"צריך להתנחל בלבבות"

חבר הכנסת ואל"מ (מיל') מוטי יוגב (59), מהבית היהודי, חווה לא מעט דברים בחייו: הוא היה מפקד בסיירות מטכ"ל ומגלן, ראה חיילים נהרגים ונפצעים, ביקר משפחות שכולות - והוא בעצמו אב שכול. אבל כל זאת לא חיסן אותו מפני רגעים לא פשוטים, המגיעים בכל שנה מאז 2005, רגע לפני התפילות המיוחדות בראש השנה וביום כיפור. "מאז הגירוש מגוש קטיף אנחנו מוסיפים תפילה מיוחדת, שיר מיוחד, ששרו הנערות שהצטופפו בבית הכנסת בנווה דקלים, רגע לפני הגירוש - והפך להמנון", יוגב מספר, ולמעשה הוא מבהיר שמבחינתו מילים כמו פינוי או התנתקות הן מילים מכובסות. 

הוא מתחיל לזמזם את השיר ועיניו דומעות. קולו נשבר כשהוא מוסיף לשיר: "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו, ה' שמע תפילתי ושוועתי אליך תבוא, אל תסתר פניך ממני ביום צר לי". הוא מספר: "היו שם מאות בנות. כולן לבושות כתום. אלו היו רגעים אחרונים, רגעים של כאב, רגעים של כינוס כוחות בתפילה סביב בתי הכנסת. הלבבות נשברו לכולם כשהוצאנו את ספרי התורה. אלו רגעים שאי אפשר לתאר במילים". 

הוא מספר כי "ישבנו פעמיים וחצי שבעה: על אבא, על בן ועל דודה שלא היו לה ילדים. שבעת היחיד יש לה הלכות, ויש געגוע וכאב, אבל האירוע של גוש קטיף הוא אירוע טראומתי יותר, ציבורי יותר. חשתי את הכאב של המגורשים. אבל ציבורי גדול יותר מאבל היחיד".

עוד לפני שיוגב הפך לחבר כנסת, הוא היה אחד הפעילים בקרב ציבור המתיישבים. שנה וחצי לפני ההתנתקות הוא התנדב במשרה מלאה בארגון המחאות, ההפגנות ומבצעי ההסברה השונים. בהתנתקות עצמה הוא היה אחראי לנוער שהתיישב בגוש קטיף במטרה להקשות את ביצוע התוכנית. יוגב כינה נערים אלה "השב"חים המשובחים". הוא נזכר: "היו שם כ־3,000 בני נוער. היינו צריכים לדאוג להם למזון ולתעסוקה, וגם לסייע למשפחות. נוסף על הטיפול בנוער, הייתי אחראי לגישור מול כוחות צה"ל".

יוגב היה למעשה סרבן פקודה בימי ההתנתקות. "באותה תקופה הייתי אזרח, אבל במילואים", הוא מספר, "הייתי ראש מטה אוגדת עזה. מתברר שבבית חיכה לי צו מילואים, אבל אני הודעתי למפקד האוגדה שאעמוד מנגד. מאוחר יותר, בגלל זה, הופרשתי מצה"ל. יואב גלנט, ידידי, נתן לי אות פרישה ממילואים. הכל לא נעשה בקול רעש גדול".

הערבוב הזה, בין עברו הצבאי לתחושותיו האישיות ולליבו שהיה עם מתיישבי הגוש, שיחק תפקיד גם בהתרחשויות בשטח. "בימים של הגירוש", הוא שב ומדגיש את המילה הנכונה מבחינתו, "נכנסו רבים לבית משפחת אורלינסקי בנצרים. אבי המשפחה נפטר שנה וחצי קודם לכן, ואביו נרצח שנתיים לפני כן, כשמחבל חיכה להם ליד בית הכנסת.

"בתוך הבית ישבה האלמנה עם שבעה ילדים וסיפרה על חייה. היא דיברה בהתרגשות מלאת אמונה. בני הישיבה שהגיעו לשם התחילו לשיר והדמעות הציפו את כולם. יצאתי משם מרוגש מאוד והחלטתי שאני מכניס לשם כל מפקד בגיזרה, מדרגת אל"מ ומעלה, תא"לים ואלופים, כדי שיישבו ויבכו קודם כל, שיבינו מול מי הם עומדים". 

חוויות ואירועים מאותה העת נחרתו היטב בזיכרונו של הח"כ, וכל אחד מהם עולה מולו כאילו התרחש אתמול. "זה היה בליל תשעה באב", הוא חוזר אחורה עשר שנים, "יש צום ואבל על חורבן בית המקדש ומחר אמור להתחיל החורבן של גוש קטיף. בתי הכנסת כולם היו מלאים, ואחרי הקינות התחילו שירי אמונה וריקודים בבית הכנסת. אתה עומד ומסתכל על הכל ואומר - מאיפה הכוחות?! יום קשה, צום, מחר מגרשים אותם מהבית, אבל הם רוקדים בבית הכנסת. זה היה מחזה בלתי נתפס, כמעט הזוי".

 

"מעזריאלי לא רואים אתכם"

ההתנתקות התקבלה בתחושות קשות, גם בקרב חלק מבין מי שהרים ידו בכנסת ותמך בה. יוגב מספר כי "שנה וחצי לפני הגירוש הקמנו, כמה קצינים במיל', את הפורום לביטחון ושלום. התפיסה היתה: קודם ביטחון ואחר כך שלום", יוגב מספר. 

"לפורום הזה, שבו היו קצינים בכירים, היתה אמירה אמונית וביטחונית", הוא ממשיך, "הצגנו תוכנית עבודה והערכות על מה שיקרה אחרי הגירוש. ניסינו להראות זאת בכל דרך אפשרית. ישבנו באחת הוועדות בכנסת, באולם גליל, עם אריאל שרון, ועם שאול מופז. קיבלתי שתי דקות לדבר, הבאתי מפה וציירנו קשת טווחים, עד היכן יגיעו הקסאמים. סימנו 35 ק"מ, עד יבנה. שרון ביקש ממופז להשיב לי וזה אמר: 'מוטי יוגב חושב שהטרור יתגבר ואני חושב שהמצב ישתפר'. וזהו, כך נגמר הדיון". 

 אחת ההתלבטויות הקשות והמורכבות של ראשי המאבק בהתנתקות היתה הדרך שבה יבחרו להתנגד לפינוי. השאלה היתה אילו דרכים לנקוט - דרכי שלום או דרכים אלימות, מלחמתיות. מאבק פיזי או הידברות והסברה בלבד. לח"כ יוגב תשובה ברורה להתחבטות: "לא חשבתי שמאבק אלים יעזור. אני בוגר ימית והיה ברור לי שתמיד למדינה יהיה יותר כוח. אני ניסחתי לעצמי ולאחרים את המשפט הבא: 'אי אפשר ואסור לנצח את עם ישראל, צריך לנצח עִם עַם ישראל'".

אבל הוא כן הפיק לקחים מטעויות. "הלקח המרכזי", הוא אומר, "הוא הסכמה לאומית. כל המשימות שדורשות מסירות נפש, הקרבה ויישוב הארץ דורשות זאת. כדי להיאחז ביו"ש, כדי להיאחז אתמול ומחר בגוש קטיף צריך תודעה לאומית. כדי שהתיישבות ביהודה ושומרון תמשיך להתבסס, זה לא רק להציב קרוואן ועוד קרוואן, יש צורך בפעילות הסברתית".

מה שמחזיר אותנו להסכמה לאומית?

"נכון. אי אפשר לנצח בלעדיה. גם היום צריך להשקיע בה. חבר טוב שלי אמר לי לא מזמן: 'אתם מעלים את האנשים לגבעות, לפדואל, לחרשה, אתם אומרים להם שאפילו אפשר לראות משם את קניון עזריאלי. הבעיה היא שאולי אתם רואים משם את עזריאלי, אבל מעזריאלי לא רואים אתכם". 

ההתנתקות יכולה לקרות שוב?

"אשרי אדם מפחד תמיד. אני מקווה שלא, אבל צריך כל הזמן לעבוד. יש עוד מה לעשות עם הציונות הדתית, ואני לא אומר את הדברים הבאים מתוך גאווה, אבל אפשר להגיד שהציונות הדתית זכתה לחנך גם לתורה וגם למסירות נפש לכלל ישראל. זה יוצר אחריות גדולה יותר".

ומה הציונות הדתית למדה בעיקר?

"שצריך להתנחל בלבבות. יש בציונות הדתית קו מיליטנטי, שאני לא חלק ממנו. יש חילוקי דעות גם בתוך הסיעה, ואני לא אוהב אמירות בוטות. אני יודע שגם רה"מ יעשה מאמץ שלא תהיה מדינה פלשתינית ויפעל לחזק את ההתיישבות, למרות הפטיש של ברק אובאמה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו