והביא לניצחונו. משנת 2010 הוא הפך להיות מאמן נבחרת הגברים של ישראל: "קיבלתי נבחרת במצב מפורק, במצב כלכלי לא ברור וכשדור אחד עומד להיעלם ואחריו יש פער עצום בגילים".
אז איך הדברים התהפכו?
"כמו שהייתי כספורטאי, הצבתי מטרות. קודם כל לייצב את המערכת שעברה זעזוע ולתת לספורטאים את התנאים המתאימים. בהתחלה הסתכלו עלי וראיתי שלא מאמינים כל כך, אבל גילי לוסטיג, שאז היה האחראי על היחידה לספורט הישגי (הזרוע המבצעת של הוועד האולימפי; ע"ר), זרם איתי והתחלתי להראות להם תוצאות".
ואכן, שנה לפני אולימפיאדת ריו, לנבחרת ישראל יש לפתע מועמדים ראויים, דבר שלפני חמש שנים היה נראה קצת בלתי אפשרי: טומי ארשנסקי - 60 ק"ג (מדליית ארד באליפות אירופה בשנת 2013); גולן פולק וברוך שמיאלוב - 66 ק"ג; שגיא מוקי - 73 ק"ג (אלוף אירופה הנוכחי); לי קוכמן - 90 ק"ג; ואורי ששון - מעל 100 ק"ג (סגן אלוף אירופה הנוכחי).
"דבר ראשון שהיה חשוב לי כשהגעתי לעבוד עם הצעירים הללו, היה להטמיע בהם את האהבה לדגל", מסביר סמדג'ה. "היה חשוב לי שירגישו צמרמורת כשהם שומעים את 'התקווה'. לכן לכל אחד יש דגל ישראל רקום על הבגד, וראיתם באליפות אירופה שכולם נישקו את הדגל אחרי התחרות.
"עברנו חוויות לא קלות, לדוגמה במרוקו, שם שרקו לנו בוז, אבל לצד הערכים שאני כל הזמן מחדיר בהם, לא להשתולל, לא מסיבות, לא אלכוהול ולעבוד קשה, אני חושב שאהבת המדינה היא הדבר הכי חשוב. כי ככה גם חינכו אותי בבית".
עניין הבית משמעותי עבור סמדג'ה. אבא שלו, כאשר שמע שהספורטאים שלו חזרו מבאקו עם המדליות, שאל אותו את אותה שאלה שהיה שואל את הבן שלו כשזה עוד היה ספורטאי: "למה היה גם כסף, למה לא זהב לכולם?"
"חלמתי על החיים האלה"
לצד החיוך שתמיד נשמר, בשנה האחרונה עברה משפחת סמדג'ה טרגדיה, כאשר האח חגי נפטר. "חגי נפצע בתאונת דרכים בצעירותו ובעקבות חוסר ידע ברפואה וטעויות שנעשו, הוא הפך למשותק. אני לא אשכח את הרגע שנכנסו אלינו הביתה להודיע את זה. הייתי אז ילד, ההורים שלי היו בחו"ל. התגובה הראשונה שלי היתה שבשש השנים אחרי התאונה, בתור ילד, סבלתי מגמגום רציני. ככה התמודדתי עם זה.
"אבא שלי הפסיק עם הג'ודו שלו והתמקד בטיפול בחגי. במובנים מסוימים, חגי רצה להפסיק לחיות כבר אז, אבל הוא היה צעיר והמשפחה טיפלה בו. ההחמרה במצבו וההליכה שלו מאיתנו היתה, מהעיניים שלי, משהו שהוא בחר לעשות, ולכן לי אישית קל יותר להתמודד עם זה.
"אני אמרתי בפירוש שחגי לא רצה להמשיך לחיות בצורת החיים הזו. בשבעה שלו ישבתי שלושה ימים ויצאתי לתחרות בינלאומית עם החניכים שלי. תחשוב, זה לא מעשה קל לעשות במשפחה תוניסאית מסורתית, אבל הרגשתי שזה מה שאני צריך לעשות ועשיתי את זה".
לידו ניצבת עוד משיא ההצלחה שלו כספורטאי אשתו ליאת. "ההליכה שלה איתי לאורך כל השנים הללו היא לא דבר של מה בכך. אני חושב שזה קשור לזה שבסוף יש לנו את החיים שתמיד חלמנו עליהם. יש לי את הבית שבו אני מתגורר במושב נורדיה, שזה תמיד היה חלום החיים שלי, בית במושב עם שני בנים ובת.
"אף על פי שאני מוזמן לכל המסיבות הכי נחשבות, אני תמיד מסרב בנימוס. לפני שלקחתי את משרת אימון הנבחרת הלאומית, פניתי לליאת והסברתי לה במה זה כרוך - שזה חזרה לנסיעות בעולם, לשעות לא שעות.
"היא אמרה לי ללכת בעקבות החלום שלי, כי היא ראתה שזה הדבר שאני הכי רוצה, גם אם עבורה זה אומר להקריב הרבה ולמעשה לקחת על עצמה את המעמסה של הבית. אבל כנראה היא ראתה בעיניים שלי כמה זה חשוב לי וכמה זה רגע משמעותי בחיי".
על המזרנים שלו באבן יהודה מתרוצצים להם כל היום ילדים. הג'ודו חזר לאופנה. כשאבא שלו התחיל להרים את הג'ודו בישראל, אי שם במאה הקודמת, הוא קיבל במתנה מזרנים מחוקרים צרפתים שבאו לעזור להקים את הכור הגרעיני בדימונה והסכימו לתרום מזרנים כדי שיהיה להם היכן להתאמן באזור הכור.
"היום ספורטאים אולימפיים ברמה של נבחרת ישראל בג'ודו מקבלים מעטפת שמעולם ספורטאי אולימפי ישראלי לא קיבל", הוא אומר. "לא מחסירים מהם דבר, ואני רוצה להגיד עוד משהו, הם גם מקבלים הרבה דברים שאימפריות ג'ודו בעולם לא מעניקות לספורטאים שלהן. נבחרות איטליה ויוון למשל, שזוכות באינספור מדליות, מגיעות לישראל כדי ללמוד מאיתנו".
צילום: עודד קרני
סמדג'ה מביט דווקא על הדור הצעיר, זה שאבא ואמא מביאים אל החוג כדי שהילד יצבור ביטחון ואולי רק כי הילד נדלק על הענף כי צפה בטלוויזיה, וזה כמובן מדליק גם אותו.
"את החבר'ה האלה שמצליחים עכשיו כבר כולם מתחילים להכיר, אבל ההתרגשות האמיתית שלי היא נוסף על הספורטאים הללו, גם נבחרות הג'וניור הצעירות, הדור הבא שאני מגדל. לדעת שיש כל הזמן המשכיות.
"אם מישהו חושב שאורן סמדג'ה הולך להיעלם אז המטרות שלנו הן להמשיך לטוקיו 2020. טוקיו היא הדבר הכי גדול לעולם הג'ודו וזו הולכת להיות אולימפיאדה גדולה, אז הלב כבר בריו אבל אני כבר בראש יודע מה אני רוצה להשיג לטוקיו ב־2020".
על המזרן של סמדג'ה אפשר למצוא גם ילדים ומבוגרים בעלי לקויות: "אחרי הטרגדיה שאנחנו עברנו בבית, הנושא הזה של לעבוד עם קבוצת האוכולוסייה הזו היא משהו שאני לא יכול לוותר עליו. אני רואה את השינוי שהג'ודו והעבודה איתם עושים להם בחיים וזה פשוט מרגש אותי".
הוא נעצר לרגע, עיניו לא נשארות יבשות. "רק עכשיו שמעתי מאמא של חניך שלי, שהגיע אלי בגיל 14 במצב נפשי ירוד, בלי חברים, שהיה נדמה ששום דבר לא מעניין אותו. הג'ודו תפס אותו. כל החיים שלו השתנו, הוא סיים לימודים, התגייס לצבא. כשאף אחד לא האמין, אני לא ויתרתי כי ידעתי מה כוחו של הג'ודו".
סמדג'ה יודע שההישגים של החניכים שלו העלו את רף הציפיות. לפתע, לצד ענף השיט, הג'ודו שוב מאיים על הבכורה בענפים האולימפיים הישראליים.
"אני שומע שתמיד אומרים שאורן סמדג'ה שחצן, שאורן סמדג'ה מדבר הרבה. אבל בסופו של דבר זה לא הדיבורים שקובעים, אלו המעשים. אני מסתכל על הספורטאים שלי ויודע דבר אחד - כל אחד מהם הולך לתת בריו את טיפת דמו האחרונה. אף אחד לא יירד מהמזרן עד שהוא לא ייתן את הנשימה האחרונה שלו. גם אם יישברו להם יד ורגל על המזרן, הם יישארו שם וייצגו את הדגל הישראלי. ככה אני הייתי וככה אני מחנך אותם".
כפי שאפשר לשים לב, על המילה "מדליה" קשה לו מאוד להתחייב. "אתה יודע, יש את הדילמה הזו למאמן - האם אתה רוצה שבריו תהיה לך נבחרת שבה יש נציג ברמה גבוהה לכל אחד מהמשקלים ויש לך מתחרה בכל קטגוריה, או שאולי ההצלחה שלך היא להביא לשם ספורטאי אחד, שאתה יודע שהולך על מדליה, שמכוון הכי גבוה שאפשר ושהמטרה שלו היא פודיום.
"מובן שאני רוצה להביא ספורטאי שהולך להביא מדליה, אבל מי כמוני יודע מה זאת אולימפיאדה. אם אלוהים לא היה מנשק אותי בבוקר ההוא בברצלונה, זה לא משנה כמה טוב הייתי וכמה מדליות צברתי לפני.
"באולימפיאדה זה יום אחד שבו הכל צריך להתחבר לך, ומספיקה שנייה אחת של חוסר ריכוז, וכל מה שעבדת עליו מתפקשש".
בבית הקפה שבו אנו נפגשים ניגשים אליו אנשים רבים ולוחצים את ידו, מאחלים בהצלחה ואומרים שהם עוקבים אחרי השינוי שעובר על הג'ודו.
פתאום הפרסום חוזר אליו גם כמאמן, וגם דרך הספורטאים שלו. אני מסביר לו שבקרוב יגיעו העסקנים ואחריהם שרת הספורט, וכולם יקפצו איתו על הפודיום, אם יהיה אחד כזה, באולימפיאדה הקרובה.
"תן לי להגיד לך משהו, אני רוצה את מירי רגב איתי על הפודיום", אומר סמדג'ה. "היא רוצה בהצלחת הספורטאים שלנו לא פחות מכל אחד אחר, ואני בטוח שעל אף הביקורות, היא תביא לספורט דברים שהרבה לפניה לא הביאו. אני דיברתי איתה, היא בולדוזרית.
"אני גם חושב שלימור לבנת קפצה משמחה כשגל פרידמן זכה במדליה ולא ממש חיפשה את התקשורת ואת יחסי הציבור. כי כשזה קורה, אתה לא שולט בעצמך. אתה רוצה שאני אראה לך שוב בטלפון איך אני תופס את הראש אחרי הזכייה של שגיא מוקי באליפות אירופה? קח, תסתכל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו